המשחקים האולימפיים בסיאול נפתחו ב-17 בספטמבר 1988. כמו בכל אולימפיאדה, היו שם רגעים בלתי נשכחים, כמו פרשת בן ג'ונסון.
ישראל לא זכתה באף מדליה. אבל, מאחר שיום כיפור חל ביום 21 בספטמבר, זכינו בסיפור יוצא דופן, שאפילו הגיע עד לבית המשפט העליון.
המשלחת הישראלית לאולימפיאדה כללה אז שני צמדים שהתחרו בענף השייט:
יואל סלע ואלדד אמיר, שהתחרו בדגם שנקרא "הולנדי מעופף" (ולימים הוצא מהמשחקים); ודן ורן טורטן, שהתחרו בדגם ה-470 (שהוא עדיין חלק מהאולימפיאדה, ויש לנו צמד שמתחרה בו בימים אלה).
ואיך הוכרעו התחרויות באותם ימים?
ובכן, בניגוד לכל מיני "שיוטי מדליות" שאולי מוכרים לכם מהשנים האחרונות – ההכרעה אז היתה פשוטה יחסית:
המיקום של כל סירה בסוף כל שיוט "מזכה" בנקודות שליליות, כאשר ככל שהמיקום גבוה יותר, כך זוכים בפחות נקודות. מי שזכה בפחות נקודות בתום כלל השיוטים, שבעה במספר – ניצח בתחרות. >>
בנוסף, חוקי התחרות אז קבעו שכל צמד יכול "לזרוק" שיוט אחד. כלומר, בשיקלול מספר הנקודות הסופי נכללים רק שישה שיוטים, בעוד השיוט הגרוע ביותר איננו נחשב.
לכן, ואף על פי שההתאחדות לספורט אסרה על כלל הספורטאים הישראליים להתחרות ביום כיפור – לשייטים היתה בכל זאת אפשרות להתחרות.
השייטים ידעו שהם יכולים לשוט בששת השיוטים היומיים שאינם ביום כיפור, כאשר השיוט ביום כיפור, שבו הם לא ישתתפו, יהיה מבחינתם השיוט שאותו הם "זורקים".
כלומר, עקרונית לשייטים היה סיכוי. עם זאת, מטבע הדברים מדובר בתנאי פתיחה שהעמידו את הישראלים בעמדת נחיתות לעומת כל שאר המתחרים.
כל שאר הצמדים שהתחרו היו יכולים להתחרות בשבעה שיוטים, ואז "לזרוק" את השיוט הכי גרוע. לעומת זאת, הצמדים הישראליים יתחרו רק שש פעמים, וכל התוצאות ישוקללו לדירוג הסופי.
ואז הגיע יום כיפור. יואל סלע ואלדד אמיר נשארו על החוף, אבל האחים טורטן יצאו אל הים.
מה בדיוק הם עשו במים?
ובכן, תלוי את מי שואלים, והתשובה לכך לא ברורה עד עצם היום הזה.
בהתחלה, הצטברו ראיות שהצביעו על כך שהטורטנים ממש התחרו בשיוט באותו יום, ככל שיוט רגיל אחר. מבחינת מארגני התחרות, הם סיימו את השיוט במקום התשיעי.
האחים טורטן הודו שירדו לים, אבל טענו שביצעו אימון בלבד, ולא התחרו.
בחלוף כמה שעות, הרישום של הטורטנים השתנה לסטטוס לפיו הם לא סיימו את השיוט. בהמשך, הרישום השתנה פעם נוספת כך שנרשם שהם כלל לא התחרו באותו יום (כמו סלע ואמיר).
מכל מקום, העובדה שהאחים טורטן יצאו אל הים ביום כיפור עוררה סערה אדירה, שהיתה שיחת היום גם בישראל וגם במשלחת בקוריאה.
בימים הראשונים, ראשי המשלחת קיבלו את הטענה של הטורטנים שהם ערכו אימון בלבד, והם המשיכו להתחרות. אבל ב-24 בספטמבר הוחלט שהאחים טורטן יפסיקו את ההשתתפות באולימפיאדה, והם טסו הביתה.
בינתיים, המשחקים האולימפיים הסתיימו – אבל הפרשה המשיכה להעסיק את הציבור, והגיעה לבירור בוועדה.
וכאן צריך לעצור, ולפתוח סוגריים:
באותם ימים, כמעט כל ענפי הספורט היו תחת ההתאחדות לספורט (לימים, ההתאחדות פורקה, והאיגודים השונים – שייט, ג'ודו וכו' – הפכו לעצמאיים).
מכל מקום, הן בימי ההתאחדות והן בימינו, יש להתאגדויות הספורט השונות בתי דין משמעתיים, שמטפלים ב-"עבירות".
לא מדובר, כמובן, במנגנון מדינתי וגם לא בעבירות פליליות.
בתי הדין הם גוף מעין שיפוטי, שפועל מכוח הסכמה, ושבודק האם חבר בהתאגדות הפר את התקנון הפנימי שלה. אני מניח שחלקכם מכיר, למשל, את בתי הדין של ההתאחדות לכדורגל, שעוסקת בהרחקות של שחקנים ממשחקים, עונשי רדיוס לקבוצות וכו'.
אלא שבעניינם של האחים טורטן ההתאחדות לספורט בחרה שלא להעמיד אותם בפני בית דין משמעתי בטענה שהפרו סעיף כזה או אחר בתקנון המשמעת – אלא הקימה ועדה אד-הוק, לצורך בחינת התנהלותם באולימפיאדה.
בתום עבודת הועדה, היא החליטה להרחיק את הטורטנים מפעילות איגוד השייט למשך חמש שנים.
ומה זה בעצם אומר?
ההתאחדות לספורט לא יכולה, כמובן, למנוע מאדם לקחת סירה ולשוט בים. אבל, היות שהוועד האולימפי הבינלאומי עובד מול ההתאגדויות המדינתיות – אם אתה לא יכול להתחרות בשם ההתאגדות הישראלית, אז אתה לא יכול לייצג את ישראל, ולכן גם לא להתחרות בתחרויות העולמיות.
כלומר, מדובר בעונש קשה, שמשמעותו – הלכה למעשה – סוף הקריירה האולימפית של האחים טורטן. לכן, הם הגישו הליך לבית המשפט המחוזי, שהחליט לדחות את התביעה שלהם.
הטורטנים לא ויתרו, הגישו ערעור לביהמ"ש העליון – ובזכותם יש לנו תקדים משפטי חשוב לגבי מידת ההתערבות השיפוטית במקרים כאלה.
את פסק הדין המרכזי כתב מיכאל בן יאיר, לפני שמונה ליועמ"ש.
מבחינה משפטית, החלק החשוב ביותר בפסק הדין היה זניחת "הגישה המסורתית", לפיה בתי המשפט לא מתערבים בהחלטות של טריבונלים פנימיים של גופים וולונטריים, כמו בתי דין של איגודי ספורט, שפועלים מכוח הסכמה בין חברי האיגוד.
בן יאיר קבע שיש ארגונים שהם אומנם וולונטריים, כלומר החברות בהם תלויה בהסכמה – אבל יש בהם מימד של כפייה. כך ארגון עובדים יציג של מקום העבודה, וכך גם אגודות ספורט – שבלי חברות בהם, הספורטאי לא יוכל להשתתף בתחרויות עולמיות ואולימפיות.
הדין לגבי ארגונים כאלה צריך להיות שונה.
ביחס לארגונים שכאלה, שאותם כינה בן יאיר "ארגונים וולונטריים-מונופוליסטיים", בית המשפט צריך להפעיל פיקוח ש-"צריך להיות מבוסס על מישלב של כללים מתחום המשפט הפרטי ושל כללים מתחום המשפט הציבורי, בהיקפם הרחב".
במילים אחרות, הגופים האלה כפופים לפיקוח שיפוטי בשתי מערכות דינים.
החלק הפשוט הוא המשפט הפרטי, כלומר תקנון ההתאגדות, שהוא בעצם חוזה בין חברי האיגוד לבין עצמם. אם מוסדות האיגוד מפרים את התקנון, בית המשפט יכול להתערב.
אבל, גופים כמו איגודי ספורט, בשל אופיים המעין-מונופוליסטי, כפופים גם למשפט המינהלי – ולכן חייבים לנהוג בשיוויון, בסבירות וכו'.
הקביעה הזו הובילה את בן יאיר למסקנה לפיה החלטת הוועדה לגבי האחים טורטן בטלה, ממגוון סיבות.
הסיבה המרכזית, שאליה הצטרפו גם השופטים ברק ושמגר, היתה שבחינת תקנון המשמעת של ההתאחדות לספורט לימדה שאין שום עבירה שמנויה בתקנון ושאותה עברו לכאורה הטורטנים בכך שהפליגו ביום כיפור.
כלומר, לא בכדי ההתאחדות לספורט לא העמידה את האחים טורטן לדין משמעתי, שכן היא לא מצאה שום עבירת משמעת, שכלולה בתקנון, שבגינה ניתן להעמידם לדין.
אז מה עשתה ההתאחדות? כאמור, היא הקימה ועדה אד-הוק, וחברי הוועדה יצרו, יש מאין, נורמה של "התנהגות בלתי הולמת", שאותה הטורטנים הפרו.
בן יאיר קבע שלא ניתן לקבל את גישת ההתאחדות, לפיה בעצם יש לה סמכות בלתי מוגבלת: כאשר לשיטתה התנהגות של ספורטאי אינה הולמת, ואין עבירת משמעת שניתן לייחס לו – בסמכותה להקים ועדה מיוחדת שתבחן את המקרה.
זו בעצם חקיקה רטרואקטיבית, שנוגדת מושכלות יסוד במשפט, ושאי אפשר לקבל אותה.
לכן, ובעיקר כאשר מדובר בגופים שהם "וולונטריים-מונופוליסטיים", אם רוצים לקבוע נורמה משמעתית שמחייבת את חברי האיגוד – חייבים להגדיר אותה לפני המעשה.
אם בוצע מעשה שאינו מהווה הפרה של שום סעיף בתקנון המשמעת במועד ביצוע המעשה, אז אי אפשר להמציא בדיעבד נורמה כללית שהופרה.
ברגע שמוסד של ההתאחדות לספורט, הוא הועדה המיוחדת שהוקמה כדי לבחון את התנהלות הטורטנים באולימפיאדה, "הרשיעה" אותם בעבירה שלא היתה קיימת בתקנון בזמן שהם יצאו לים ביום כיפור – אז מדובר בחריגה מסמכות, שמצדיקה התערבות שיפוטית.
בהתאם, ערעורם של הטורטנים התקבל פה אחד, ועונשם בוטל.
משפטית, זה היה כאמור תקדים חשוב, שהיו לו השלכות בלא מעט מקרים נוספים.
אבל מבחינה ספורטיבית, הזמן שחלף עד לפסק הדין הפך אותו לחסר משמעות. האחים טורטן כבר זנחו את הקריירה הספורטיבית שלהם. דן טורטן פנה ללימודי רפואה, ולאחר מכן התגייס לקורס טייס והיה לטייס קרב, ומפקד טייסת ובסיס.
מאז, אגב, לא התעוררה הבעיה של יום כיפור תוך כדי אולימפיאדה.
ואם נחזור ליואל סלע ואלדד אמיר, שכאמור לא התחרו ביום כיפור, הרי שהם סיימו את התחרות כולה במקום הרביעי, מקום אחד ממדליה היסטורית, שהיתה חוקקת את שמותיהם בספר דברי הימים.
אם היו מתחרים ביום כיפור, כנראה שהיו זוכים בה.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/rdQSxKIoTR