קטגוריותטיפשות גדולה ומני אסייג

טיפשות, טיפשות גדולה ומני אסייג

רובכם ודאי יודעים, שבתביעה האזרחית שהגישה פרופ' שקמה ברסלר – היו עוד כמה נתבעים מלבד ח"כ טלי גוטליב. אחד מהם, גיבורו של שרשור זה, הוא מיודענו מני אסייג.
ואיך מר אסייג קשור לכך שח"כ גוטליב החליטה להפיץ קונספירציה מופרעת בגנות פרופ' ברסלר?

ובכן, בראשית התחילה גוטליב לפרסם את ההכפשות נגד ברסלר תחת כל עץ רענן, לרבות ברשתות החברתיות.
כמו שכולכם יודעים, כאשר מפרסמים תוכן ברשת חברתית – המשתמשים יכולים לשתף את התוכן, כאשר ברשת טוויטר מדובר על ריטווט (או, במונחים שמאסק כפה עלינו, ברשת ״X״ מדובר על רי-פוסט).

אחד מאלה ששיתפו את התכנים של גוטליב היה מני אסייג.
ביום 28.1.2024 צייצה ח"כ גוטליב ציוץ מכפיש נוסף נגד ברסלר, בו טענה כי היא "ברחה מהארץ", "מחקה את ציוציה המסיתים והממרידים" וכו', ואף צירפה מכתב בן שלושה עמודים, שכותרתו "הגב' שקמה ברסלר – אזהרה", בו חזרה על השקרים השונים.

כשעה לאחר מכן, אסייג צייץ ציוץ משלו, בו שיתף את הציוץ של גוטליב, והוסיף דברי תמיכה בה: "במאבק הזה אנחנו חזק בצד של טלי! חייבים לתת לה גב ותמיכה כי הם יפעילו נגדה את המנגנון רב הזרועות שלהם", וכו'.
אסייג נתבע בגין ציוץ זה – ובגינו בלבד. כתב התביעה לא מייחס לו שום פירסום נוסף.

וכעת תשאלו: אם כל מה שאסייג עשה זה לשתף את הפירסום של גוטליב, למה בכלל הוא נתבע? הרי בטקסט שלו *כלשעצמו* אין עילה לתביעה בגין לשון הרע.
התשובה לכך נעוצה בפסק דין תקדימי של ביהמ"ש העליון, שפורסם לפני כארבע שנים, ובו נידונה השאלה האם "הדהוד" של תוכן הוא בגדר פירסום שלו.

במונחים של רשת הטוויטר, השאלה היתה זו:
נניח שיוזר א' מפרסם ציוץ שכולל תוכן שהוא בגדר לשון הרע. נוסיף ונניח שיוזר ב' מרטווט את הציוץ המכפיש. ברור שאפשר להגיש תביעה נגד יוזר א', בשל פירסום לשון הרע. אבל, האם אפשר לתבוע גם את יוזר ב'?
התשובה העקרונית לשאלה הזו היתה חיובית.

כלומר, ביהמ"ש העליון קבע ששיתוף של ציוץ (להבדיל מסימון לייק) – כמוהו כפירסום. לכן, אם הציוץ ששותף כלל תוכן שעולה כדי לשון הרע, אזי שיתוף הציוץ הוא בגדר הוצאת לשון הרע בפני עצמה, והמשתף עלול להיות חשוף לתביעה נגדו.
לא צריך להיות משפטן, כדי להבין שההלכה הזו לא נקייה מקשיים.

אחד הדברים שהטרידו במיוחד את ביהמ"ש העליון (ברק-ארז) היה חשש מפני מצב של מעין "אכיפה בררנית פרטית", כלומר מפני מצב שבו ציוץ מסוים שותף פעמים רבות – אבל התובע החליט להגיש תביעה רק נגד חלק קטן מהמשתפים, כמובן רק נגד אלה שהוא חפץ ברעתם.

וכך נוסח החשש המדובר בפסק הדין:
"הגשת תביעה רק כנגד משתף, או כנגד משתף מסוים מבין רבים כאשר אין יסוד להבחנה של ממש בינו לבין האחרים, עשויה אפוא להקים מעין תמרור אזהרה באשר למניעי התובע. הבחנות שניתן יהיה לראות כרלוונטיות, מבלי למצות, הן למשל כמות העוקבים שנחשפו לשיתוף מסוים או היותו של המשתף דמות ציבורית".

חשש נוסף שרלבנטי לענייננו היה מפני "תביעות השתקה" או "אפקט מצנן" – מצב שבו השיתופים הרבים שמתרחשים ברשתות החברתיות יאפשרו לתובעים להגיש תביעות רבות, נגד נתבעים רבים, ובכך להביא להרתעת המשתמשים וליצירת אווירה שבה חופש הביטוי יוגבל.
אז הבנו איפה הבעיות. ומה לגבי פתרונות?

ברק-ארז הנחתה את בתי המשפט לבחון את החשיפה של הפרסום המקורי מול החשיפה של השיתוף; לבחון כמה ואיזה משתפים נתבעו מול כמה לא נתבעו; האם ניתן לאבחן ביניהם; ובעיקר לבדוק האם לא מדובר במצב שבו עיקר הפגיעה נגרמה מהציוץ המקורי, והתפוצה העודפת שיצרו המשתפים היא בעצם משנית לכך.

ומה זה בעצם אומר? לצורך הדוגמה, נעזר באירוע שהיה באמת:
בתאריך 23.2.2020 פירסם יוזר זניח בשם "חדשות אמת החלופי" ציוץ אשר רומז לקשר אינטימי בין בני גנץ לבין אזרחית בשם דנה כשדי. מיודענו יאיר נתניהו, שחשבונו נעקב על ידי עשרות אלפים – ריטווט את הציוץ המדובר – ונתבע על כך.

בפסק הדין, נקבע שנתניהו פירסם לשון הרע נגד כשדי, בין השאר באמצעות אותו ריטווט (נתניהו גם צייץ ציוץ משל עצמו באותו נושא).
מקרה זה נראה כיישום ראוי של ההלכה שקבע ביהמ"ש העליון, ואין קושי להראות שהשיתוף שנתניהו עשה לציוץ המקורי הגדיל מאוד את החשיפה, ולכן מהווה פירסום לכל דבר.

לעומת זאת, נחשוב על סיטואציה הפוכה:  
נניח שמי שפירסם את הציוץ המקורי היה יאיר נתניהו, ואילו המשתפים של הציוץ היו אותו "חדשות אמת החלופי" ושאר יוזרים שמתפקדים כמיניונים במכונת התעמולה.  
במקרה כזה, אם כשדי היתה בוחרת לתבוע את המשתפים (או חלקם), היא היתה עלולה להיתקל בקושי.

הקושי היה נובע מכך שבמקרה כזה היה על כשדי להסביר מדוע בכלל יש טעם לתבוע יוזרים זניחים, כאשר הנזק העיקרי נוצר בציוץ של יאיר נתניהו. במידה שהיתה בוחרת לתבוע רק חלק מהמשתפים, כשדי היתה צריכה להצביע על שוני רלבנטי בין מי שבחרה לתבוע, לבין מי שלא.
נסגור סוגריים, ונחזור לענייננו.

כאמור, אסייג נתבע רק בגין פירסום אחד – אותו שיתוף של ציוץ שצייצה ח"כ גוטליב ביום 28.1.2024.
ועל פני הדברים, נראה שפרופ' ברסלר היתה עלולה להיתקל בקשיים ביחס לכך, שכן הציוץ המקורי של גוטליב זכה לתהודה רבה בהרבה מאשר השיתוף של אסייג, וכמובן שאסייג היה רק אחד מיני משתפים רבים.

במילים אחרות, קו ההגנה המשפטי של אסייג כמו נכתב מעצמו: אני רק שיתפתי, היו הרבה ששיתפו, בהשוואה לגוטליב אני יוזר קטן, גם בהשוואה לשאר המשתפים אני לא כזה גדול – ואין שום סיבה להבחין ביני לבין שאר המרטווטים.
אבל מני אסייג, כמו מני אסייג, פשוט חפר לעצמו את הבור המשפטי.

במקום לשבת בשקט ולעשות קולות של שטיח, אסייג יצא בבליץ ציוצים שבו עשה בדיוק את ההיפך:
הוא "הסביר" כמה הוא יוזר גדול וחשוב ושרק בגלל זה ברסלר החליטה לתבוע אותו; חזר שוב ושוב על המסרים המכפישים; שב ושיתף את הציוץ המכפיש לכאורה; תיבל הכל במסרים מאיימים ומתבריינים; ועוד ועוד.

כך שאם בתחילת הדרך התביעה של פרופ' ברסלר נגד אסייג היתה צפויה להיתקל בכמה מהמורות משפטיות, בא מני אסייג בעצמו, וברוב טיפשותו פשוט הסיר אותן מהדרך.  

אז ברגי המכונה היקרים:
תבעו אתכם? אל תהיו מני. תסתמו את המקלדת, ולכו לעורך דין (אבל אמיתי, לא בראשי & איינהורן ושות').

ערב טוב.

פסק הדין המלא בבית במשפט העליון (ידוע כ-״הלכת ניידלי״):
https://t.co/VlXq4DX82N
פסק הדין המלא בתביעת כשדי נגד יאיר נתניהו:
https://t.co/jIyxbjLv2r
כתב התביעה המלא שהגישה פרופ׳ ברסלר:
https://t.co/34v94DLeYk

ואם דאגתם, אסייג עדיין בשלו 👇.