בשקט בשקט, פירסם שלשום ביהמ"ש העליון פסק דין שעוסק אומנם בנושא "קטן" מתחום דיני המיסים, אבל מחביא בתוכו סיפור מעניין על פרשנות אקטיביסטית ועל המעמד של אזור יהודה ושומרון.
ועוד נדבך בסיפור הוא, כמובן, השקט שבו התקבל פסק הדין.
אז מה הסיפור?
ענייננו בעמותה, שנרשמה בישראל, בשם "ועידת המדעים וההשכלה האסלמית".
עד 2004, העמותה ניהלה מוסדות חינוך בירושלים, וכן בכפר ביר נבאללה, המצוי ב-"שטח C" באזור יהודה ושומרון. מאז, העמותה פעלה רק בביר נבאללה, והשכירה את המבנים בירושלים לחברה אחרת, שהפעילה בהם בתי ספר.
החברה ששכרה את המבנים מהעמותה, שילמה לעמותה דמי שכירות. המחלוקת המשפטית היתה לגבי פטור ממס ביחס לאותם דמי שכירות.
וכל כך למה?
כי סעיף 9(ב)(א) לפקודת מס הכנסה, שהיא החיקוק שמסדיר את אופן חישוב המס הזה בישראל, קובע ש-"מוסד ציבורי", אשר פועל "למטרה ציבורית" – פטור ממס.
הנה סעיף החוק וההגדרות הרלבנטיות 👇 .
חינוך הוא במפורש בגדר "מטרה ציבורית". כמו כן, נראה שהעמותה היא בבחינת "מוסד ציבורי". לפיכך, לכאורה התקיימו כל התנאים למתן פטור ממס על דמי השכירות.
אלא שביהמ"ש המחוזי חשב אחרת, וקבע שכדי ליהנות מהפטור – על המבקש אותו להוכיח גם "זיקה לישראל".
אם נתבונן שוב בלשון החוק, לא נמצא בו אפילו זכר לדרישה כזו. החוק מדבר על "מוסד ציבורי", על "מטרה ציבורית" – ובאף אחת מן ההגדרות הללו לא מחייב שהמוסד או המטרה יהיו בישראל או בזיקה לה. אלא שביהמ"ש המחוזי קרא את התנאי הזה לתוך ההגדרות הנ"ל.
ולכן, העמותה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון.
את פסק הדין המרכזי כתב השופט מינץ, שנחשב כידוע לשמרני.
מינץ פותח בתפיסתו לגבי אופן פרשנות חוק, וציין שפרשנות בדיני מיסים אינה שונה מן הכלל. לדבריו, לשון החוק היא שקובעת את גבולות הפרשנות, ובתוך הגבולות יש לבחור את הפרשנות המגשימה צורה מיטבית את תכלית החוק.
עד כאן, הכל טיבעי.
אלא שמיד לאחר מכן (פיסקה 24), מינץ קובע שהסעיף הרלבנטי שותק בכל הנוגע לדרישה כי המוסד הציבורי יפעל בישראל, ולכן לא ניתן לעצור בבחינת הלשון, ויש לעבור לבחינת התכלית.
ניתן לעצור רגע ולשאול: לכאורה אם הלשון ברורה, *ואינה* כוללת דרישת זיקה לישראל – אזי גבולות הפרשנות הם ברורים.
כלומר, לפי הכלל הפרשני שמינץ עצמו קבע רגע לפני כן, הוא לא יכול לקרוא לתוך לשון החוק, באמצעות פרשנות תכליתית, תנאי שלא קיים בה.
כי לשיטתו, אפשר לפרש את הלשון לפי גבולותיה שלה, ובתוך גבולות אלה להתחקות אחר הגשמת התכלית – אך לא לפרוץ את הגבולות מעבר לכך, בחיפוש אחר התכלית.
אבל נניח לכך, ונמשיך.
עתה, מינץ יוצא למסע פרשני ארוך, וקובע כי יש לפרש פטור ממס בצמצום, וכי מאחר שפטור ממס משמעותו כסף שנגרע מהקופה הציבורית – יש להעניק אותו רק כאשר המוסד הציבורי משרת אינטרסים של מדינת ישראל.
ועובדתית, מינץ קובע שהעמותה לא פועלת בישראל, ואין לה זיקה לישראל.
בנוסף, מינץ דחה את טענת העמותה כאילו פעילות ב-"שטח C" היא בגדר פעילות ציבורית בישראל, נוכח שליטת ישראל בשטחים אלה.
לפי מינץ, הסכם אוסלו – כן כן – קובע שתחום החינוך באיו"ש יהיה כולו באחריות הרשות הפלסטינית, ולא באחריות ישראל.
לכן, מינץ דחה את ערעור העמותה, וחייב אותה בהוצאות.
השופט הבא היה עמית, שהסתפק בהסכמה, והשלישי היה שטיין – גם הוא נחשב לשמרן.
שטיין מתחיל וקובע שתחילה בודקים את הלשון, ורק אחר כך את התכלית. ולדבריו, ניתוח *לשון* החוק מצביעה בבירור על כך שכדי שמוסד ציבורי יהיה זכאי לפטור ממס – עליו לקדם את טובת הציבור הישראלי, ולא כל ציבור אחר.
כלומר, לפי שטיין, אף שאין לתנאי הזה זכר בלשון – הוא כן חלק מהלשון.
ובשורה התחתונה, הערעור נדחה פה אחד, ואנחנו זכינו להלכה ברורה: כדי שמוסד ציבורי יהנה מפטור ממס, עליו לפעול לטובת הציבור *בישראל*. פעולה לטובת הציבור באיו״ש, כלומר הציבור הפלסטיני – לא תזכה בפטור ממס בישראל.
עד כאן פסק הדין, וכעת הערות.
א. אין לי כמובן דעה לגבי פסק הדין, ואיני בא להצדיקו או לבקרו. יחד עם זאת, כצופה מן הצד, מרתק לראות איך מינץ ושטיין, שני שופטים שנחשבים שמרנים, משתמשים באופן ברור בכלי של פרשנות תכליתית – אך עושים כל שהם יכולים כדי לא להודות שהם עושים זאת.
ב. הרי מינץ קבע שהלשון היא "גבולות הגזרה" של הפרשנות, ומיד לאחר מכן, כאילו הדבר הוא בגדר המשך טבעי, קבע שפרשנות תכליתית שלה מחייבת לצמצם את הפטור רק למוסד שפועל בתוך או בזיקה לישראל – אף שהלשון איננה כוללת אפילו זכר של תנאי שכזה.
ג. ודבריו הקצרים של שטיין דומים מבחינה זו.
לפי שטיין, *לשון הסעיף כשלעצמה* "מצביעה בבירור", כדבריו, על כך שהפטור אמור לחול רק על מוסד שפועל בישראל. אבל הלשון עצמה בכלל לא עוסקת בתנאי גיאוגרפי או חברתי שכזה. הדרך היחידה להגיע לפרשנות שכזו – היא לבצע פרשנות *תכליתית*, ולהגשים את *התכלית* של החוק, ולא את לשונו היבשה.
ד. כמו כן, פסק הדין מדגים היטב את הפער בין המשפט לבין הפוליטיקה ביחס לאיו"ש.
משפטית, יהודה ושומרון *אינם* חלק מישראל, ועיניכם הרואות שגם פעילות חינוכית ב-"שטח C" היא אפילו לא בעלת "זיקה לישראל". לעומת זאת, מבחינה פוליטית אפשר להתווכח עד צאת הנשמה בנוגע לקשר בין איו"ש לישראל.
ה. אז מה בעצם קרה פה?
לדעתי, לפנינו פסק דין אקטיביסטי לכל דבר ועניין, שקרא לתוך סעיף חוק תנאי שאין לו זכר – וזאת באמצעות פרשנות תכליתית (שכאמור, איני מביע עמדה האם היא נכונה או שגויה).
אז איך יכול להיות שפסק הדין, שבו שני שופטים שמרנים התגלו כאקטיביסטים, עבר בדממה מוחלטת?
לדעתי, הסיבה לכך היא כבר לא משפטית אלא פוליטית.
כל מיני סוכני "משילות" ו-"שמרנים" שמסתובבים בפיד שלכם, לא באמת בעד משילות, ובטח לא בעד שמרנות. הם פשוט בעד ימין פוליטי.
ולכן, כאשר פסק דין אקטיביסטי משרת את הימין הפוליטי – המשרוקית של כל אלה לא מוציאה אפילו מנגינה של מארש.
לא קשה לתאר את מהומת האלוהים שהיתה פורצת אילו ביהמ"ש העליון, לא חשוב באיזה הרכב, היה פועל אחרת.
למשל, בנסיבות שלנו, אילו היה נצמד ללשון החוק, הופך את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ומעניק פטור ממס לעמותה איסלמית שפועלת בביר נבאללה.
כי הסיפור הוא לא "אקטיביזם". הוא פוליטי.
וזו, לדעתי, תמצית ה-"עליהום" מימין על ביהמ"ש העליון:
בסוף בסוף, כאשר חופרים בתוך העובדות ובתוך פסקי הדין, ומשווים את התגובה הציבורית למקרים השונים – מגלים אפס עקביות. חסידי "משילות" ואוהבי "שמרנות" פשוט רוצים בית משפט יותר *ימני* – לא יותר שמרני, ולא פחות אקטיביסטי.
שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/a83Xoklbaa