בואו ושימעו סיפור נחמד כיצד בג"ץ לקח סעיף חוק שהעניק לשר "שיקול דעת מוחלט" בהפעלת סמכותו, ובאמצעות פרשנות יצירתית כירסם בשיקול הדעת הזה, ובסופו של דבר אפילו פסל את ההחלטה שהתקבלה.
לא. זה לא מתקופת אהרן ברק. זה פסק דין משנת 1961.
באותה עת, החיקוק שהסדיר את דיני החברות בישראל היה פקודת החברות. סעיף 14 לפקודה העניק לשר המשפטים סמכות לקבל רישום של חברה "לפי שיקול דעתו המוחלט". בלי סייגים, בלי חובת הנמקה, בלי שום דבר. שר המשפטים האציל את סמכותו זו לרשם החברות. וסיפורנו מתחיל בבקשת רישום שהוגשה בשנת 1960.
קבוצת אנשים ביקשה לרשום חברה בשם "משפחת האדמה". רשם החברות סירב לרשום את החברה, משום שמצא כי חבריה ביצעו עבירות פליליות, ולכן הוא הגיע למסקנה "כי מטעמי ביטחון המדינה וטובת הציבור, שומה עלי לסרב לרישום החברה".
בלית ברירה, קבוצת האנשים המדוברת הגישה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה.
את פסק הדין המוביל כתב אגרנט, שכמובן שייך לדור השופטים "הטוב".
אגרנט ממש לא התרגש מכך שלשון החוק מעניקה לרשם "שיקול דעת מוחלט" בשאלה האם לקבל חברה לרישום, וקבע שגם אם החוק מעניק לרשם שיקול דעת רחב – עדיין עליו להפעילו "בתוך ד' אמותיה של המטרה שלשמה הקנה לו החוק את הסמכות".
ואגרנט המשיך: אם בית המשפט נוכח לדעת שהרשות המינהלית, גם כשיש לה שיקול דעת רחב מאוד, פעלה למען מטרה "שהיא זרה לכוונת החוק" – בית המשפט יתערב גם יתערב.
כלומר, *בית המשפט* יקבע את מטרת החוק – או, במונחים מודרניים יותר, את תכלית החוק – ויבדוק האם הרשות המינהלית פעלה בהתאם לה.
ואם יסתבר שהרשות פעלה באופן שאינו תואם את תכלית החוק – אזי ההחלטה המינהלית תהיה בטלה. כן, גם כאשר החוק עצמו נותן לרשות "שיקול דעת מוחלט".
את המטרה של אותו סעיף חוק – אגרנט התקשה לאתר, והסתפק בהעלאת השערות 👇. אבל, אגרנט קבע מה בוודאי לא יכולה להיות המטרה – הגבלת חופש הביטוי.
ואגרנט מצא, שכאשר הרשם סירב לקבל את החברה לרישום, הוא ביקש למנוע מהחברה לפרסם את דעות חבריה באמצעות עיתון או ספרים שביקשו להדפיס. כלומר, רשם החברות פעל כמעין צנזור.
בשלב זה, הפנה אגרנט לפסק הדין הידוע כ-"קול העם" (שנכתב על ידו), שבו הוכרה לראשונה חשיבותו של חופש הביטוי.
אגרנט הסכים שניתן להגביל את חופש הביטוי, מטעמים של ביטחון המדינה – אך הגופים שמוסמכים לכך אינם רשם החברות. לרשם אין סמכות למנוע רישום של חברה כדי למנוע מאותה חברה לפרסם תכנים שלדעתו מסכנים את ביטחון המדינה ושלום הציבור.
ולכן, הרשם הפעיל את סמכותו באופן שלא תואם את תכלית החוק.
בשורה התחתונה, וחרף היקף שיקול הדעת הכביכול בלתי מוגבל שהחוק נתן לשר המשפטים, וממנו לרשם החברות, להחליט האם לקבל חברה לרישום – אגרנט קבע ששיקול הדעת לא הגשים את תכלית החוק, ולכן ההחלטה בטלה. השופט הבא היה ויתקון – עוד שופט "מהדור הטוב", שהצטרף לעיקרי הדברים שקבע אגרנט.
גם ויתקון קבע שרשות מינהלית יכולה להפעיל את סמכותה רק למען המטרה שלשמה הוענקה לה הסמכות.
למשל, אם לרשות יש סמכויות כדי לשמור על בריאות הציבור, היא לא יכולה לפעול מתוך שיקולים של דת, כלכלה, ביטחון וכו'. ואם תעשה כך, ההחלטה תהיה בטלה, גם אם החוק נתן לרשות "שיקול דעת מוחלט".
לכן, גם ויתקון החליט שיש לקבל את העתירה.
שופט המיעוט, ח' כהן, קבע שיש לדחות את העתירה. כהן הציג פסק דין שמרני, ולשיטתו אם המחוקק נתן לרשם "שיקול דעת מוחלט" – אז אין סיבה שבית המשפט יתערב ויכרסם ברוחבו של שיקול הדעת הזה.
וכך, העתירה התקבלה בדעת רוב. ועד כאן פסק הדין.
ולמה פסק הדין ה-"קטן" והבלתי מוכר הזה מעניין? ובכן, מכמה סיבות:
א. פסק הדין הזה, משנת 1961, הוא כמובן אקטיבסיטי לחלוטין. אגרנט לקח סעיף חוק, שכתוב בו במפורש שיש לרשות מינהלית שיקול דעת בלתי מוגבל – וכירסם בשיקול הדעת הזה באופן דרמטי, באמצעות פרשנות שאין לה זכר בלשון החוק.
ב. לא זו בלבד, אלא שאגרנט וויתקון גם קבעו – פחות או יותר משום מקום – שהפעלת הסמכות על ידי הרשות המינהלית צריכה להיעשות בזיקה לתכלית שלשמה העניק המחוקק לרשות את הסמכות המדוברת.
ואיפה כתוב העיקרון הזה? גם הוא – לא כתוב בשום מקום. אגרנט וויתקון פשוט המציאו אותו, יש מאין.
ג. ואם לא די בכל אלה, אגרנט הדגיש שבשל חשיבות חופש הביטוי, אין לרשם החברות סמכות לפעול באופן שיגביל את הזכות הזו. אבל, איפה הכנסת קבעה שיש לנו זכות לחופש ביטוי? ובכן, היא לא קבעה זאת – לא אז, ולא עד עצם היום הזה. בג"ץ הוא שהכיר בזכות הזו, והגביל את סמכויות הממשלה לפגוע בה.
ד. כזכור, רשם החברות לא "סתם" החליט שלא לקבל לרישום את החברה המדוברת. הוא עשה זאת – לא פחות ולא יותר – בשל הצורך להגן על ביטחון המדינה ושלום הציבור.
אז כיצד מעזים השופטים החצופים להרהר אחר שיקול הדעת של גורם ממשלתי שקבע שרישום חברה פוגע בביטחון? ובכן, *כך היה מאז ומעולם*.
אז כל זה בעצם אומר?
זה אומר שכל זעקות השבר על "האקטיביזם" המשוקץ והמוגבר שהנהיג ברק – מבוססות על תחושות בטן (במקרה הטוב), או סתם על בורות וחלילה זדון (במקרה הרע).
גם בג"ץ "הישן והטוב" הגביל גם הגביל את רשויות הממשלה, אפילו כאשר החוק הקנה לרשות "שיקול דעת מוחלט".
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/ajQZ6JmEPy
(בסדר, הבנתי: נמאס לכם משרשורים היסטוריים)