מאמינים לך?
ביהמ"ש העליון פירסם שלשום פסק דין מעניין, שחשף שוב את הקושי העצום בהכרעה בתיקי עבירות מין – עבירות שבמקרים רבים מבוצעות בחדרי חדרים, ורק שני בני אדם יכולים להעיד על ההתרחשויות. מצד אחד, קורבן העבירה, ומצד שני זה שנאשם בביצועה.
נתחיל בעובדות (ושוב, אזהרת תוכן):
הנאשם והמתלוננת נישאו בשנת 2020 והתגוררו יחד.
לפי כתב האישום, המתלוננת הסכימה ככלל לקיים יחסי מין וגינליים עם המערער – אך סירבה באופן מפורש לחדירה אנאלית, בין השאר בשל טעמים דתיים. למרות זאת, המערער כפה זאת על המתלוננת באלימות, מספר פעמים.
בנוסף, כתב האישום מתאר כי המערער דרש מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי. המתלוננת סירבה, המערער צעק לעברה כי היא אינה רשאית לסרב לו בשל נישואיהם, וכפה עליה להגיע לפורקן בתוך פיה, וזאת בארבעה מקרים שונים.
עוד יוחסו למערער עבירות אלימות, שעיקרן הכאת המתלוננת בסטירות ומשיכת שערותיה.
המערער כפר באישומים.
מטבע הדברים, הראיה המרכזית מטעם התביעה היתה עדותה של המתלוננת. כל שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי נתנו אמון בגרסת המתלוננת, ודחו את גרסת המערער. ביחס למרבית האירועים המתוארים בכתב האישום אף נמצאו ראיות שמחזקות את גרסת המתלוננת (בעיקר עדים שאיתם שוחחה בזמן אמת).
עם זאת, מהימנותה של המתלוננת נחלשה במידת מה מאחר שהיא טענה שכחצי שנה לאחר שנפרדה מהמערער – היא פגשה בו במקרה ברחוב, והמערער נהג כלפיה באופן מאיים.
אלא שההגנה הוכיחה שאירוע שכזה לא היה ולא נברא (וכונה "האיום שלא היה"), משום שבמועד הנטען המערער היה במעצר מאחורי סורג ובריח.
בנוסף, בעוד שלמרבית גרסתה של המתלוננת היו כאמור ראיות מחזקות, בדגש על דברים שסיפרה למקורביה בסמוך לאחר התרחשות האירועים – לא כך הם פני הדברים לגבי מעשי הסדום האוראליים.
למעשים אלה לא היו חיזוקים בראיות חיצוניות לגרסת המתלוננת, והיא אף לא סיפרה עליהם בהודעתה הראשונה במשטרה.
מטעמים אלה, הדעות בביהמ"ש המחוזי נחלקו:
דעת הרוב קבעה כי נוכח מהימנות גרסת המתלוננת – יש להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
לעומת זאת, דעת המיעוט זיכתה את המערער ממעשי הסדום האוראליים, בשל פרשת "האיום שלא היה", לצד היעדר ראיות שיתמכו בגרסת המתלוננת לגביהם.
המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון – והנה הגענו אל פסק הדין משלשום, שאותו כתב שטיין.
נקדים את המאוחר, ונציין ששטיין לא התקשה לדחות את הערעור לגבי מעשי הסדום האנאליים ועבירות האלימות, שלגביהם נמצאו ראיות תומכות. השאלה המרכזית שנידונה בפסק הדין היתה ההרשעה במעשי הסדום האוראליים.
בפתח דבריו, שטיין חזר על התרגיל המחשבתי שאותו הציע בעבר כדי להכריע בדילמות קשות שכאלה:
מטבע הדברים, הרשעת חף מפשע היא תקלה שעלולה להתרחש. כדי למנוע תקלות כאלה, שופט צריך לשאול את עצמו האם "הרצה" של מספר מקרים דומים, שבהם המסד הראייתי הוא זהה – תייצר כמעט בהכרח הרשעת שווא.
שטיין נתן דוגמה מפרשת "לה פמיליה":
באחד התיקים, הוכח שנאשם מסוים היה חבר בארגון, שחברי הארגון ביקשו לתקוף אוהדים של קבוצה יריבה, ושהנאשם היה חלק מחברי הארגון שהגיעו למקום שבו התרחשה התקיפה.
אבל, הסתבר גם שלא כל חברי הארגון השתתפו שהגיעו לזירה נטלו חלק פעיל בתקיפה האלימה.
לפי שטיין, התרחיש הסביר ביותר הוא שהנאשם השתתף באופן אקטיבי באלימות.
ואולם, מאחר שהוכח שחלק קטן מחברי "לה פמיליה" לא השתתפו בתקיפה, הרי שאם "נריץ" את המסד הראייתי הזה מספר פעמים, נגיע בסופו של דבר למקרה של הרשעת חף מפשע, כלומר של חבר ארגון שהיה חלק מהמיעוט שלא היה מעורב.
ומהכלל אל הפרט:
שטיין מצא שני קשיים משמעותיים בגרסת המתלוננת. הקושי האחד הוא אותו אירוע "האיום שלא היה", שבו הוכח שהמתלוננת תיארה מעשים שכביכול מצד המערער, שבוודאות לא התרחשו במציאות.
הקושי השני היה מורכב יותר, ומחזיר אותנו אל הבעיה המשפטית הבלתי פתורה של ״הגברתן הפסיכופט״.
על הבעיה הזו כתבתי לא מזמן, אבל נחזור בתמצית:
כדי להרשיע גבר בעבירת מין, אין די בכך שהתביעה תוכיח שהאישה לא הסכימה למעשה. צריך גם להוכיח שהגבר היה מודע לכך שהאישה לא מסכימה. אם הגבר האמין, באמת ובתמים, שהאישה מסכימה לאקט המיני – אי אפשר להרשיע אותו.
ואיך זה קשור לענייננו?
שטיין קבע, שמהראיות בתיק עולה שהמתלוננת סברה שבשל נישואיה למערער היא חייבת להיענות לדרישותיו לקיים עמה יחסי מין, ובלבד שמדובר ביחסי מין שאינם אסורים מבחינה דתית.
בהקשר למין אוראלי, המתלוננת הסכימה שהמערער יחדיר חלק מאיבר מינו לתוך פיה, אך לא הסכימה לאקט "שלם" של מין אוראלי.
לפי שטיין, מדובר כמובן ב-"תפיסה אנומלית של קשר הנישואין", ו-"פשיטא הוא, כי כל אישה היא ריבונית על גופה, ואיש אינו רשאי לכפות עליה מגעים מיניים שלא תואמים את רצונותיה, גם כאשר הוא נשוי לה כדת וכדין".
אבל כל זה לא פותר את הקושי של מודעות המערער לגבי אי-הסכמת המתלוננת.
שטיין מצא כי "נוכח עדותה של המתלוננת על האופן בו היא ראתה את חובותיה המיניות כלפי המערער" – קיימת אפשרות שהתנהלות זו מצד המתלוננת נתנה למערער אמונה, גם אם מעוותת, שלמעשה המתלוננת "מסכימה לקיים עמו את המגעים המיניים שדרש ממנה לקיימם", גם אם מבחינה עובדתית היא לא הסכימה.
קושי זה, כך קבע שטיין, לא זכה להתייחסות מספקת בביהמ"ש המחוזי, ונדמה כי בעיניו זה הקושי המרכזי – ולא פרשת "האיום שלא היה".
מסקנתו של שטיין היא שאם נפעיל את אותו מבחן רעיוני למניעת הרשעת חף מפשע על התשתית הראייתית בענייננו – התוצאה המתחייבת היא זיכוי ממעשי הסדום האוראליים.
לפי שטיין, אם "נריץ" מספר מקרים עם אותה מסכת של ראיות, אז בהינתן שני הקשיים שפורטו לעיל – בוודאות נגיע להרשעת חף מפשע, "שכן אין זה מן הנמנע כי לפחות אחד מהנאשמים בדוגמה שהבאתי קיים מגעים מיניים עם המתלוננת בהאמינו כי המתלוננת מסכימה לקיימם", גם אם עובדתית לא היתה הסכמה שכזו.
בשורה התחתונה, שטיין הותיר כאמור את הרשעת המערער במעשי סדום אנאליים ובעבירות אלימות על כנה, שכן ביחס לעבירות אלה היו ראיות חיצוניות שחיזקו את גרסת המתלוננת.
אבל, בשל הקשיים הראייתיים לגבי מעשי הסדום האוראליים – שטיין קבע שיש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בהקשר זה.
שני השופטים הנוספים, כשר ואלרון, הצטרפו למסקנות של שטיין – אם כי אלרון ציין שאינו מאמץ את המבחן הרעיוני ששטיין ניסח כדי להימנע מהרשעת חפים מפשע.
ועד כאן פסק הדין. כעת, קצת הערות ופרשנות.
א. בראש ובראשונה, פסק הדין הוא עוד הדגמה לעד כמה גבוה הרף הראייתי הנדרש להרשעה בפלילים.
"ברור" לכולנו, שאם הוכח שהמערער ביצע במתלוננת עבירות מין ואלימות רבות, והיחסים "הזוגיים" ביניהם היו כוחניים ומעוותים – אין סיבה להניח שהתיאורים שלה לגבי כפיית יחסי מין אוראליים אינם נכונים.
אבל במשפט פלילי, מסקנה "ברורה" שכל אחד מאיתנו מסיק בחיי היום יום שלו – זה לא מספיק.
ב. אני מתאר לעצמי שהתוצאה של פסק הדין מקוממת חלק מכם, ומן הסתם בעיקר חלק מכן.
אכן, לראות זיכוי חלקי של גבר שנהג באישה כאילו היתה חפץ, כפה עליה יחסי מין אנאליים ופעל כלפיה באלימות סדרתית – זה לא מחזה נעים. אבל, חשוב לזכור כל העת שהרשעת חף מפשע היא לא פחות מקטסטרופה משפטית.
ג. העובדה שהמערער זוכה בסופו של דבר מחלק לא קטן מהעבירות שיוחסו לו – כמובן לא גוזרת מסקנה שהמתלוננת שיקרה, העלילה או אפילו הגזימה. ממש לא.
היא רק אומרת שאף על פי שבתי המשפט האמינו למתלוננת ולא האמינו למערער, עדיין נותר ספק שמא לא התקיימו כל התנאים הנדרשים להרשעה.
ד. עולם המשפט הוא במידה רבה ממלכת אי הוודאות. הפרקליטות ניגשה לבית המשפט עם עדות מפורטת של מתלוננת, מחוזקת בראיות חיצוניות רבות. בסופה של הדרך, בית המשפט קבע שנותר ספק לגבי חלק משמעותי מהעבירות שיוחסו למערער.
מה זה אומר לגבי יושרת ומקצועיות הפרקליטות? כלום ושום דבר.
שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/msC9p2l80p