ושוב, בפעם המי יודע כמה, מגיע עניינו של יישוב קטנטן בשם חאן אל אחמר לפיתחו של ביהמ״ש העליון.
לרגל המאורע, מוזמנים לשרשור מייגע ובו כל מה שרציתם לדעת, וכנראה גם כמה דברים שלא, על הפן *המשפטי* של סאגת חאן אל אחמר. על הפן הפוליטי, תדונו בבקשה במקום אחר.
פסק הדין הראשון של בג״ץ ניתן, תאמינו או לא, אי שם במרץ 2010. והנה העובדות 👇:
״חאן אל אחמר״ הוא מתחם הנמצא סמוך לכפר אדומים, בצד כביש מס׳ 1, בקטע שבין מעלה אדומים לבין צומת אלמוג. במתחם מתגוררים בדואים משבט ״ג׳האלין״.
מבחינת דיני התכנון והבנייה, המבנים במקום *אינם חוקיים*.
בשנת 2009 הוציאה המדינה צווי הריסה לשלושה מבנים, ששימשו כגן ובית ספר, נוכח העובדה כי אלה נבנו סמוך לתוואי הכביש.
בעקבות זאת, הוגשו שתי עתירות לבג״ץ, ש-״סימנו״ את שני השחקנים העיקריים בסאגה כולה:
מצד אחד, תושבי המקום;
ומהצד השני, עמותת ״רגבים״ (לרוב בשילוב עם כפר אדומים).
התושבים ביקשו שבג״ץ יבטל את צווי ההריסה למבני הגן ובית הספר וטענו כי הם מופלים לרעה לעומת ״מתנחלים תושבי האזור״, כלשונם, מבחינת התייחסות המדינה לבנייה בלתי חוקית.
בג״ץ (פוגלמן, בהסכמת חיות ועמית) דחה את העתירה וקבע שאין דרך ״להכשיר״ את המבנים שנבנו, נוכח קרבתם לכביש מס׳ 1.
בג״ץ ציין שהמדינה הסכימה שלא לבצע את ההריסה עד לתום שנת הלימודים (סוף יוני), ושמדובר בשיקול דעת סביר גם מבחינת שאלת עיתוי. לכן, העתירה נדחתה.
רגבים מצידה הגישה, כמובן, עתירה ״הפוכה״, ודרשה כי בג״ץ יורה למדינה להוציא צווי הריסה נגד כלל המבנים במקום (לטענת רגבים: 257 במספר).
במענה לטענת רגבים, המדינה השיבה כי היא מבצעת פעולות אכיפה לגבי בנייה בלתי חוקית בהתאם לסדר עדיפויות שמושפע מפרמטרים שונים (כגון: הבעלות בקרקע, קרבה ליישובים, שיקולי ביטחון, חומרת העבירה וכו׳).
המדינה אף טענה שאין עילה להתערב בסדר העדיפויות שלה, ולתעדף אכיפה דווקא בחאן אל אחמר.
בג״ץ קיבל את עמדת המדינה, ובדברים קצרים הזכיר את ההלכה המושרשת לפיה הוא אינו נוטה להתערב בשיקול דעת שכזה, אלא במקרה של חוסר סבירות קיצוני.
לכן, גם עתירת רגבים נדחתה 👇, ופסק הדין הראשון נחתם.
אלא שחלפה שנה אחת בלבד, והצדדים ובג״ץ, באותו הרכב שופטים, שוב נדרשו לעסוק בעניין.
פסק הדין השני, שפורסם באוקטובר 2012, היה במידה רבה העתק של פסק הדין הראשון.
התושבים שוב טענו שיש לבטל את צווי ההריסה, וכן שיש לספק להם פיתרון תיכנוני חלופי.
בג״ץ לא התקשה לדחות את העתירה, שהיתה בעצם מיחזור של הנטען בעתירה הראשונה, וקבע שאין שום דרך להכשיר תכנונית את המבנים.
בכל הנוגע בעניין מתווה חלופי, בג״ץ ציין (לחיוב) כי המדינה הצהירה שהיא פועלת לקדם מתווה שכזה, תוך הידברות עם התושבים, ושעד לתום ההידברות – הצווים לא ימומשו. משכך, בג״ץ לא מצא טעם להתערב גם בסוגיה זו.
כתמונת ראי, שוב הוגשה גם עתירה מצד רגבים, שביקשה את התערבות בג״ץ בכיוון ההפוך.
לצד מיחזור טענות מהעתירה הראשונה, לרגבים דווקא היו הפעם גם שתי טענות חדשות:
א. לשיטת רגבים, המדינה התחייבה לפנות את בית הספר והגן בתום שנת הלימודים הקודמת.
בג״ץ קבע, שהמדינה התחייבה שלא לבצע את הפינוי *לפני כן* – אך מכך לא נגזרת התחייבות לבצעו מיד או בסמוך לתום שנת הלימודים.
ב. באותם ימים, ניתן פסק דין בנוגע למאחז מגרון, בסופו הורה בג״ץ למדינה לפנותו. רגבים טענו, שיש לגזור דין דומה לגבי חאן אל אחמר.
בג״ץ לא התקשה לנפנף את הספין הזה, משום שאין השוואה בין השניים: מגרון נבנה על קרקע פלסטינית פרטית, ומכאן ״דחיפות״ הפינוי, וחאן אל אחמר על אדמות מדינה.
עוד שנה חלפה – ועוד עתירה הוגשה, הפעם רק עתירה של כפר אדומים (כלומר המשך של עתירות עמותת רגבים).
בעתירה נטען, שוב, שהמדינה מתחמקת מאכיפת הדין ומהריסת מבנה בית הספר המדובר.
בג״ץ, באותו הרכב, שב ודחה את העתירה, וקבע שאין עילה להתערב בשיקול הדעת וסדר העדיפויות לאכיפה של המדינה.
יש לציין, שגם הפעם המדינה הצהירה כי היא מנסה לקדם פיתרון בהסכמה, ולכן נמנעת, בשלב זה, ממימוש צווי ההריסה. גם מטעם זה נדחתה העתירה.
הזמן חלף, אך פיתרון מוסכם – לא הושג. לכן, הצדדים שבו ועתרו לבג״ץ, שנדרש לסוגיה בפעם הרביעית. ובשנת 2020 פורסם פסק הדין שעורר את הסערה הציבורית.
את פסק הדין כתב סולברג, בהסכמת ברון ווילנר, והוא נפתח בתיאור השתלשלות האירועים הקודמים 👇.
לאחר מכן, סולברג מציין שהמדינה החליטה להעביר את בית הספר, ומבנים נוספים בהם מתגוררות משפחות, לאזור שכונה ״ג׳האלין מערב״, הנמצא כ-8 ק״מ מחאן אל אחמר. אלא שהתושבים לא ממש התלהבו מהרעיון.
לכן, שוב נדרש בג״ץ להכריע בעתירות משני הצדדים:
מצד אחד התושבים, שביקשו למנוע מהמדינה לממש את צווי ההריסה ואת התכנית להעתיק מבנים ל-״ג׳האלין מערב״.
ומצד שני רגבים, ששבה וביקשה שבג״ץ יורה למדינה להרוס את מבנה בית הספר.
אז מה השתנה בפעם הזו? מה שהשתנה הוא כמובן עמדת המדינה.
בעתירות הקודמות, המדינה הודיעה לבג״ץ כי היא אינה ממהרת לממש את צווי ההריסה, משום שהיא מחפשת מתווה חלופי. ואילו הפעם, המדינה הודיעה שמתווה שכזה נמצא, הגם שלא בהסכמת תושבי המקום, ושבדעתה להוציאו אל הפועל.
ומה קבע בג״ץ? למעשה, בג״ץ נותר עקבי לחלוטין בגישתו, לפיה הוא *לא מתערב*.
בהתאם, אם בפסקי הדין הקודמים בג״ץ לא מצא לנכון להתערב בשיקול הדעת של המדינה שלא לממש את הצווים ולהמשיך לחתור לפיתרון כולל בהסכמה – הפעם בג״ץ לא התערב בשיקול הדעת של המדינה, שהודיעה על כוונתה לממש את הצווים ואת תכנית ״ג׳האלין מערב״ כפיתרון כולל לתושבי המקום.
ומה המשמעות בפועל?
המשמעות היא שהפעם בג״ץ *לא מנע* מהמדינה לממש את כוונתה, ולהוציא אל הפועל צווי ההריסה ואת התכנית להעביר תושבים מחאן אל אחמר ל-״ג׳האלין מערב״. עם זאת, בג״ץ *לא הורה* למדינה לעשות כן, וגם לא קבע לוח זמנים.
התוצאה היתה שהעתירות נדחו או נמחקו. ומאז, חאן אל אחמר הפך לסוגיה פוליטית.
סמוך לאחר פסק הדין, וכשפרשת חאן אל אחמר היתה לנושא ״חם״ בשיח הציבורי – הצדדים שוב עתרו לבג״ץ, בפעם החמישית.
השופט עמית (בהסכמת מלצר וברון) דחה את כל העתירות, וקבע שמדובר בניסיון סרק לפתוח את הקביעות שהוכרעו בפסק הדין הקודם, ושגם הפעם אין עילה להתערבות בג״ץ בהחלטותיה של המדינה.
ומה קרה מאז? כפי שכולכם יודעים – בשטח לא קרה כלום. המדינה בחרה שלא לממש את צווי ההריסה, ואף משפחה גם לא הועברה ל-״ג׳האלין מערב״.
לכן, לפני כשנתיים רגבים שבה ועתרה לבג״ץ, וביקשה צו שיורה למדינה לבצע את כל אלה.
העתירה הזו עדיין תלויה ועומדת, ובמסגרתה הוגשה אתמול בקשת הארכה.
במרוצת השנתיים הללו, בג״ץ כבר נזף במדינה פעמיים על גרירת רגליים 👇:
פעם אחת כשהמדינה ביקשה ברגע האחרון את דחיית הדיון שהתקיים לפני שנה; ופעם נוספת במסגרת בקשת הארכה הקודמת שהגישה המדינה, אז נקבע כי זו הארכה האחרונה שתינתן – ״ולא עוד״.
אבל, וכאמור, אתמול המדינה שוב ביקשה ארכה.
ומה הלאה?
במוקדם או במאוחר, יתקיים דיון נוסף בעתירה, ובו תאלץ המדינה להודיע מה בדעתה לעשות. מטבע הדברים, התושבים ורגבים, כל אחד מצידו, ינסה לשכנע את בג״ץ להתערב או לקבל את עמדת המדינה, כתלות בתוכנה.
ועד כאן השתלשלות האירועים ופירוט העתירות ופסקי הדין. וכעת, כמה הערות.
א. גם הפעם, מסתבר שהאמת היא בעיני המתבונן: הן תושבי חאן אל אחמר מזה והן רגבים וכפר אדומים מזה, טענו כי הצד השני מופלה לטובה.
בפסק הדין האחרון, עמית כינה זאת ״מלחמת נרטיבים״, שבג״ץ כמובן יעשה הכל כדי לא להידרש אליה, כי היא פוליטית. השאלה המרכזית היא מה הדין, לא מה ״צודק״ יותר.
ב. כאמור לעיל, וגם לכך התייחס עמית, אין מקום להשוואה בין חאן אל אחמר, שמאוכלס ע״י תושבי האזור ונמצא על אדמות מדינה, לבין פסקי הדין שעסקו בפינוי יישובים יהודים שנבנו על קרקע פרטית.
לא אכנס לכך הפעם (שרשור רלבנטי 👇), אך מבחינה משפטית מדובר בשוני עמוק ומובהק בין שתי הסיטואציות.
ג. יש לזכור, שאף על פי שתושבי חאן אל אחמר חסרי זכויות על המקרקעין, ובנו מבנים בלתי חוקיים – המדינה לא מתכוונת להותירם בלא קורת גג. ההיפך הוא הנכון, ומדובר בספין.
לאחר שנים של בחינה ודיאלוג, הוצעה לתושבים חלופת ״ג׳האלין מערב״, שנמצאת בקרבת מקום, ותספק פיתרון מגורים לכל התושבים.
ד. לדעתי, פרשת חאן אל אחמר היא דוגמה מאלפת נוספת לסיטואציה שבה המדינה, משיקולים שונים, מעדיפה שבג״ץ יוציא עבורה את הערמונים מהאש.
כך, ניתן להניח בביטחון רב שאם בג״ץ היה מונע את פינוי המתחם, כל מיני סוכני ״משילות״ ושמרנים בעיניי עצמם היו זועקים זעקות שבר וזעם כלפי השופטים.
אלא שבפועל, מסתבר שגם כאשר בג״ץ נותן למדינה לעשות כמעט ככל העולה על רוחה, ופעם אחר פעם אחר פעם לא מתערב בהחלטותיה – היא לא ממש מזדרזת לפעול.
כמה נוח היה יכול להיות אילו ממשלות ישראל היו יכולות להתרווח ולטעון, שוב, ש-״בג״ץ אשם״. אלא שזה לא המצב – לא כאן, וגם לא במקרים אחרים.
באופן דומה, אין זה מופרך להניח שגם הפעם הממשלה תשמח אם בג״ץ יעשה עבורה את המלאכה – והפעם, אחרי 12 שנים של התדיינויות משפטיות, יחליט שנמאס לו ושהמדינה צריכה לאכוף את הדין ולהרוס את המבנים הבלתי חוקיים.
האם זה מה שיקרה בסופה של העתירה הנוכחית? ימים יגידו, והדרך עוד ארוכה.
נסכם:
חאן אל אחמר הוא מתחם מבנים, שהוקמו בניגוד לחוק, ושנמצא בפעם השישית במוקד עתירות לבג״ץ.
בכל המקרים, בג״ץ נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של המדינה, ולבסוף אישר לה לממש את כוונתה להרוס מבנים ולפנות את התושבים. עד כה, זה לא קרה, ועתירה נוספת תלויה, עומדת וממתינה לדיון.
שנה טובה!
קישורים לפסקי הדין המלאים:
הראשון – https://t.co/2hyqLKJoQw
השני – https://t.co/nB19xtIq54
השלישי – https://t.co/qG9Doqrt1n
הרביעי – https://t.co/WtTn8u4hUd
החמישי – https://t.co/qG9Doqrt1n
עדכון:
בג״ץ (סולברג, קרא, שטיין) קיבל את בקשת המדינה לארכה נוספת, בת חצי שנה.
עם זאת, סולברג ושטיין קבעו שלאחר תום הארכה על המדינה להציג ״הכרעה ברורה״, ורמזו רמז עבה לפיו אם הדבר לא יעשה – בג״ץ הוא שיקבל החלטה סופית בעניין.
קרא מצידו הסתייג מכך, והסתפק בהסכמה לאקונית לארכה.
