אי שם בשנים 1999-2006, בין תבוסה פוליטית לאהוד אחד (ברק) לבין תבוסה לאהוד שני (אולמרט) – נתניהו הבין שכדי לשנות את יחס התקשורת אליו, שהוא ייחס לו חשיבות עצומה, אין טעם לנסות ולהשפיע על כלי התקשורת הקיימים, ומוטב לו להקים מערך תקשורת משל עצמו.
וכך היה.
להבדיל מהתנהלותו ההססנית, נתניהו פעל בנחישות בזירה התקשורתית. כפי שראינו בשרשורים הקודמים, הוא עסק בכך באופן אובססיבי לכל אורך הדרך.
למי שלא זוכר או לא קרא, השרשור השני עסק בעלייתו של עולם התקשורת הביביסטי, שנברא בצלמו ובדמותו של נתניהו, והחלוץ לפני המחנה היה "ישראל היום" 👇.
"ישראל היום" הביא לעולם תופעה חדשה, של כלי תקשורת שמטרתו היא תעמולה למען פוליטיקאי בודד. אבל עיתון היה רק התחלת הדרך.
בשנת 2010 נולדה תחנת הרדיו האזורית של יהודה ושומרון, בשם "גלי ישראל". עם הזמן, התחנה הפכה דה-פקטו לתחנה ארצית, כולל תכנים שמשודרים במקביל בכלי תקשורת נוספים.
כדי להבין מה התכנים המשודרים בתחנה, מספיק להתבונן ברשימת הדמויות שמאחורי המיקרופון, וניקח לדוגמה את אתמול:
ארז תדמור, אבי רצון, שרון גל, גדי טאוב, פתחי וזמרי, מתי טוכפלד, אלדד יניב ויעקב ברדוגו. עוד משדרים אלי ציפורי, יורם שפטל, שי גולדשטיין – ובעבר גם יאיר נתניהו ונוספים
כל הדמויות הללו, בלי יוצא מן הכלל, מוכרות היטב בציבור, וגם כאן בטוויטר, ב-"דעות" שמזוהות לחלוטין עם פוליטיקאי אחד ויחיד – בנימין נתניהו. במקום תחנת רדיו אזורית, או אפילו תחנה עם קו פוליטי ימני – קיבלנו כלי תקשורת שכולו תעמולה ביביסטית.
אם תרצו, "ישראל היום" במהדורת הרדיו.
ומה לגבי הטלוויזיה?
לא ניכנס להיסטוריה המייגעת, ודי אם נציין שבשנת 2014 – כמובן בזמן כהונת נתניהו – הושק "ערוץ המורשת", ששידר באפיק מס' 20. לכאורה, עוד ערוץ זניח בממיר שלכם, בין שלל ערוצי נישה שלא מעניינים כמעט אף אחד. אבל כמו מדינת ישראל, גם ערוץ 20 עבר תהליכים במשך השנים.
כבר בשנת 2015, "ערוץ המורשת" כביכול החל לגעת באקטואליה (כמובן תוך חריגה מהרישיון שלו), ובמקביל – ותוך שהוא נהנה מגב פוליטי מצד ממשלת נתניהו הרביעית – הוא הרחיב עוד ועוד את היקף שידור החדשות.
בשנת 2018 הערוץ כבר שידר מהדורת חדשות ממש, ובנובמבר 2021 הוא הושק מחדש כ-"ערוץ 14".
הדמויות שהפכו לטאלנטים של הערוץ מוכרות לכולכם: ינון מגל, בועז גולן, אראל סג"ל, שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו, איתמר פליישמן וכו'.
בין "הכתבים" או "הפאנליסטים" לאורך השנים ניתן למצוא את הלל ביטון רוזן, גלעד צוויק, עיקבא ביגמן, מוטי קסטל, יותם זמרי, אלדד יניב, נוה דרומי וכו'.
כמו ישראל היום וגלי ישראל – כך ערוץ 20/14: הדמויות הבולטות בערוץ, ולמעשה גם הדמויות המשניות בו, מזוהות באופן כמעט מוחלט עם פוליטיקאי אחד ויחיד – בנימין נתניהו.
ולמעשה, לא תתקשו למצוא את אותן דמויות ממש בשני הגופים הללו, שמשנת 2018 גם משתפים ביניהם פעולה באופן רשמי ומוצהר.
וכך, עוד לפני שהגענו לעולם הרשתות החברתיות, שעוד ועוד אנשים צורכים מהן את המידע שלהם על אודות המציאות – בנימין נתניהו הצליח ליצור עולם תקשורתי שבו יש עיתון, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה שמשרתים אותו ומספקים לו תעמולה פוליטית ששה ימים בשבוע.
מי שחי בעולם הזה, פשוט חי ביקום מקביל.
אדם שצורך את הידע שלו אך ורק מהתקשורת הביביסטית, שומע ללא הרף מסרים שמפארים ומהללים את בנימין נתניהו, ומכפישים באופן בלתי פוסק את כל מי שמולו – ולא משנה אם מדובר בגופים או ממלאי תפקיד ממלכתיים, יריבים פוליטיים, נשיא ארה"ב או אפילו חברי מפלגתו שמעזים להשמיע ביקורת.
וזו בדיוק המטרה:
נתניהו הבין, כבר בתחילת הקריירה שלו, שהשיווק חשוב הרבה יותר מהמוצר. זה פחות משנה מה הוא יעשה, והרבה יותר משנה איך הוא יסוקר.
ומאותה עת, עמדו לרשותו כלי תקשורת, לכל רוחב חזית התקשורת, שמשווקים את המוצר הפוליטי "בנימין נתניהו" ומכפישים את כל שאר השחקנים בשוק.
אבל נתניהו לא עצר בכך. במקביל להקמת כלי תקשורת שסובבים סביבו, הוא עשה מאמצים קדחתניים להשפיע ככל האפשר גם על כלי תקשורת אחרים. גם הפעם, הוא בכלל לא ניסה לשכנע שהמוצר שלו הוא טוב – אלא פשוט להשפיע על השיווק.
זאת, בשתי דרכים: דרך דיאלוג עם הבעלים, ודרך הצנחת "שופרות" מטעמו.
אין טעם ואין אפשרות לעסוק כאן בכל המקומות שבהם נתניהו ניסה ליצור אפיקי הידברות עם בעלי מניות בכלי תקשורת שונים (ועוד לא דיברנו על הניסיון הכושל להשתלט פוליטית על תאגיד השידור הציבורי, רגע לפני שהושק).
מי שרוצה, שיחפש בגוגל על הקשרים בין נתניהו לבין ראשי הערוצים 10/12/13
לצורך ענייננו, די אם נפנה מבט לעבר "תיקי האלפים", שגם צירם הוא האובססיה של נתניהו לאופן סיקורו בתקשורת.
אבל לפני כן, אשוב ואדגיש שאין לי שום כוונה לעסוק בשאלת אשמתו הפלילית של נתניהו, בה יכריע בית המשפט. המטרה היא להתבונן במידע שנחשפנו אליו בזכות תיקי האלפים במישור הציבורי.
גם תיק 1000 כולל אספקט תקשורתי בלתי מבוטל, אך מוטב להתמקד בשני התיקים שמרכזם הוא סיקורו של נתניהו בתקשורת – תיקי 2000 ו-4000.
ושוב, אני מבקש להתמקד במשמעות *הציבורית* של העובדות שהתגלו בתיקים אלה, ולמעשה לא שנויות במחלוקת, ולהתעלם הפעם מהשאלה האם הן מגבשות עבירה פלילית.
נתחיל בתיק 2000, שאם "מנקים" ממנו את רעשי הרקע הפליליים, חושף תמונה מדהימה:
במישור הגלוי, נתניהו "מכר" לציבור הישראלי שהוא ונוני מוזס, בעל השליטה ב-"ידיעות אחרונות", נמצאים ביריבות אדירה, הגובלת באיבה. אבל במישור הסמוי, נתניהו פגש במוזס בשנים 2008-2009, וכן בשנים 2013-2014.
הרקע לפגישות החשאיות הרבות, שהתקיימו כולן ביוזמתו של נתניהו, היה, כמובן, השקת "ישראל היום" בשנת 2007.
כלומר, מצד אחד ניצב האינטרס הכלכלי של מוזס, ומצד שני ניצב האינטרס הפוליטי של נתניהו, שעסק ללא הרף באופן שבו הוא מסוקר בקבוצת "ידיעות אחרונות".
אבל מה בעצם קרה פה?
ובכן, מה שקרה הוא שראש הממשלה שלנו, של כולנו – נפגש לאורך השנים, מספר רב של פעמים, עם אחד האנשים החזקים ביותר בעולם התקשורת הישראלי.
הפגישות היו חשאיות, אין להן שום תיעוד – ושני האנשים שנפגשו דנו באופן שבו "יהנדסו את תודעתם" של צרכני התקשורת, כלומר את הציבור הישראלי כולו.
התמונה העולה בתיק 4000 לא הרבה יותר ורודה.
שוב, אין לי כוונה להיכנס לשאלה האם מדובר בעסקת שוחד אם לאו, אבל מבחינה ציבורית אין למעשה ספק שנתניהו ואנשיו ניסו ללא הרף להשפיע על האופן שבו הוא או יריביו סוקרו באתר האינטרנט "וואלה".
ראש הממשלה שלנו, של כולנו, עסק בזה בלי סוף.
כלומר, בתיקי 2000 ו-4000 (וכאמור, גם במקרים נוספים, שלא נכנסתי אליהם, וכן בסאגת התאגיד) – נתניהו ניסה להשפיע על אופן סיקורו באמצעות דיאלוג עם בעל השליטה בכלי התקשורת.
היו ויש "מערכות יחסים" אינטרסנטיות בין פוליטיקאים לבין כלי תקשורת ועיתונאים. אבל דבר כזה לא זכור לי.
ומכאן, לתופעת השופרות.
כל צרכן תקשורת ערני, יודע לזהות הטייה פוליטית של עיתונאי. אני לא מתיימר לטעון שמרבית העיתונאים הם "אובייקטיביים" או חפים מאינטרסים.
עם זאת, תופעה של אנשים שמתיימרים להיות "עיתונאים" או "פרשנים", אבל מזוהים באופן מוחלט עם פוליטיקאי בודד – זה משהו חדש.
בעבר, הפציע בשמי התקשורת מעת לעת העיתונאי אורי דן – שהיה ידוע לשמצה כמי שמזוהה לחלוטין עם אריאל שרון. אבל הוא היה היוצא מן הכלל.
והיום? במרבית כלי תקשורת תמצאו כתבים, פרשנים ופאנליסטים שמגלים נאמנות מופלגת ומוחלטת לבנימין נתניהו. לדעתי, הדוגמה הבולטת ביותר היא יעקב ברדוגו.
ברדוגו לא היה מעולם עיתונאי, אלא עסקן פוליטי ואיש עסקים. זה לא מנע ממנו להפוך ל-"פרשן פוליטי" בגל"צ, והוא קיבל דקות שידור רבות יותר ויותר, עד שהחל להגיש באופן קבוע את רצועת הפריים טיים של מהדורת חדשות הערב.
ומבחינת התוכן? שני הצדדים אפילו לא הסתירו את היות ברדוגו שופר תעמולה.
כאמור, ברדוגו לא היה מעולם עיתונאי. הוא לא עבד מול מקורות, הוא לא ערך תחקירים, והעובדות בכלל לא מעניינות אותו. ברדוגו הוא פשוט פיו של נתניהו, ובאותה מידה הוא טיל שיוט שתוקף כל גוף או אדם שמעזים להפריע לו.
מבחינת נתניהו, ברדוגו היה מעין מוצב קדמי בכלי תקשורת שאינו "שלו".
וכך, נתניהו יצר עולם תקשורתי של עיתון, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה שמשרתים אותו, וכן שורה ארוכה של שופרות שמדבררים אותו בכלי תקשורת אחרים.
נוצר יקום מקביל, שמציע לצרכן התקשורת מציאות דרך משקפיים מאוד ורודים וגם מאוד ביביסטים.
ובשרשור הבא והאחרון, נבין למה כל זה גרם.
ערב טוב.
קישור לכתב האישום המלא ב-״תיקי האלפים״:
https://t.co/E9ft1axWrL