בואו ננסה להתנתק קצת מהאירועים הביטחוניים והפוליטיים, ולחזור לשבוע שעבר – אז חוקק בכנסת חוק מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה, הידוע בכינויו "חוק אל ג'זירה".
הצטרפו אליי למסע היסטורי קצר על תקדימים רלבנטיים, ולאחריו לדיון על משמעותו של חוק זה.
למרבה הצער, מדינת ישראל מתמודדת מאז הקמתה, ועד עצם היום הזה, עם איומים ביטחוניים קשים. איומים אלה מחייבים מטבעם מתן כלים לממשלה ולגופיה על מנת שאלה יוכלו לסכל את האיומים ולספק לנו ביטחון.
מצד שני, כולנו רוצים לחיות במדינה דמוקרטית, שככזו מחוייבת לשמור על זכויות אדם.
בין הצורך לספק ביטחון, לבין הרצון לשמור על זכויות האדם – יש מתח בלתי פוסק. שאלת האיזון בין רוחב הסמכויות וחופש הפעולה של צה"ל, השב"כ, המשטרה ושאר הגופים בבואם לבצע את מלאכתם הביטחונית, לבין הגבלת אותם סמכויות וחופש פעולה כדי למנוע פגיעה בזכויות אדם – מורכבת מאין כמותה.
אחד הביטויים המעניינים של המתח הזה נוצר בין הרצון לאפשר חופש ביטוי ותקשורת חופשית שיכולה ואף צריכה לבקר את השלטון – לבין החשש מפני פירסומים שיפגעו באינטרסים הביטחוניים של המדינה.
המתח הזה בדיוק הוא שעמד במוקד פסק הדין שהוא אולי הידוע ביותר בתולדות בג"ץ – פרשת "קול העם".
אי-שם בשנות ה-50', פקודת העיתונות (שהיא במעמד של חוק שחוקקה הכנסת) הסמיכה את שר הפנים לסגור עיתון אם לדעתו העיתון פירסם תוכן אשר עלול לסכן את שלום הציבור.
בשנת 1953 שר הפנים השתמש בסמכותו זו, והורה על סגירת עיתון זניח בשם "קול העם", בשל כתבה שפירסם בהקשר למלחמת קוריאה.
העיתון עתר לבג"ץ, העתירה התקבלה – וחופש הביטוי הפך לזכות מוגנת במשפט הישראלי (למי שרוצה להרחיב את הידיעה לגבי פסק הדין👇).
מקרה ידוע נוסף שבו הוצא צו לסגירת עיתון היה בימי פרשת "קו 300", אז הצנזורה השתמשה בסמכותה לפי תקנות שעת חירום, וסגרה את העיתון "חדשות" למשך שלושה ימים.
בניגוד לזיכרון ההיסטורי המתעתע, הצו מטעם הצנזורה הצבאית לא הוצא בעקבות פירסום התצלום האייקוני של אלכס ליבק, שתיעד שני אנשי שב"כ מובילים מחבל חי (ובניגוד לאותו זיכרון היסטורי מתעתע, הראשונה לפרסם תיעוד שכזה היתה
@saragusti, בעיתון "העולם הזה").
בפועל הצו הוצא חודש לפני כן.
צו הסגירה הוצא משום ש-"חדשות" הפר ביודעין ובמכוון החלטת צנזורה בנוגע להקמת ועדת חקירה סביב הפרשה.
העיתון עתר לבג"ץ, והפעם העתירה נדחתה, והצו נותר בעינו. לימים הועמדו לדין העיתון "חדשות" וארבעה מאנשיו (ובהם @AmosSchocken1 ו-@RinoZror), ובתום הליך משפטי מייגע – זוכו כולם.
והנה הגענו אל ימינו, שגם הם – כמו שכולכם יודעים – ימים של מתח ביטחוני גבוה מאוד. אבל, האם אירועים כמו צווים לסגירת העיתונים "קול העם" או "חדשות" יכולים להינתן גם כיום?
ובכן, התשובה היא לא – גם מסיבות פרוצדורליות, אבל בעיקר מטעמים מהותיים.
פרוצדורלית, פקודת העיתונות בוטלה.
לפיכך, כמובן שעם ביטולה פקעה סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון שלדעת השר פגע בביטחון המדינה.
תקנות שעת חירום המנדטוריות, המגדירות את סמכות הצנזורה הצבאית, אומנם עומדות על תילן – אך מאחר שנחקקו בשנת 1945, הן עוסקות רק בעיתונות מודפסת, וממילא רלבנטיות רק לכלי תקשורת ישראליים.
אבל מעבר לסוגיות הטכניות, יש גם מהות – אין שום סיכוי שבמציאות המשפטית הנוכחית יהיה תוקף לצווים כמו אלה שהוצאו נגד "קול העם" או "חדשות", שנסמכו על חקיקה מנדטורית.
לשמחתנו (או לפחות לשמחתי), בשנים שחלפו מאז בית המשפט העליון ביצר עוד ועוד את מעמדם של חופש הביטוי והעיתונות.
לכן, כאשר פרצה המלחמה ב-7.10, וכאשר הממשלה החלה להרהר מחדש באפשרות לסגור כלי תקשורת בשל פגיעתו או חשש מפגיעתו בביטחון המדינה, היא הבינה מהר מאוד שני דברים:
ראשית, שחייבים חקיקה עדכנית שתסמיך את הממשלה לעשות כן;
ושנית, שאין שום היתכנות משפטית לסגור כלי תקשורת ישראלי.
מצד שני, בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה – הרצון היה לפעולה מהירה. אם אכן כלי תקשורת פוגע בביטחון המדינה, בשעה שצה"ל והחברה האזרחית נמצאים במלחמה כוללת, אין זמן להליך חקיקה מסודר בכנסת.
והמוח היהודי מצא לנו פטנט – חקיקת תקנות שעת חירום. אבל, לא להתבלבל עם התקנות המנדטוריות.
כלומר, סוג אחד של תקנות שעת חירום הוא אותה חקיקה מנדטורית משנת 1945, שחלקה תקף עד היום. מכוח תקנות אלה פועלת הצנזורה, מבצעים הריסת בתי מחבלים וגם מוציאים צווים מינהליים שונים.
סוג אחר הוא בעצם "חקיקת שעת חירום" שמבצעת הממשלה, במצבים שבהם אין זמן להמתין לחקיקה ראשית של הכנסת.
כך היה, למשל, בתחילת ימי מגיפת הקורונה, אז השתמשה הממשלה בסמכותה כדי "לחוקק" תקנות שעת חירום שיקנו לה סמכות לבצע סגרים, להגביל את חופש התנועה וכו'.
לא צריך להיות משפטן כדי להבין ששימוש בכלי הזה הוא בעייתי, משום שהוא "עוקף" את הכנסת ומקנה לממשלה יכולת להקנות לעצמה סמכויות.
זה אכן בעייתי מאוד, ולכן מלכתחילה חוק יסוד: הממשלה קובע שיש דברים שתקנות שעת חירום לא יכולות לגבור עליהם, ובעיקר קובע שתקנות כאלה יהיו בתוקף למשך שלושה חודשים בלבד.
לאחר מכן, צריך כבר חוק מסודר של הכנסת – וכדוגמה נביא שוב את ימי הקורונה, ואת "חוק הסמכויות" שנחקק.
ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
תאמינו או לא, אבל לפני שנחקק "חוק אל ג'זירה" בשבוע שעבר – הממשלה "חוקקה" תקנות שעת חירום שהיו זהות לחוק הזה. כמעט אחד לאחד.
התקנות הסמיכו את שר התקשורת לסגור כלי תקשורת זר כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, בתנאים מסוימים (כגון חובת אישור בית משפט).
ותאמינו או לא, הממשלה אפילו עשתה שימוש בתקנות הללו, ושר התקשורת הוציא צווים נגד הערוץ הלבנוני "אלמיאדין", בהם הורה על תפיסת מכשירים של הערוץ המשמשים לשידור, ואפילו על מניעת גישה לאתרי האינטרנט שלו.
אלא שבחלוף שלושה חודשים מיום "שנחקקו" – פג תוקפן של תקנות שעת החירום הנ"ל.
מאחר שהן פגו, לא נותרה עוד ברירה אלא לפנות למסלול של חקיקה מסודרת בכנסת.
וכאמור, בשבוע שבעבר נחקק החוק, שזהה במהותו לתקנות שעת חירום שעסקו בכך (יש כמה הבדלים מינוריים, שאין טעם להיכנס אליהם).
חשוב להדגיש, שהחוק הזה שונה מאוד מהסמכויות שהזכרנו סביב פרשות "קול העם" ו-"חדשות".
לדוגמה, החוק קובע שצריך להגיש לראש הממשלה חוות דעת מקצועית מטעם גורמי הביטחון, שטרם הוצאת צו על ידי שר התקשורת צריך לקבל הסכמה של ראש הממשלה והקבינט – ובעיקר שצריך גם אישור של בית המשפט המחוזי (ושימו לב – לא מדובר בעתירה נגד הצו, אלא בהליך של אישור הצו על ידי בית המשפט).
בנוסף, לא מדובר בחוק "רגיל" – אלא בהוראת שעה, שפוקעת ביום 31.7.2024, או בתום ההכרזה על "מצב מיוחד בעורף", או "עד לסיום הפעולות הצבאיות המשמעותיות" לפי המוקדם. כלומר, לחוק הזה יש תאריך תפוגה קרוב מאוד, והוא לא אמור להמשיך ללוות אותנו בעתיד.
ובנקודה הזו, צריך לעצור ולשאול:
אם הממשלה כל כך רוצה לסגור את "אל ג'זירה", ויש ברשותה מידע המלמד שהערוץ פוגע בביטחון המדינה – למה לכל הרוחות הממשלה לא השתמשה בסמכות שהיתה לה בזמן שתקנות שעת חירום בנושא היו בתוקף?
הרי הממשלה השתמשה בתקנות הללו לסגירת "אלמיאדן". ומה נשתנה הלילה הזה לגבי "אל ג'זירה"?
על השאלה הזו – אני כמובן לא יודע להשיב. אפשר להעלות כל מיני השערות, אבל נדמה שאין טעם להפריח לאוויר ספקולציות.
דבר אחד בטוח: לאחר פרוץ המלחמה, היתה לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זרים. היא עשתה שימוש בסמכותה זו כלפי כלי תקשורת לבנוני, אך מטעמיה לא השתמשה בה כלפי "אל ג'זירה".
מאחר שהממשלה לא עשתה כן, נוצר הצורך לחוקק חוק מסודר של הכנסת, במקום תקנות שעת החירום שפג תוקפן – וכך קיבלנו חוק שהוא הוראת שעה, שתפקע לכל המאוחר בעוד כשלושה חודשים וחצי.
האם הפעם הממשלה שלנו תגלה "משילות", ותשתמש בסמכויותיה נגד ערוץ "אל ג'זירה" הקטרי? נחכה ונראה.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא בפרשת ״קול העם״:
https://t.co/FuAoD6M5in
קישור לפסק הדין המלא בפרשת ״חדשות״:
https://t.co/v3qQn2IR0o