אחד המונחים השגורים בדיונים סביב סוגיות כמו שייח ג'ראח (או שמעון הצדיק), סילוואן והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו – הוא חוק נכסי נפקדים.
אז בואו ננסה להאיר זרקור – בסיסי ומתיש כאחד – על החוק הזה. ומי שיאיר את דרכנו הוא פסק דין סבוך וייחודי משנת 2015.
נתחיל את המסע בשנת 1948.
מדינת ישראל קמה, מלחמת העצמאות עדיין בעיצומה, והמוני ערבים שהתגוררו בישראל נמלטו / עזבו / גורשו (כל אחד והנרטיב שלו) אל מחוץ לגבולות המדינה, כפי שאלה נקבעו בתום הקרבות.
רבים מאותם ערבים הותירו מאחוריהם רכוש, מכל מיני סוגים – לאו דווקא מקרקעין.
כידוע, בתום המלחמה אותם ערבים שיצאו ממה שהפך להיות שטח מדינת ישראל (עד 1967) – לא הורשו לחזור לבתיהם. והתעוררה השאלה, מה לעשות ברכוש הרב שנותר מאחור.
בתחילה, העניין הוסדר בתקנות שער חירום, ובשנת 1950 חוקק חוק נכסי נפקדים – חוק ארוך וסבוך, אבל כזה שמושתת על "כלל בסיס" פשוט.
"כלל הבסיס" של חוק נכסי נפקדים מגדיר, לצורך החוק, מהו "נכס" ומהו "נפקד" 👇.
"נכס", לפי החוק, הוא כמעט הכל – מקרקעין, מיטלטלין, וגם זכויות. למשל, אפילו זכות לקבל חזרה סכום כסף שניתן כהלוואה. ההגדרה של "נפקד" היא ההגדרה החשובה יותר, והיא שהפכה את חוק נכסי נפקדים למה שהוא.
החוק קובע (נתמקד בחלופות I-II) ש-"נפקד" הוא למעשה כל מי מיום 29.11.1947 ועד עצם היום הזה היה בעל נכס בישראל, וגם היה אזרח או שהה במדינה ערבית או ב-"חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל".
נתרגם לעברית: קודם כל "נפקד" צריך להיות בעל נכס בתוך שטח מדינת ישראל, אחרת אין בעצם עניין.
בנוסף, "נפקד" הוא למעשה כל מי ששהה באחת ממדינות ערב שמנויות בסעיף, או בשטח שנמצא אומנם *בארץ* ישראל, אבל אינו שטח של *מדינת* ישראל.
ומהו השטח הזה?
התשובה היא, כמובן, שמדובר ביהודה, שומרון ורצועת עזה (ועד 1967, מדובר גם ב-"מזרח ירושלים"). שטחים אלה *אינם* חלק ממדינת ישראל.
כלומר, קל להגיע למסקנה שערבי שהתגורר בשטח מדינת ישראל, ושהיה לו נכס בישראל, אך במהלך מלחמת העצמאות יצא אל מדינה ערבית, לאיו"ש או לרצועת עזה – הוא בגדר "נפקד". בהמשך נראה, שיש עוד הרבה מאוד מקרים שנכללים תחת הגדרת "נפקד".
וכעת נשאלת השאלה: מה עושים עם נכסיו של "נפקד"?
חוק נכסי נפקדים קובע שכל נכס שבבעלותו של נפקד – מוקנה אוטומטית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כלומר לגוף מטעם ממשלת ישראל.
חשוב להדגיש: האפוטרופוס לא צריך לבצע שום פעולה – ברגע שמתקיימת באדם ההגדרה של "נפקד", כל הנכסים שלו שבשטח מדינת ישראל עוברים לבעלות האפוטרופוס ללא מגע יד אדם.
וזהו בעצם החוק כולו בקליפת אגוז: כל מי שהתגוררו בשטח ישראל ויצאו ממנה אל ארצות ערב, איו"ש או עזה – איבדו בעלות על כל רכושם. מי שהפך לבעל הרכוש הוא האפוטרופוס. אוטומטית, ללא תמורה, ללא הודעה, ללא פיצויים, ללא תהליך משפטי כלשהו.
וכעת לשאלת מיליון הדולר: מה הרציונל שמאחורי החוק?
ניתן כמובן לפטור הכל בטענה שמדובר בחוק גזעני, מפלה וכו'. אבל, כרגיל, המציאות – במיוחד זו המשפטית – היא מעט יותר מורכבת.
הרציונל המרכזי הראשון שמאחורי החוק היה למנוע מצב של "כל דאלים גבר", כלומר למנוע השתלטות או ביזה של הנכסים הרבים שבבעלות ערבית, ושנותרו מאחור בתום הלחימה.
החוק, אשר הקנה לאפוטרופוס את כל הזכויות בנכסים, איפשר איפוא למדינה להשתלט על הרכוש, ולנהלו באופן מושכל ומבוקר. הרציונל השני, והמורכב יותר, נוגע במצב הלחימה ששרר אז, ובמידה רב גם כיום, בין ישראל לבין מדינות ערב (ויש לזכור שבאותה עת איו"ש ועזה הוחזקו ע"י ירדן ומצרים).
כאשר מדינה מחזיקה בשטח ובו נכסים של מי שנחשבים כנתיני אויב – מובן כי יש בעייתיות, ולפעמים גם אין יכולת, לברר את מצב הזכויות של הנכסים (כי הרישומים והראיות נמצאים בידי מדינת אויב), ובודאי לשמור על זכויותיהם של נתיני האויב (כי הם, ובכן, נתיני אויב).
אז מה עושים במצב כזה?
ובכן, תאמינו או לא, אבל חוקים "ברוח" חוק נכסי נפקדים דווקא מקובלים בעולם, או לפחות היו מקובלים.
למעשה, גם ירדן, שסיפחה את איו"ש בשנים 1948-1967, חוקקה חוק דומה שלמעשה נישל את היהודים שהחזיקו בנכסים באזור מכל זכויותיהם (מה שהוביל, למשל, ל-"פרשת ולירו"👇).
ומה לגבי "הצדק"?
החוק לא שולל את חוש הצדק שלכם, שיתכן שמתקומם מכך שמנשלים אדם פרטי מזכויותיו, מבלי שחטא בדבר. ואכן, החוק לא מונע פרמננטית את השבת המצב לקדמותו, ולו בדרך של פיצוי בעלי הנכסים שאיבדו את זכויותיהם.
אלא שהשבת המצב לקדמותו, כך לפי אותו רציונל, תעשה רק כאשר מצב הלחימה יסתיים.
כלומר, הרעיון הכללי הוא שכאשר יסתיים מצב הלחימה בין ישראל לבין העולם הערבי, או לפחות חלקים ממנו, או אז יהיה ניתן לדון בתביעותיהם של בעלי נכסים בישראל, שאיבדו את זכויותיהם בעקבות חוק נכסי נפקדים.
כמובן, שאז גם יהיה מקום לדון בפיצוי יהודים על נכסים שהותירו מאחוריהם בארצות ערב.
עד כאן לגבי החוק באופן כללי. וכעת, ננסה לצלול לתוך פסק הדין שאוזכר בציוץ הראשון – פסק דין של הנשיא לשעבר גרוניס, שפורסם ביום האחרון בו היה רשאי לחתום עליו (וכל הציטוטים בשרשור לקוחים מתוכו).
פסק הדין הזה עסק בהסתעפות סבוכה ומיוחדת של חוק נכסי נפקדים – תחולתו על מזרח ירושלים.
איך נוצר הסיבוך הזה?
זוכרים את ההגדרה של "נפקד"? אם תשובו ותעיינו בה, תיווכחו שהיא בעצם הרבה יותר רחבה ממה שנדמה לכם. קודם כל, החוק עדיין ממשיך לחול, עד עצם היום הזה. כלומר, לא מדובר בחוק שנועד להסדיר את המצב הכאוטי בשנותיה הראשונות של המדינה, ואז לסיים את תפקידו ההיסטורי.
כלומר, *גם כיום*, אדם שהוא בעל נכסים בישראל, אשר יעבור למדינה ערבית – יחשב כ-"נפקד", ויאבד את הזכויות בנכסיו. בנוסף, הגדרת "נפקד" כוללת, כמובן, את הערבים שעזבו / גורשו ב-1948-1949, אבל למעשה גם את כל מי ששהה מאז, ולו באופן זמני ולפי כל דין, באיו"ש או במדינה ערבית המנויה בחוק.
כך, החוק חל כמובן גם על יהודים, וביהמ"ש העליון אף קבע זאת מפורשות.
החוק חל גם על אזרחי ישראל, לרבות חיילים, שיצאו למדינה ערבית, ולמעשה גם על מי שמתגורר ביישוב יהודי ביהודה ושומרון. פורמלית, מספיק שדרכתם מחוץ לשטח השיפוט של מדינת ישראל – וכל הנכסים שלכם מועברים לאפוטרופוס.
יש בחוק כל מיני מנגנונים שמאפשרים להימנע מהפעלה אבסורדית שלו, אבל באופן עקרוני – אם המדינה היתה רוצה, היא היתה יכולה להפעיל אותו בסיטואציות הנ"ל. אבל, מטעמים ברורים, היא לא ממש רוצה.
אבל, היו גם נסיבות שבהן המדינה כן רצתה להפעיל את החוק, אפילו עשרות שנים לאחר הקמת המדינה.
הנסיבות האלה, אולי שלא במפתיע, נוצרו במזרח ירושלים.
כידוע, בשנת 1967 ישראל כבשה / שחררה (שוב, תבחרו נרטיב) את מז' ירושלים, והחילה על השטח את החוק הישראלי. בעברית, ישראל פשוט סיפחה את השטח. זאת, בניגוד לשאר שטח איו"ש, שעליו לא הוחל החוק הישראלי, והוא *אינו* חלק משטח המדינה.
וכך, באחת, נוצרו "שכפולים" של המצב ששרר בשנות הראשונות של ישראל:
אם ב-1950 אדם בעל נכסים בישראל שהתגורר באיו"ש הפך ל-"נפקד", ב-1967 אדם בעל נכסים בשטח מז' ירושלים הפך גם הוא לכזה. כלומר, תושבי איו"ש, שהם בעלי נכסים במז' ירושלים, הפכו לנפקדים ולמעשה איבדו את זכויותיהם בנכסים.
נשמע לכם אבסורדי?
גרוניס קבע, שאף על פי שבמידה רבה מדובר באבסורד, ושספק אם החוק נועד לחול בסיטואציה שנוצרו בעקבות סיפוח מז' ירושלים – הלשון שלו ברורה, והוא אכן חל. כלומר, מבחינה פורמלית, כל הנכסים במז' ירושלים שבעליהם תושבי איו"ש – הם נכסים שמוקנים אוטומטית לאפוטרופוס.
אלא שכאן נכנס לתמונה מימד שיקול הדעת. כאמור, המדינה ידעה (ויודעת) לא להפעיל את החוק, גם כאשר ניתן לעשות זאת, במצבים רבים שמובילים לתוצאה אבסורדית. אז למה לא להימנע מהפעלת החוק גם לגבי נכסים במז' ירושלים?
וזו, בתמצית, היתה גם ההכרעה השיפוטית של גרוניס ושל ביהמ"ש העליון.
גרוניס קבע, שהרציונלים שתמכו בחוק בימי הקמת המדינה, אינם חלים עוד.
כבר יש לנו מדינה מסודרת, תושבי איו"ש נמצאים בשטח בתפיסת צה"ל, והם גם לא עשו שום פעולה מצידם. פשוט יום אחד צה"ל השתלט על מז' ירושלים, והשטח סופח לישראל.
כלומר, יש שוני עובדתי תהומי לעומת ימי מלחמת העצמאות.
ולכן גרוניס קבע שאף על פי שהחוק חל, עקרונית, על נכסים במז' ירושלים – צריך להפעיל אותו במשורה, אם בכלל. גרוניס גם קבע שורה ארוכה של מנגנונים משפטיים, שיסננו היטב את המקרים הנדירים והחריגים שבהם, אולי, תהיה הצדקה להפעלת החוק.
וזו אם כן השורה התחתונה של פסק הדין, שניתן פה אחד.
ועד כאן פסק הדין, שכאמור קבע שחוק נכסי נפקדים חל פורמלית על מז' ירושלים, אך הפעלתו תעשה רק במקרים חריגים שבחריגים, אם בכלל.
אבל לפני שנסיים, בכל זאת כמה מילים על הכריכה בין החוק לבין הסכסוכים המשפטיים סביב נכסים בשייח גראח' ובסילוואן – כריכה שלדעתי היא שגויה מכל הבחינות.
מבחינה משפטית, וכפי שהרחבתי בשרשור מייגע 👇, אין לחוק נכסי נפקדים תחולה בנסיבות של שייח ג'ראח וסילוואן. מעמד הזכויות בנכסים בשכונות אלה מוכרע לפי הדין הישראלי – ואין שום רלבנטיות לשאלה האם לפלסטינים שמתגוררים כיום במקום היו בעבר נכסים בשטח ישראל. הכריכה הזו היא פוליטית גרידא.
גם מבחינה רחבה יותר, שמערבת שיקולים של צדק ומוסר, אי אפשר, לפחות לדעתי, לכרוך בין העניין הנקודתי של שייח ג'ראח וסילוואן לבין נכסי הנפקדים בישראל. סוגיית פיצויים של נפקדים אשר איבדו את נכסיהם בישראל מקומה להתברר, כאמור, בעת שיסתיים מצב הלחימה בין ישראל לבין העולם הערבי.
ועוד כאמור, תמונת המראה של פיצוי הנפקדים הפלסטיניים היא פיצוי יהודים שאיבדו את נכסיהם בארצות ערב ובאיו"ש – ומדובר ברכוש רב.
לכן, ובהינתן שישראל סיפחה את מז' ירושלים – מדובר בשטח ישראל לכל דבר ועניין, וההכרעה בנוגע למצב הזכויות בנכסים אלה היא נקודתית ונפרדת מהסוגיה הכללית.
נסכם:
חוק נכסי נפקדים היה כורח המציאות, נועד לתת מענה למצב כאוטי ששרר בשנות הראשונות של המדינה, והיתה לו הצדקה בשעתו. בשל ניסוחו הרחב של החוק, הוא חל גם כיום, והפעלתו עלולה ליצור מצבים אבסורדיים. לכן, הפעלתו כיום נעשית, אם בכלל, במשורה – גם ביחס לנכסים במז' ירושלים.
שבת שלום.