לאחרונה, פחות או יותר משום מקום, חזרה לחיינו הברית הפוליטית הנשכחת בין שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, לבין מי שכיהן כיו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה.
מה שהעיר מחדש את העיסוק הציבורי בכך היו שני תחקירים – האחד של חיים לוינסון, והשני של עמרי מניב.
למי שבמקרה לא שמע על הפרשה, נזכיר – ממש בתמצית – שהתחקירים חשפו התנהלות בעייתית, לשון המעטה, סביב מינויו של איתן אורנשטיין, שהיה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, לתפקיד של נשיא בית משפט זה.
מהתחקירים עולה שנוה רצה בבחירת אורנשטיין כנשיא, ולחץ על השרה שקד לבחור בו לתפקיד.
בעוד התחקיר של לוינסון התמקד בשיחות בין נוה לבין אורנשטיין, התחקיר של מניב התמקד בשיח בין נוה לבין שקד, והציג דיאלוג שקיימו השניים סביב סוגיית מינויו של אורנשטיין לתפקיד.
במענה לתוכן התחקיר ולטענות שהועלו, שקד פירסמה פוסט ארוך בפייסבוק ואף התראיינה לתוכנית "אופירה ולוינסון".
באופן כללי, ליבת גרסתה של שקד לדברים היתה שככה נראית הפוליטיקה שמאחורי הקלעים של הליך בחירת שופטים בישראל ובכלל.
לדבריה, היא ביקשה להיות שרת משפטים משפיעה, וכדי להצליח ליישם את מדיניותה באופן מיטבי היא שיתפה פעולה עם אפי נוה, במטרה לקבל את תמיכתו במהלכים שהיו חשובים לה.
ותרצו או לא – שקד באמת הצליחה בכך. כשרת משפטים, היא הצליחה לשנות את יחסי הכוחות בוועדה לבחירת שופטים, מינתה שישה שופטים חדשים לבית המשפט העליון ומאות שופטים לשאר הערכאות.
בנוסף, שקד הצליחה להעביר שורה ארוכה של רפורמות בתחומים שונים, לרבות כאלה ש-"נתקעו" ולא קודמו במשך שנים.
איך שקד הצליחה לעשות את זה? כי היא היתה פוליטיקאית, שבאה לעבוד ולא לריב או להרוס.
מצד אחד, שקד לא הסתירה מעולם את תפיסת עולמה, שבאה לידי ביטוי בולט במאמרה "מסילות אל המשילות", שעורר בשעתו תגובות סוערות. באופן מוצהר, היא ביקשה לשנות את יחסי הכוחות בין הרשויות, ולהגביל את בג"ץ.
מצד שני, שקד הבינה ששינויים טקטוניים לוקחים זמן. שאין "זבנג וגמרנו". היא גם טרחה ללמוד את המאטריה, את הכוחות השונים שפועלים בתוך מערכת המשפט – וסירבה בתקיפות לצלול לשיח קונספירטיבי ולא ענייני.
היא לא ויתרה על המהלכים והשינויים שהיו חשובים לה, אבל הבינה שזה לא יילך בכוח.
וכך, שקד ידעה גם ידעה להתעמת עם הנשיאה נאור ז"ל, לצאת למאבק ראש בראש עם המשנה ליועמ"ש דאז דינה זילבר – אבל גם חזרה ואמרה, שוב ושוב, שאינה מטילה דופי ביושרתם של ממלאי התפקידים.
למשל, גם כאשר "תיקי האלפים" צברו תאוצה, היא גיבתה באופן מלא את אביחי מנדבליט ואת שי ניצן.
וזו היתה הטרגדיה של המערכה הראשונה, של איילת שקד:
מבחינת התוצאות, שקד השיגה הישגים חסרי תקדים עבור בוחריה. אם אתם בעלי השקפת עולם שמרנית, אז מבחינתכם שקד שיפרה מאוד את מערכת המשפט בישראל. לא בכדי, שקד זכתה לפופולריות עצומה במחנה השמרני בכלל, ובקרב מצביעי מפלגתה בפרט.
אבל, בקרב "הימין" בישראל יש קבוצה גדולה, שטובת המדינה לא ממש מעניינת אותה. היא עסוקה בטובתו של אדם אחד – בנימין נתניהו.
ומאחר ששקד התמקדה בקידום המדיניות והאג'נדה שבה האמינה ובשמה נבחרה, ולא במהלכים שנועדו להיטיב עם נתניהו – מכונת התעמולה הביביסטית מעולם לא תמכה בה.
יתכן שהדבר נובע גם מיחסים עכורים בין שקד לבין משפחת נתניהו – אבל באופן כללי, שופרות התעמולה הביביסטים סירבו להעניק לשקד קרדיט פוליטי על המהלכים שקידמה, ומבחינתם הכל לעולם סובב סביב בנימין נתניהו.
שקד התעקשה להישאר ממלכתית ועניינית, ולא להצטרף למחול השנאה המטורף – וחטפה.
וכך, ואף על פי ששקד היתה כאמור "בולדוזר" כשרת משפטים, דחפה חקיקה ורפורמות בשלל תחומים, וללא ספק קידמה את תפיסת העולם השמרנית-ימנית – ברגע שהיתה לנתניהו הזדמנות, הוא פיטר אותה מתפקידה.
זוכרים? זה קרה סמוך לאחר שבבחירות 2019 א' רשימת "הימין החדש" לא עברה את אחוז החסימה.
במקום איילת שקד מונה אמיר אוחנה, כשר משפטים בממשלת מעבר. ואם אמרנו ששקד באה לעבוד ולא לריב, אז ספק אם האמירה הזו נכונה ביחס לאוחנה.
הפעולה הראשונה, פחות או יותר, שביצע אוחנה עם מינויו – היתה פיטוריה של אמי פלמור, מנכ"לית המשרד שמונתה לתפקידה על ידי השרה ציפי לבני.
כן כן. לבני, שכיהנה כשרת המשפטים לפני שקד, היא שבחרה בפלמור למנכ"לית.
שקד היתה יכולה למנות כל מנכ"ל כרצונה. אלא שהיא, שבאה לעבוד ולא לריב, בדקה וגילתה שפלמור היא אשת מקצוע מעולה, השאירה אותה בתפקידה – וכך נהנתה מכישוריה הרבים של פלמור על מנת לקדם תהליכים שהיו חשובים לה כשרה.
אבל אוחנה, עוד לפני שטרח לברר מי נגד מי במשרד המשפטים, הראה לפלמור את הדלת.
לאחר מכן, אוחנה דחה יישום של רפורמה ששקד קידמה (בתחום סדר הדין האזרחי; היא נכנסה לתוקף רק בימי ניסקורן), התקוטט עם מח"ש, עם היועמ"ש ועם בג"ץ סביב רצון להקים ועדת בדיקה – ואז כינס מסיבת עיתונאים.
על רקע "תיקי האלפים" ופרשות שנכרכו בהם, אוחנה עמד חמור סבר ודיבר על "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות", והאשים את הפרקליטות בהטייה פוליטית נגד נתניהו ובהדלפות מגמתיות.
יתכן שבמבט בדיעבד, ועל רקע המציאות המופרעת מאז, זה נראה לכם מובן מאליו. אבל הלכה למעשה, מדובר בטירוף מערכות מוחלט.
שר טרי, שמונה בממשלת מעבר, שבכלל לא טרח ללמוד את המערכת או להכיר את ממלאי התפקידים השונים, עומד מאחורי פודיום ומפיץ תיאוריות קונספירציה מטורללות לציבור הרחב.
כאילו יש במשרד המשפטים איזה "דיפ סטייט" שרוחש מזימות "שמאלניות", ומערכת המשפט מתנכלת לנתניהו משיקולים פוליטיים.
בהמשך, אוחנה הספיק לריב עם כל מערכת המשפט סביב סאגת מינויו של פרקליט מדינה זמני, כולל ניסיון הזוי למנות תפקיד משנה לפרקליטת מחוז, ואף הפר בבוטות צו איסור פירסום.
כששקע האבק מעל כהונתו הקצרה של אוחנה כשר המשפטים, התברר שהוא אומנם עשה המון כותרות – אבל לא השיג כלום. פשוט כלום.
לאחר אוחנה, כיהנו אבי ניסקורן וגדעון סער כשרי משפטים. וכידוע, בדצמבר 2022, לאחר הבחירות האחרונות – מונה לתפקיד יריב לוין.
גם לוין, כמו אוחנה, לא טרח ללמוד את הפרטים ולא הקדיש זמן להכרת המערכות, אלא ניגש מיד "למלאכה", ושבוע בלבד לאחר שמונה לתפקידו השיק את "הרפורמה המשפטית".
בהנחה שלא חזרתם לאחרונה מחופשה במאדים, אני מניח שאתם יודעים את ההמשך:
"הרפורמה" של לוין נתקלה בהתנגדות עזה מבית ומחוץ, הולידה תנועת מחאה אדירה, ובסופו של דבר הקואליציה הצליחה לחוקק רק חלק זעיר מתוכה, שידוע כ-"צמצום עילת הסבירות". בהמשך, אפילו חלקיק זה בוטל על ידי בג"ץ.
וזו היתה הטרגדיה של המערכה השנייה, של אוחנה ולוין:
בניגוד לטרגדיה של שקד, שבאה לעבוד והשיגה הישגים אבל לא זכתה לתמורה פוליטית – אוחנה ולוין באו לריב, עשו המון רעש, זכו לפופולריות אדירה בקרב מכונת התעמולה הביביסטית, אבל נכשלו לחלוטין במבחן התוצאה, ולוין אפילו חיזק את בג"ץ.
איילת שקד, תאהבו אותה או לא, יכולה למלא ראיון ארוך בדיון על שלל הרפורמות ותהליכים שקידמה, שלא לדבר על מאות השופטים, מכל גווני האוכלוסיה, שמונו בימי כהונתה כשרת המשפטים.
אוחנה ולוין, לעומתה, יוכלו ללהג על קונספירציות, כיפופי ידיים ושלל עימותים מתוקשרים, אך לא על תוצאות בשטח.
אבל, נכון לאפריל 2024 – איילת שקד נפלטה מהפוליטיקה אל השוק הפרטי, בעוד אמיר אוחנה מכהן כיו"ר הכנסת, ויריב לוין הוא כאמור שר המשפטים.
דווקא השרה שעשתה, קידמה, פעלה ומינתה (בין אם לשביעות רצונכם ובין אם לאו) יושבת בבית, והשרים שנכשלו מבחינה ביצועית מחממים את כיסאות עור הצבי.
וזו הטרגדיה של המערכה השלישית, שהיא הטרגדיה של כולנו:
מזה מספר שנים, שיש בימין הפוליטי טענות שונות ומשונות כלפי מערכת המשפט.
איילת שקד, ללא ספק בעלת השקפת עולם ימנית-שמרנית, השתמשה בכישוריה הפוליטיים כדי לממש בפועל את השקפת העולם הזו, בלי לשבור ולהרוס את המערכות הממלכתיות.
לעומתה, אוחנה ולוין פעלו כפיל בחנות חרסינה, ניסו ככל יכולתם לחרב את מערכת המשפט, לא השיגו שום יעד שאותו רצו להשיג – ובפועל פגעו ופוגעים ברשויות האכיפה ובבתי המשפט.
הפגיעה הזו פוגעת קשות גם במדינת ישראל ובאזרחיה. היא לא מקדמת "שמרנות" כלשהי. אבל, היא כנראה מועילה לבנימין נתניהו.
קישור לתחקיר בעניין שיחות שקד ונוה:
https://t.co/HYoV0x1lmN