ברגעים אלה מתקיים הדיון בעתירה שהוגשה נגד החלטת שר הביטחון שלא להתיר את כניסתם לישראל של פלסטינים המבקשים להשתתף בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שצפוי להתקיים בערב יום הזיכרון.
כרקע לדיון הציבורי, בואו נכיר את ההיסטוריה המשפטית הקצרה של הטקס.
הטקס התקיים לראשונה בשנת 2006, ולווה מעת לעת בדיונים ציבוריים ערים (ואני כמובן לא מביע עמדה, לכאן או לכאן). ב-2018 החליט לראשונה שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, שלא להתיר את כניסתם לישראל של פלסטינים שהיו אמורים להשתתף בטקס, מטעמים שאינם ביטחוניים ובשל "טעם רע וחוסר רגישות".
הגופים שמארגנים את הטקס עתרו לבג"ץ, ואת פסק הדין כתבה חיות.
חיות קבעה שיש לשר סמכות שלא לתת היתרי כניסה לישראל, אבל עדיין יש לבחון את סבירות ההחלטה.
במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בשינוי מדיניות שהיתה מקובלת בשנים הקודמות, וכאשר למשתתפי הטקס היתה ציפייה לגיטימית בנושא.
חיות מצאה כי החלטת שר הביטחון אינה סבירה, שכן היא התעלמה לחלוטין מרגשותיהם של משתתפי הטקס, והעדיפה באופן מוחלט את רגשותיהם של מי שנפגעים מקיום הטקס.
במיוחד אמורים הדברים כאשר ההחלטה התקבלה על סמך מידע *שגוי* לפיו מבקשי ההיתרים הם בני משפחות של מחבלים שנהרגו בפעולת טרור.
בנוסף, מדובר בטקס פרטי לחלוטין, ולכן אין מקום לפגוע בזכותם של המשתתפים לציין את יום הזיכרון לפי דרכם ואמונתם. בהתאם, וכל עוד אין מניעה ביטחונית להתיר את כניסתו של אדם כזה או אחר – יש לאפשר למוזמנים לטקס להיכנס לישראל ולהשתתף בו.
פולגמן וברון הסכימו, והעתירה התקבלה פה אחד.
בחלוף שנה, ביום הזיכרון 2019, מעין "שידור חוזר": שר הביטחון נתניהו החליט שלא לתת היתרי כניסה למשתתפי הטקס, בשל סגר על איו"ש.
שוב הוגשה עתירה לבג"ץ, ובדיון הסתבר שחרף הסגר – המדינה מחריגה ממנו לא מעט פלסטינים, וכי קשה להבחין בין פלסטינים שקיבלו היתר, לבין משתתפי הטקס שסורבו.
עמית הפנה לדברים שקבעה חיות בשנת 2018, וציין כי "תשעים ותשע דרכים להנצחה. תשעים ותשע דרכים לבטא את השכול. כאן מונחת הליבה של חופש הביטוי, של האוטונומיה האישית… אל לשר הביטחון להתערב בדרך בה משפחה מבקשת לבטא את השכול הפרטי שלה, את העצב והיגון על לכתו ללא עת של אהוב ליבה".
עמית גם הפנה לפרשת ד"ר ישראל אלדד (שייב), ששר הביטחון בן גוריון מנע ממנו לעבוד כמורה בשנת 1950. כמו שם, גם כאן: תפקידו של שר הביטחון הוא לשמור על הביטחון, לא לחנך את הציבור לערכים כאלה ואחרים.
ובהיעדר ראיות שכניסת המשתתפים מסכנת את הביטחון, אין סיבה למנוע מהם היתרי כניסה.
לכן, עמית קיבל את העתירה. ברק-ארז וברון הצטרפו, והוסיפו כל אחת דברים קצרים, שעיקרם חשיבות חופש הביטוי והיכולת להכיל קולות שונים. כלומר, בשנים 2018 ו-2019 התקבלו פה אחד עתירות דומות לזו שמתבררת היום, ביחס להחלטת שר הביטחון שלא להתיר את כניסת של פלסטינים שהוזמנו להשתתף בטקס.
ניתן להעריך, בביטחון רב, שאלא אם כן המדינה תצביע על סכנה ביטחונית ממשית שנובעת ממתן ההיתרים – גם העתירה הנוכחית תתקבל, שכן מדובר באותה מערכת נסיבות שכבר התבררה בעבר פעמיים.
זו תהיה הזדמנות לגדף ולנאץ את בג"ץ פעם נוספת. אבל זה לא ישנה את הדין ואת ההיסטוריה המשפטית.
ערב טוב.
קישורים לפסקי הדין המלאים:
https://t.co/J5Pd3zvyIt
https://t.co/EvrlaMHWm9