ביהמ"ש העליון פירסם שלשום פסק דין בו הוכרע ערעורו של נאשם שהורשע בהריגה (לפי דיני ההמתה "הישנים"). פסק הדין אינו מעניין מבחינה משפטית, אבל הוא מספק לנו הצצה לעולמם של שופטים במשפט פלילי, שנדרשים לקבוע האם הראיות שהובאו בפניהם מוכיחות את אשמת הנאשם.
לפי עובדות כתב האישום, בין משפחת הנאשם לבין משפחת המנוח התגלע סכסוך שנסב סביב רצונו של המנוח להינשא לאחייניתו של הנאשם. לאחר מספר התפתחויות, שאינן מענייננו, הוסכם לבסוף שהמנוח אכן יבקש את ידה של האחיינית. בחלוף מספר ימים, הנאשם הגיע בבוקר למשרד בבאר שבע שבו הוא עובד.
בשעה 9:37 בבוקר, הנאשם שוחח עם לקוח של החברה, והם קבעו שהלקוח יגיע למשרד לאסוף שיק. אלא שלאחר מכן, הנאשם הפסיק לענות לשיחותיו של הלקוח. מסתבר, שהוא יצא ונסע למכון שטיפת רכבים בעיר דימונה, ופגש שם את המנוח. בשעה 10:56 השניים עזבו את המקום *יחד*, באווירה חברית, ברכבו של הנאשם.
בחלוף חמש דקות, בשעה 11:01, הנאשם התקשר לאחיו ואמר לו להגיע למתחם המגורים המשפחתי.
כאשר האח הגיע למקום הוא מצא את המנוח פצוע ומדמם, ואת הנאשם לידו. האח הזעיק שני בני משפחה נוספים ששהו במתחם המשפחתי ועסקו בתיקון טרקטור. אותם בני משפחה הזעיקו אמבולנס, שקבע את מותו של המנוח.
לאחר האירוע, הנאשם נמלט, אך הסגיר את עצמו למשטרה בחלוף שלושה שבועות.
לא נמצאו ראיות פורנזיות מפלילות נגד הנאשם. גרסת הנאשם במשטרה היתה שנסע עם המנוח מהמכון למתחם המשפחתי, עזב את המנוח לבדו והלך להחליף בגדים, וכשחזר הבחין במנוח הפצוע, ושהוא אינו יודע מי פגע בו.
עיקר הקושי בגרסה זו היה שבשחזור שנערך הסתבר שזמן הנסיעה מהמכון למתחם היה 5:30 דקות.
כלומר, ובהינתן שמהרגע שבו הנאשם והמנוח עזבו את מכון שטיפת הרכבים, ועד לרגע שבו הנאשם התקשר לאחיו חלפו חמש דקות בלבד – הרי שגרסתו העובדתית של הנאשם אינה אפשרית, לכאורה, מבחינת לוח הזמנים.
לביהמ"ש המחוזי זה הספיק כדי להרשיע.
הוא קבע, שהמניע של הנאשם לפגוע במנוח, נוכחותו של המנוח בזירת האירוע (כלומר, במקום שבו שהה המנוח כשהוא פצוע ומדמם), התנהגותו המוזרה לפני האירוע, והתנהגותו המפלילה לאחריו (העובדה שנימלט והסגיר את עצמו בשלב מאוחר) – מספיקים להרשעה.
הנאשם ערער – והנה הגענו אל פסק הדין משלשום. את חוות הדעת המובילה כתב כבוב, שפתח בהצגת הדין לגבי ראיות נסיבתיות: במקרה שלנו, כמו במקרים רבים אחרים, אין שום ראיה ישירה שקושרת את הנאשם להמתת המנוח. אין הודאה, אין עד ראיה, אין תיעוד חזותי של האירוע, או כל ראיה בעלת אופי דומה.
במצב שכזה, השאלה שבית המשפט שואל את עצמו היא האם כל הראיות *הנסיבתיות* מלמדות על התרחשות אחת ויחידה, ושוללות כל הסבר סביר אחר זולת ההסבר לפיו הנאשם הוא שביצע את העבירה. בפסק דינו, כבוב פשוט עבר ראיה אחר ראיה, וקבע שמשקלה המפליל נמוך בהרבה מזה שקבע ביהמ"ש המחוזי.
כך, כבוב קבע שלא הוכח מניע אישי של הנאשם לפגוע במנוח, שניתן להסביר את עזיבתו את המשרד בכך שנקרא לסייע בתיקון הטרקטור, שלוח הזמנים שנקבע אינו מדויק, ושהתנהגותו המפלילה לאחר האירוע עשויה לנבוע מחשש שמא בני משפחת המנוח יפגעו בו. ומה לגבי המפגש עם המנוח במכון השטיפה?
כבוב קבע, שמהראיות שהוצגו אי אפשר לשלול את העובדה שמדובר בצירוף מקרים גרידא, ולא במפגש מתוכנן מצד הנאשם. זאת, משום שלא הוצגה שום ראיה לכך שהמפגש היה מתוכנן, או שהנאשם ידע שהמנוח נמצא באותו מכון. השאלה הנשאלת עתה היא מה התמונה כאשר אוספים את כל הראיות הנסיבתיות.
נוכח מסקנות הביניים של כבוב, הוא לא התקשה לקבוע שמכלול הראיות הנסיבתיות לא מצביע על אשמתו של הנאשם, ומותיר אפשרות סבירה לכך שאדם אחר – מן הסתם בן משפחה של הנאשם – הוא שהמית את המנוח, והנאשם פשוט מצא אותו פצוע לאחר מכן. ולכן, כבוב החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק.
השופט הבא היה גרוסקופף.
המהלך של גרוסקופף היה שונה מזה של כבוב: הוא לא התערב במשקלן של הראיות הנסיבתיות כשלעצמן, אלא "רק" במסקנה הסופית העולה מהן. לפי גרוסקופף, גם אם נקבל את כל הראיות הנסיבתיות, עדיין יש אפשרות שכאשר המנוח והנאשם הגיעו למתחם המשפחתי, אדם אחר פגע במנוח.
כלומר, לפי גרוסקופף, *יתכן* שבן משפחה כלשהו של הנאשם, ששהה במתחם המשפחתי, הוא שהמית את המנוח, בנוכחות הנאשם – אך בלי מעורבותו. הבעיה המרכזית בגרסה הזו היתה, שהנאשם כלל לא טען אותה. כזכור, גרסתו היתה שהוא השאיר את המנוח והלך להחליף בגדים – אלא שגרסה זו נסתרת בלוח הזמנים הצפוף.
מי שהעלו את האפשרות הזו היו הסנגורים של הנאשם, בסיכומים. כלומר, גרוסקופף קבע שהנאשם שיקר (כפי שקבע גם ביהמ"ש המחוזי), אבל שאי אפשר לשלול, ברמת הוודאות הנדרשת, שהוא עשה זאת כדי לא להפליל את בן משפחתו שהמית בפועל את המנוח. ולכן, קיים הסבר חלופי סביר – והתוצאה היא זיכוי הנאשם.
השופט השלישי היה אלרון, שפנה לכיוון שונה לגמרי מחבריו להרכב.
לפי אלרון, "בערעור אין ממש", בעיקר משום שביהמ"ש המחוזי קבע שגרסתו של הנאשם אינה מהימנה, וכי לא היו לו הסברים של ממש לצבר הראיות נגדו. אלרון גם קבע שהאפשרות שהנאשם הופתע מהמתת המנוח על ידי בן משפחתו – אינה סבירה.
לפי אלרון, אם גרסה זו היתה אמיתית, הנאשם היה מסייע למנוח, ודאי נוכח העובדה שהוא זה שהביא אותו למתחם, ולא עוזב את המקום באופן מיידי. בנוסף, אלרון קבע שכדי להגיע למסקנה מזכה, נדרש רצף גדול מידי של צירופי מקרים, עד כדי כך ששילובם הופך להיות בלתי סביר – כך שרק התזה המרשיעה נשארת.
בשורה התחתונה, הנאשם זוכה מחמת הספק, בדעת רוב.
ועד כאן פסק הדין. כעת, קצת הערות ופרשנות:
א. פסק הדין מדגים היטב עד כמה קשה להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות, כלומר בהיעדר "ראיית זהב" מפלילה, כגון הודאת נאשם במשטרה, או עד מפליל. רף ההוכחה שבתי המשפט דורשים הוא גבוה מאוד. אם היינו "בחיים עצמם", והייתי מספר לכם את סיפור המעשה, כנראה שכל אחד ואחת מכם היה מגיעים למסקנה שהנאשם הוא שהמית את המנוח. ובצדק, כי זה התרחיש הכי סביר, בפער גדול. אבל הכללים לקביעת מסקנות במשפט פלילי אינם הכללים החלים בדרך כלל. הם נוקשים ומחמירים הרבה הרבה יותר.
ב. פסק הדין גם מדגים סוגיה שבה יש באופן מובהק שוני בין שופטים, והוא היחס הכללי להרשעה לפי ראיות נסיבתיות. למשל, השופט הנדל, שפרש זה מכבר, היה ידוע כמי שדורש צבר ראיות צפוף במיוחד. סביר מאוד להניח שהגם הוא היה מזכה במקרה הנוכחי. מנגד, ניתן לראות את גישתו של אלרון, ושל אחרים.
ג. פסק הדין הוא גם דוגמה יפה לקושי שעומד בפני המשטרה והפרקליטות בדרך להרשעה, במיוחד כשמדובר בבני מיעוטים. היכולת להגיע, בתוך פרק הזמן הקצר של ימי המעצר לצורך חקירה, ל-"מאסה" של ראיות שיכסו כל תרחיש חלופי – היא מוגבלת. ולכן, הרבה תיקים בכלל לא מגיעים לשלב של הגשת כתב אישום.
בשורה התחתונה, המנוח, חמד הואשלה, יצטרף לרשימה הבלתי נגמרת של מקרי רצח שישארו בלתי פתורים. את הרוצח האמיתי, יהא אשר יהא, כבר לא נמצא. מצד אחד, פסק הדין מרגיז לקריאה, משום שנגד הנאשם יש המון ראיות מפלילות. מצד שני, לדעתי כולנו נעדיף בתי משפט שלא מהססים לזכות, גם במקרים גבוליים.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/zOTYcbO3eA
ערב טוב.