רובכם ודאי שמעתם שביום חמישי בג"ץ פירסם פסק דין, שבשורה התחתונה קבע שיש לאפשר לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים, על פי אותם מבחני כשירות של זוגות הטרוסקסואלים.
בואו ננסה להבין מה נקבע בפסק הדין, ודרכו לנסות ללמוד כמה דברים על המשפט בישראל.
אף על פי שאפשר ללמוד הרבה גם מהרקע שקדם לו, אנחנו נתמקד בפסק הדין עצמו.
השאלה המשפטית המרכזית שהתבררה בפסק הדין היתה שאלה פרשנית "קלאסית". במוקד, סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים, אשר קבע כי למעט חריגים (שלא נעסוק בהם) – "אין אימוץ לא על ידי איש ואשתו יחד".
איך מפרשים את התיבה הזו?
קריאה בסיסית של הביטוי "איש ואשתו" מלמדת שהפרשנות הלשונית הטבעית היא שמדובר על זוג שמורכב מגבר ואישה, קרי זוג הטרוסקסואלי.
אבל בשיטת הפרשנות המקובלת בישראל, כמו גם במדינות שבהן נהוגה שיטת משפט דומה (ארצות המשפט האנגלו-אמריקאי) – לשון הסעיף היא רק נקודת המוצא, לא נקודת הסיום.
כדי לקבוע את הפרשנות "הנכונה" של ביטוי, על השופט לבצע פרשנות תכליתית, כלומר לפרש את הביטוי בהתאם לתכלית שאותה החוק מבקש להגשים.
לא נכנס כאן לנבכי תורת הפרשנות התכליתית. לענייננו, די אם נציין שפוגלמן, שכתב את חוות הדעת המובילה, הפעיל את שלביה השונים בדרך למסקנתו הסופית.
בשורה התחתונה, פוגלמן קבע שאם מפרשים את הביטוי "איש ואשתו יחד" לאור התכלית של טובת הילד העומד לאימוץ – אזי הפרשנות הראויה היא שגם זוגות חד-מיניים יכולים להיות כשירים לאימוץ.
במילים אחרות, אם זוג חד-מיני הוא בעל כשירות אימוץ גבוהה משל זוג דו-מיני, אין סיבה למנוע ממנו לאמץ.
אבל פוגלמן לא הסתפק בזה. הוא ציין כי פרשנות שכזו מתבקשת גם בשל "התמורות שחלו בחברה הישראלית בכל הנוגע לתפיסת התא המשפחתי, בחלוף העשורים הארוכים מאז חקיקתו של חוק האימוץ".
בתרגום ממשפטית לעברית, פוגלמן בעצם אמר שהחוק המיושן לא מתאים לתפיסה המודרנית שנהוגה בחברה בישראל.
פסק הדין של פוגלמן, שנתפס כשופט ליברלי ואקטיביסט, ושהפעיל את תורת הפרשנות התכליתית שהוריש לנו אהרן ברק – לא מפתיע.
לצד פוגלמן, ישבו בהרכב שני שופטים שנחשבים כשמרנים יותר – שטיין וכנפי-שטייניץ. לכן, במידה רבה דווקא חוות הדעת שלהם מעניינות יותר.
נתחיל בחוות הדעת של שטיין.
שטיין הוא שופט שנוהג להכריז על עצמו כמי שמעניק משקל גבוה ללשון, כמעין קריאת תיגר מנומסת על תזת הפרשנות התכליתית של ברק.
לכן, שטיין לא היה יכול לפסוע בדרך שסלל פוגלמן, ולהגיע – באמצעות פרשנות תכליתית – לשורה התחתונה לפיה "איש ואשתו יחד" יכולים להיות גם זוג גברים.
שטיין פנה תחילה לחוק הפרשנות, אשר קובע כי "באין כוונה אחרת משתמעת" – יש לפרש לשון זכר גם בלשון נקבה. אלא שזו כמובן התחכמות טאוטולוגית, שכן המחוקק השתמש בביטוי "איש ואשתו", ולא בביטוי "זוג" (או ביטוי דומה).
אז למה בכל זאת אפשר לפרש את הביטוי ככזה שכולל גם זוגות חד-מיניים?
וזו התשובה של שטיין: "הביטוי 'איש ואשתו' שמופיע בחוק האימוץ, נועד לשרת מטרותיו של אימוץ ילדים במשך שנים ארוכות. בתור שכזה, הוא מפנה למערכת זוגית מקובלת ומוכרת בזמן האימוץ – זאת, גם אם מערכת זו לא זכתה להכרה בזמן חקיקתו של החוק ואף לא נצפתה על ידי המחוקק באותה נקודת זמן".
אתם הבנתם את זה?
הלכה למעשה, שטיין "קיפל" בתוך הפיסקה הזו את כל תורת הפרשנות התכליתית של ברק, שממנה הוא בעצם ניסה להתחמק. כמו פוגלמן, הוא שאל את עצמו מה *התכלית* של החוק (שאותה כינה "מטרותיו של אימוץ ילדים"), והכניס פנימה את השינוי העמוק בתפיסה החברתית לגבי זוגות חד-מיניים.
פרשנות כזו יכולה להיות הרבה דברים, אבל שמרנית היא לא.
שופט שחרט על דגלו את השמרנות ואת ההצמדות ללשון החוק, היה כותב משהו בסגנון הזה: אני יודע שהתוצאה היא לא טובה, לא צודקת, לא מתאימה לשנת 2023 – אבל זה החוק. אם רוצים לאפשר לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים, צריך לשנות את החוק.
שטיין, כאמור, לא כתב דבר כזה – ובפועל הוא פירש את הביטוי "איש ואשתו" באופן שלא ממש תואם את הפרשנות הלשונית הטבעית. נראה שהוא עשה זאת, גם אם באופן בלתי מודע או בלתי מוצהר, משום שהפעיל פרשנות תכליתית לכל דבר ועניין.
בחלק השני של חוות דעתו, שטיין הוסיף משהו מעניין, ואפילו דרמטי.
שטיין קבע שהתוצאה הפרשנית לפיה הביטוי "איש ואשתו" כולל גם זוגות חד-מיניים, "מקבלת תמיכה מעיקרון הניטרליות אשר מגדיר את תפקידי המדינה בחברה של אזרחים בני חורין. עיקרון זה קובע כי המדינה אמורה להיות ניטרלית ביחסה אל דפוסי הזוגיות והמשפחה שאזרחיה הבוגרים בוחרים בעבור עצמם".
וזה כבר חסר תקדים.
"עיקרון הניטרליות" הוא עיקרון פילוסופי שניסח ג'ון רולס, שמוכר יותר כמי שהגה את רעיון "מסך הבערות".
בתמצית של התמצית, העיקרון הזה קובע שהמדינה לא תקבע עבור הפרט מה "טוב" ומה "רע", והיא אמורה להישאר ניטרלית לגבי "תפיסות טוב" שונות.
ולמה זה אירוע דרמטי?
אפילו בהקשר הצר, של יחס המדינה לזוגות חד-מיניים – קביעה משפטית של שופט בית המשפט העליון לפיה המדינה צריכה לנהוג לפי "עיקרון הניטרליות" של רולס היא בעלת השלכות מרחיקות לכת.
כי גם לאחר פסק הדין, וגם בשנת 2023, יש לא מעט מגבלות משפטיות שמפלות זוגות להט"ב לעומת הטרוסקסואלים.
אם "עיקרון הניטרליות" הופך להיות חלק מהמשפט הפוזיטיבי, כלומר עיקרון משפטי שהמדינה *חייבת* לנהוג לפיו – המשמעות היא שכל המגבלות הללו הן בעצם בלתי חוקיות.
ואם נרחיב את נקודת המבט, אפשר למעשה לטעון שעיקרון הניטרליות גם מחייב את המדינה שלא לתת עדיפות לדת מסוימת. למשל, ליהדות.
שהרי, לא מופרך לטעון שה-דוגמה ה-קלאסית של עיקרון הניטרליות היא הפרדת דת ומדינה, כך שהמדינה לא תתערב לפרט בנושאים שכאלה. היא צריכה, ובכן, להישאר ניטרלית.
ובישראל, כידוע, אין ניטרליות כזו. מעבר לכך שישראל היא מדינת *הלאום* של העם היהודי – היא גם מדינה שאין בה הפרדת דת ומדינה.
נעבור אל השופטת השלישית, כנפי-שטייניץ.
גם כנפי-שטייניץ לא פסעה בנתיב "הקלאסי" של הפרשנות התכליתית. את עיקר חוות דעתה הקדישה כנפי-שטייניץ לכך שצריך לפרש את החוק באופן ש-"יתאים לתופעות החיים שבאו לעולם לאחר חקיקתו".
במילים אחרות, גם אם הטקסט לא משתנה, הפרשנות יכולה להשתנות.
לפי כנפי-שטייניץ, על השופט לתת לחוק "פרשנות תכליתית המתאימה את החוק לשינויים החברתיים שחלו לאחר חקיקתו ולתנאי החיים הדינאמיים.. להבדיל מהמחוקק, הפועל ברגע מסוים בזמן, פועלו של החוק הוא על זמני, במובן זה שהוא נותר על כנו ומפורשת גם שנים לאחר חקיקתו לרקע מציאות החיים המשתנה".
גם הפעם, אפשר להגיד הרבה דברים על פיסקה כזו – אבל שמרנית, היא לא.
למעשה, כנפי-שטייניץ אומרת שהיא מודעת לכך שכאשר הכנסת חוקקה את חוק האימוץ – היא התכוונה לזוגות הטרוסקסואליים, ולכן המחוקק השתמש בביטוי "איש ואשתו". והיא גם מודעת לכך שהכנסת לא טרחה לשנות את החוק במהלך השנים.
אבל, כך לפי כנפי-שטייניץ, השופט יכול – ולמעשה צריך – לשנות את הפרשנות של החוק בהתאם לשינוי החברתי והציבורי, אפילו אם החוק עצמו לא השתנה. תפיסה כזו נותנת כמובן הרבה כוח לשופט הפרשן, ומחלישה את מעמדו של המחוקק.
וכמו שטיין, גם כנפי-שטייניץ הוסיפה משהו חשוב בסוף חוות דעתה.
קודם כל, כנפי-שטייניץ הצטרפה לשטיין בכך שהעדפת זוגות הטרוסקסואליים מהווה "הפרת חובת הניטרליות של השלטון". על פני הדברים, מדובר בדעת רוב שלכאורה קבעה שמרגע זה ואילך – הממשלה מחויבת לפעול לפי עיקרון הניטרליות.
שנית, כנפי-שטייניץ הצטרפה לקביעתו של פוגלמן לגבי עיקרון השיוויון.
הן פוגלמן והן כנפי-שטייניץ קבעו שפגיעה ביכולתם של בני זוג חד-מיניים לאמץ פוגעת פגיעה קשה בזכותם לשיוויון, העולה כדי פגיעה בכבוד האדם שלהם.
גם לקביעה כזו יש משמעות משפטית עצומה, שמכניסה אותנו לתחום המשפט החוקתי, שכן הזכות לכבוד מוגנת, כידוע, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
כלומר, לא זו בלבד שפסק הדין עסק במישרין בסוגיה משפטית סבוכה בפני עצמה (כשירותם של זוגות להט"ב לאמץ ילדים) – יתכן שהשלכות הרוחב שלו יהיו דרמטיות. על פני הדברים, פסק הדין משובץ אמירות שמלמדות שגם האגף "השמרני" יחסית בבית המשפט העליון – לא יסכים יותר לשום אפליה של להט"ב.
שבוע טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/b4AHZaTguv