לאחרונה, מפיצה ח"כ טלי גוטליב תיאוריית קונספירציה, במסגרתה פירסמה עלילות בגנות שקמה ברסלר, וגם פירסמה פרטים אסורים בפירסום ביחס לבן זוגה.
בתגובה לכך, שקמה ברסלר הגישה תביעה אזרחית, ונשקלת פתיחה בחקירה פלילית. גוטליב מצידה טוענת לחסינות.
ומה הדין?
בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, חברי הפרלמנט נהנים מחסינות, המוסדרת בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. לחברי הכנסת שלנו יש כמה סוגים של חסינות, למשל מפני חיפוש, מפני האזנת סתר, מפני מעצר ועוד. אותנו מעניינות שתי החסינויות "המרכזיות" – הדיונית ובעיקר המהותית.
החסינות הדיונית פירושה חסינות מפני *העמדה לדין*, כלומר מפני הגשת כתב אישום. אין שום חסינות מפני *חקירה פלילית*, וגם לא היתה. בניגוד לטעות הנפוצה, כיום אין צורך להסיר את חסינותו של חבר כנסת כדי להעמידו לדין, אלא להיפך – אם יש כוונה להגיש נגדו כתב אישום, באפשרותו *לבקש* חסינות.
מכל מקום, החסינות הדיונית רלבנטית, כאמור, אך ורק ביחס להגשת כתב אישום פלילי, ולא לחקירה או להליכים אזרחיים, כמו תביעה בגין לשון הרע כבענייננו.
וכעת תשאלו: אם כך, ובהינתן שחקירה ותביעה אזרחית הם הצעדים שעל הפרק,
אז למה גוטליב טוענת לחסינות?
התשובה היא כמובן החסינות המהותית.
החסינות המהותית (שמכונה גם "חסינות עניינית") קובעת כי חבר כנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין לחלוטין, בגין *כל* מעשה – אם המעשה נעשה במסגרת מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. את החסינות המהותית אי אפשר להסיר, בשום מצב, והיא עומדת לחבר הכנסת לצמיתות.
זאת אומרת, שאם חבר כנסת עשה מעשה, כל מעשה, אבל המעשה הזה בוצע "במסגרת מילוי תפקידו" – הוא מוגן לחלוטין. הוא חסין מפני כל פעולה משפטית, אין שום גוף שיכול להסיר את החסינות הזו, וגם לאחר שיסיים את כהונתו אי אפשר יהיה לפעול נגדו בגין אותו מעשה.
והנה הגענו אל שאלת מיליון הדולר.
השאלה הזו היא מתי מעשה מסוים בוצע "במסגרת מילוי התפקיד" של חבר כנסת, ומתי לא. מי שנחלץ לעזרתנו בפרשנות התיבה הנ"ל הוא כמובן בית המשפט העליון, והשופט שעיצב את ההלכה בתחום הוא – כמה מפתיע – אהרן ברק.
בעבר, היתה מחלוקת בשאלה איך קובעים האם מעשה בוצע במסגרת מילוי התפקיד.
ההלכה נקבעה בעניינו של רפאל פנחסי, חבר כנסת מש"ס ש-"בזכות" מעלליו נקבעו עוד כמה הלכות חשובות (הידועה שבהן היא כמובן "הלכת דרעי-פנחסי").
באותה פרשה, פנחסי טען שהמעשים בגינם הועמד לדין (שלא נכנס לפרטיהם) חוסים תחת החסינות המהותית, שכן הם בוצעו במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת.
ההלכה נקבעה בעניינו של רפאל פנחסי, חבר כנסת מש"ס ש-"בזכות" מעלליו נקבעו עוד כמה הלכות חשובות (הידועה שבהן היא כמובן "הלכת דרעי-פנחסי").
באותה פרשה, פנחסי טען שהמעשים בגינם הועמד לדין (שלא נכנס לפרטיהם) חוסים תחת החסינות המהותית, שכן הם בוצעו במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת.
ברק פתח בכך ששלל אפשרות שבה חלק מתפקידו של חבר הכנסת הוא לבצע פעולות אסורות. עם זאת, לשון החוק מלמדת שהמחוקק סבר שיש פעולות אסורות אשר הן חלק "ממילוי" התפקיד או "למענו".
השאלה היא – איך נזהה מצב של קרבה בין התפקיד לבין הפעולה האסורה? איך נדע לזהות זיקה בין השניים?
התשובה טמונה, כמובן, בתכלית החסינות המהותית.
התכלית המרכזית היא כמובן "לאפשר לחבר הכנסת להגשים את תפקידו, בלא מוראו של החשש שמא חצה את הגבול בין המותר לאסור".
מטבע הדברים, המקרה הקלאסי הוא של חבר כנסת המשתייך למיעוט, אשר עלול לחשוש כי בשל פעולותיו הוא "ירדף" על ידי הממשלה
עם זאת, ישנן גם תכליות הפועלות בכיוון ההפוך:
ברק קבע כי החסינות צריכה גם להגשים את שלטון החוק, כלומר אין סיבה לפרש את החסינות כך שתאפשר לחבר כנסת לפעול בניגוד לו. בנוסף, יש לתת את הדעת גם לעיקרון השיוויון, שהחסינות כמובן פוגעת בו, משום שהיא מעניקה זכויות עודפות לחברי הכנסת.
כלומר, מצד אחד אנחנו רוצים לאפשר לחבר הכנסת לפעול "ללא מורא". מצד שני, אין כוונה לתת לאף אחד פטור מהחוק, וגם למנוע פגיעה נרחבת מידי בעיקרון השיוויון.
אז איך מרבעים את המעגל הזה?
המבחן המשפטי שברק ניסח, ושלימים התקבעה כאמור כהלכה, הוא "מבחן הסיכון הטבעי", או "מבחן הגלישה".
לפי ברק, תפקידו של חבר הכנסת כולל ביצוע פעולות מותרות אשר "יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה" לביצוע פעולות אסורות.
"גלישה זו תזכה לחסינות אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מיתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה".
ומה זה אומר בעצם?
ברק סיפק לנו דוגמאות:
למשל, נניח שחבר כנסת משתתף בדיון על סוגיה ביטחונית, ובלהט הנאום מוסר גם ידיעה סודית. במקרה כזה, תעמוד לו החסינות. זה חלק ממתחם הסיכון הטבעי.
לעומת זאת, אם חבר הכנסת כתב מראש את הנאום כך שיכלול מסירת מידע כזה – זו כבר לא "גלישה" מהתחום המותר אל האסור.
דוגמה נוספת היא מצב שבו ח"כ משתתף בהפגנה, שמתחילה כחוקית. בשלב מסוים, ההפגנה הופכת להתקהלות בלתי חוקית. במצב כזה, החסינות מתקיימת. לעומת זאת, אם חבר הכנסת תכנן מראש את הפרת החוק, אז החסינות לא תעמוד לו.
נתייחס לעוד דוגמה כללית, רלבנטית מאוד לענייננו, על הוצאת לשון הרע.
ברק קבע שחלק אינהרנטי מתפקידו של חבר כנסת הוא לשאת נאומים, ולא תמיד הוא יכול לבדוק את העובדות כהווייתן. לכן, מצב שבו בלהט ויכוח או נאום (ואפשר גם להוסיף – ראיון בתקשורת) חבר כנסת מפרסם לשון הרע, הוא סיטואציה שהיא חלק ממתחם הסיכון הטבעי של מילוי תפקידו.
ועד כאן תמצית הדין.
כעת, נעבור מהכלל אל הפרט, ונשאל – איך מיישמים את ההלכה על נסיבות ענייננו, כלומר על שורת ההתבטאויות של ח"כ גוטליב?
ובכן, לפני שניגש ליישום עצמו, יש לציין שכל המעשים שגוטליב ביצעה – היו התבטאויות. וכאשר מדובר בהתבטאויות, ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט "נדיבים" יחסית ביחס לחסינות.
למעשה, המקרה *היחיד* שמוכר לי שבו הוגש כתב אישום, או התקבלה תביעת דיבה, ביחס להתבטאויות של חבר כנסת – התרחש בשנת 1956, בעניינו של אמיל חביבי, שחויב בפיצויים בגין לשון הרע. כמובן, שאם מישהו מהקוראים מכיר מקרה נוסף – אשמח לתיקון.
בכל שאר המקרים, והם רבים, התוצאה היתה הפוכה.
מבחינת תביעות דיבה, טענת חסינות התקבלה לגבי תביעה של "בצלם" נגד משה פלד, שטען שהארגון ממומן על ידי גורמי טרור; תביעה של ענבל גבריאלי נגד פריצקי, שכינה אותה יעד של המשטרה; תביעה נגד מלכיאור שכינה אדם "גורם כהניסטי", תביעה נגד ליברמן שטען שפעילי שמאל הם "כמו אנשי קאפו"; ועוד.
כדוגמאות מהעת האחרונה ניתן למנות את דחיית תביעתו של ניר חפץ נגד אמיר אוחנה, דחיית תביעה של יגאל מלכה נגד מיכל שיר, ובמרץ השנה אף נדחתה תביעה נגד בן גביר – כולן בשל חסינות מהותית.
גם בהקשרים פליליים, התמונה די דומה – אין הליכים בגין עבירות שבוצעו תוך כדי התבטאות בלבד.
גם כאשר היועמ"ש החליט להעמיד חבר כנסת לדין בגין אמירות בלבד, שהוא סבר שעולות כדי תמיכה בארגון טרור, בעניינו של מיודענו עזמי בשארה – בג"ץ הפך את ההחלטה, וקבע שההתבטאויות של בשארה חוסות תחת חסינותו המהותית.
אז האם גוטליב יכולה לישון בשקט, ולהתכסות בשמיכת חסינות המהותית שלה?
בכל הנוגע בתביעת הדיבה שהגישה שקמה ברסלר, נראה שאף על פי שמדובר בהתבטאויות "בלבד" – מצבה המשפטי של גוטליב אינו מזהיר, לשון המעטה.
גוטליב הפיצה את הקונספירציה המופרעת נגד ברסלר תחת כל עץ רענן, גם לאחר שהוזהרה, גם לאחר שהובהר שמדובר בעלילה, ואף עשתה זאת באופן כתוב ומתוכנן.
זו לא סיטואציה של, למשל, ראיון בשידור חי שגלש לשיח מתלהם, ואז – בלהט הרגע – גוטליב פלטה את האמירות נגד ברסלר. לפי כתב התביעה, מדובר בלא פחות מ-24 פירסומים, שראשיתם ביום 3.10.2023, המשכם בנובמבר – ושיאם בשבועיים האחרונים.
קשה לראות איך התנהלות כזו היא חלק מ-"הסיכון הטבעי".
בנוסף, צריך לזכור שמעל הכל מרחף הרצון לאפשר לחבר כנסת למלא את תפקידו. קשה מאוד לבסס טענה לפיה מסע הכפשה מתמשך של חברת כנסת נגד אזרחית פרטית הוא חלק ממילוי התפקיד.
הלכה למעשה, הכרה בחסינות עלולה להביא לכך שחסינות תאפשר לח"כ להעליל כאוות נפשו, וספק האם לכך היתה הכוונה.
לעומת זאת, בעניין החקירה הפלילית לדעתי יש קושי עודף:
בעיקר משום שהיקף ההתבטאויות בנוגע לבעלה של ברסלר נמוך בהרבה מאשר ביחס אליה, אבל גם משום שכאשר מדובר בפלילים – הפגיעה היא בעצם בציבור, ולא בפרט, ולכן נראה שהחבל צריך להיות ארוך יותר.
נאלץ להמתין להכרעות בית המשפט והיועמ"ש.
קישור לפסקי הדין המלאים:
פרשת פנחסי – https://t.co/YuWJGIO7tQ
פרשת בשארה – https://t.co/LDxQmApV31
פסק הדין של בית משפט השלום בתביעת בן גביר (שחלקים ממנו צוטטו בשרשור) – https://t.co/GsuptsdkBL
כתב התביעה שהגישה פרופ׳ ברסלר – https://t.co/34v94DLeYk
שבוע טוב.