בימים האחרונים מתנהל דיון טוויטרי בין גדי טאוב לבין נדב איל, שבמרכזו טענה שהעלה טאוב לפיה הפצ״ר ״מונעת״ פגיעה בחלק ממשתתפי טבח ה-7.10, כולל חוטפי משפחת ביבס.
בואו ננסה להסביר במה מדובר, ואז להמחיש, באמצעות קטע מה-״טיעון״ הטאוביסטי – עד כמה מדובר בבולשיט.
מאיפה הכל התחיל?
כביכול – ובהמשך השרשור נבחן זאת פעם נוספת – ראשיתם של דברים בסקופ מטלטל שפירסם עמחת סגל ביום 25.6.2024, כאילו קיימת ״הנחייה משפטית״ מטעם הפצ״ר אשר אוסרת על פגיעה במי שהשתתפו במעשי טבח ה-7.10 – אך אינם משתייכים לארגון טרור ״מוכר״ (חמאס, ג׳יהאד איסלאמי וכו׳).
יאמר מיד, של-״הנחייה״ הזו לא הוצג שום תימוכין, והיא כמובן הוכחשה על ידי דובר צה״ל. מהידוע לי, מדובר בפייק מוחלט.
הצרה היא, שאת ההנחיות האמיתיות – אי אפשר כמובן לחשוף, מטעמים ביטחוניים. לכן, אף אחד הצדדים לא יכול לנופף בראיות ממשיות. וזה בדיוק שטח המרעה שבו צומחות הקונספירציות.
אלא שהתמזל מזלנו, ובניסיון למצוא חיזוקים לתיאוריה שלו – טאוב הפליג לעבר, וכביכול מצא שלל רב:
הוא מצא את השורשים שבתוך ״שלטון המשפטנים״ – שנבטו, כמובן, מזרעים שזרע אהרן ברק – ושמהם צמח העץ שפירותיו הבאושים הם אותה הנחייה מאת הפצ״ר, שחסה על חוטפי משפחת ביבס ואסרה על פגיעה בהם.
אלא שמזלו של טאוב שפר קצת פחות, משום שבקטע הנ״ל (מתוך שרשור מייגע ובלתי ניתן לקריאה מרוב ספינים ופייק) – הוא המחיש עד כמה הוא בונה את תפיסת המציאות שלו על בורות, שקרים וסילופים.
אז בואו נתחיל במלאכת הפירוק.
טאוב מתחיל בעיקרון החשוב ביותר בדיני הלחימה, המכונה: ״עיקרון ההבחנה״.
העיקרון הזה – כמה מפתיע – עוסק באבחנה, שהיא הבחנה בין ״לוחם״ לבין ״אזרח״.
לא נכנס כאן לנבכי ההגדרה של ״לוחם״, אבל בגדול מדובר בחייל שמשתייך לצבא או לכוח מזוין.
ומה זה ״אזרח״? ובכן, אזרח הוא כל מי שאינו לוחם.
ומה לגבי המחבלים השונים ברצועת עזה? תתפלאו, אבל הם לא ״לוחמים״.
הם לא כאלה, משום שהם לא עומדים בתנאי ההגדרה הרלבנטית, ולכן גם אינם זכאים למעמד של שבויים.
מכאן, ובהינתן ההגדרה לפיה כל מי שאינו ״לוחם״ הוא ״אזרח״ – הרי שהמחבלים הם אזרחים. ולכאורה, היותם אזרחים הופך אותם לכאלה שאסור לתקוף אותם, משום שדיני הלחימה מתירים פגיעה בלוחמים בלבד.
נמשיך.
טאוב טוען שהאמנה שקובעת את עיקרון ההבחנה – כאמור העיקרון המרכזי בדיני הלחימה – לא אושררה על ידי ישראל, ולכן הוא לא מחייב אותה.
אבל, ברק הרשע קבע בשנת 2006 שהעיקרון הזה הוא חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי – ולכן הוא בכל זאת מחייב.
ובכן, טאוב מקשקש, בכל מובן ומכל היבט.
אין שום מחלוקת שדין בינלאומי מנהגי – מחייב את כל מדינות העולם באשר הן.
גם אין ומעולם לא היתה מחלוקת, שעיקרון ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים הוא בעל מעמד מנהגי, ומדינת ישראל וצה״ל פעלו לפיו מאז ומעולם.
הטענה כאילו בשנת 2006 ברק הכפיף את צה״ל לעיקרון ההבחנה – היא בולשיט מופרך.
בשלב הבא, טאוב נוזף בברק – אפילו ארה״ב הבינה שיש בעיה בהבחנה בין לוחמים לבין אזרחים בכל הקשור במלחמה בטרור, ולכן היא הכירה בקטגוריה שלישית של ״לוחמים בלתי חוקיים״.
אבל ברק הארור סירב להכיר בקטגוריה הזו. או לוחמים, או אזרחים.
נשמע ממש מבהיל. אבל החדשות הטובות שטאוב פשוט מקשקש.
נפרק:
כאמור, דיני הלחימה מבחינים בין לוחם, שהוא מטרה לגיטימית לתקיפה – לבין אזרח, שהוא מוגן.
עם זאת, דיני הלחימה קובעים שאם אזרח נוטל חלק ישיר בלחימה – הוא מאבד את ההגנה שלו, ומותר לתקוף אותו. אבל, מותר לעשות זאת רק בפרק הזמן שבו הוא נוטל חלק ישיר שכזה.
ומה דינם של מחבלים?
המחבלים, כזכור, אינם לוחמים. לכן, הם אזרחים.
מצד שני, הם אזרחים שנוטלים חלק ישיר בלחימה. לכאורה, ואלה בדיוק היו הטענות של הצלב האדום הבינלאומי ושל ארגוני זכויות האדם – אפשר לתקוף אותם רק בעת שהם מבצעים פעולות טרור. אבל, כשהם חוזרים לישון בביתם – הם שוב אזרחים מוגנים.
בפסק דין ״הסיכולים הממוקדים״ משנת 2006, שאליו מתייחס טאוב בשרשור, ברק קבע חידוש עולמי – ובפעם הראשונה הניח תשתית משפטית שמפלילה את המחבלים כל הזמן.
ברק קבע שאומנם מדובר באזרחים (כי כל מי שאינו לוחם הוא אזרח), וזה הדין הבינלאומי המצוי, ואין בלתו. אכן, אין ״קטגוריית ביניים״.
אבל באותה נשימה ברק קבע שהמחבלים הם בגדר אזרחים שבאופן מתמשך נוטלים חלק ישיר בלחימה – ולכן הם… לוחמים בלתי חוקיים!
בתור לוחמים בלתי חוקיים, המשיך ברק, המחבלים גם לא נהנים מזכויות שיש ללוחמים (כמו חסינות מהעמדה לדין פלילי), וגם נחשבים כמטרה לגיטימית לתקיפה – בכל עת.
החידוש ״הקטן״ הזה שקבע ברק בשנת 2006 – היה לא פחות מאשר רעידת אדמה משפטית ברמה בינלאומית.
במידה רבה, פסק דין הסיכולים הממוקדים הוא החשוב ביותר בתחום דיני הלחימה, והוא נלמד בכל פקולטה למשפטים ברחבי העולם המערבי.
לימים, שאר המדינות המערביות המתמודדות עם טרור אימצו אותו בחום.
כלומר, לא זו בלבד שאין שחר לטענה שברק ״הגביל״ את צה״ל – אלא שהוא שחרר אותו מכבלי הדין הבינלאומי.
בפעם הראשונה בהיסטוריה הסכים בית משפט עליון לקבוע שטרוריסט הוא אומנם אזרח, כי הוא לא לוחם – אך הוא מטרה מותרת לתקיפה בכל עת, והוא לא הופך להיות אזרח מוגן כאשר אינו עוסק בטרור.
נחזור לסוף השרשור של טאוב, שכעת כבר ברור כמה הוא מופרך:
ברק לא קבע ״שיכולים להיות מקרים חריגים״. להיפך, ברק איפשר לצה״ל להפליל אדם כמחבל – ואז לראות בו כמטרה לגיטימית לתקיפה באופן קבוע.
לפצ״ר לא היה שום צורך לקבוע האם מדובר ״במקרה חריג״. אם יש מודיעין מפליל – מותר לתקוף.
בקיצור, כל תילי התילים של ״הפרשנות המשפטית״ וההנחות שטאוב גזר ממנה – הם עורבא פרח. הם המצאה שלא היתה ולא נבראה, ובמקרה הטוב הם מבוססים על כל מיני רסיסי מידע שמוחו הקודח מקונספירציות של גדי טאוב ליקט במרוצת הדרך.
אבל אין שום קשר בין כל המלל של טאוב לבין האמת או הדין. פשוט כלום.
אבל לא נסיים בלי לחזור להתחלה.
כביכול, ההזייה של טאוב החלה באותו פירסום של עמית סגל. אבל, לפחות לדעתי, ההתחלה נמצאת במקום עמוק יותר.
כידוע, בשנים האחרונות מתנהל בישראל מסע תעמולה מופרע נגד מערכת המשפט (בדגש על בית המשפט העליון), רשויות האכיפה וממלאי תפקידים בעבר ובהווה.
הדברים הגיעו לשיא בשנת 2023, כאשר מדינת ישראל כולה מצאה את עצמה מסוחררת סביב הטירלול שכונה ״הרפורמה המשפטית״.
הממשלה והקואליציה, בגיבוי כלי ״תקשורת״ ושופרות שלטון – שטפו את מוחות הציבור כאילו ״המשפטנים״ הם שורש כל הרע בעולם. ובעיקר, שהם פוגעים בביטחון המדינה ואזרחיה.
וב-7.10 פרצה המלחמה, והבלוף נחשף.
העכברים המבוהלים שמתרוצצים על הספינה הטובעת ניסו למצוא בכל דרך קצה חוט כדי להאשים את ״המשפטנים״ במחדלי הממשלה.
בין השאר, נשלף מהארכיון ״בג״ץ הפרימטר״ הנשכח משנת 2018, ועוד כהנה וכהנה אפיזודות שאין להן כמובן שום קשר למחדל הנורא.
ובעיקר, מאז חלפה כמעט שנה תמימה.
והפלא ופלא, אף גורם משפטי לא עצר את ״מר ביטחון״ מלספק לנו את ״הניצחון המוחלט״. אף אחד לא מנע את מיטוט חמאס, את הכרעת חיזבאללה, את הכנעת איראן, עיראק והחות׳ים.
בג״ץ לא התערב, היועמ״ש ישבה בשקט, וגם הפצ״ר נתנה גיבוי לכל פעולות הממשלה באשר הן.
ולמרות זאת, וחרף הזמן הרב שחלף, ״הניצחון המוחלט״ לא הגיע.
101 חטופים לא שבו, חלקם חזרו בארון, חמאס עדיין פה, הגליל עדיין נטוש, טילים נופלים פה מכל רחבי המזרח התיכון, הטרור באיו״ש משתולל – והממשלה מתגלה במערומיה. והפעם, אי אפשר להאשים את השעיר לעזאזל הקבוע, הלא היא מערכת המשפט.
וכך, בניסיון נואש להסית ולהסיט את הזעם לעבר ״המשפטנים״ – נולד הפייק כאילו הפצ״ר היא היא שמונעת מצה״ל לחסל את חוטפי משפחת ביבס (ומן הסתם להשיבם הביתה).
באופן דומה, הממשלה מנסה להתחבא מאחורי בג״ץ בעניינים כמו הסיוע ההומניטרי, שדה תימן וכו׳ – אף שהיא עצמה קיבלה את כל ההחלטות.
אלא שבמציאות, להבדיל מבעולם ההזיות של גדי טאוב, מערכת המשפט על גופיה השונים לא הפריעה לממשלה ולמערכות הביטחון. בשום שלב, משום בחינה ובשום גזרה.
אבל טאוב לא מסוגל להכיר בכך שהאליל שלו, שהבטיח לרסק את הטרור – הביא את ישראל לחרפה.
אז הוא ממציא אגדות על הנחיות של הפצ״ר.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא בעניין הסיכולים הממוקדים:
https://t.co/DTtjTSkzgk
מטעמו של גדי טאוב נמסרה התגובה הבאה:
