בימים האחרונים, הארץ גועשת סביב תאונת הדרכים שבה נהרג רפאל אדנה ז"ל.
הפרשה הזו, שהיא כמובן קודם כל טרגדיה נוראה שבה ילד מצא את מותו – מלווה בנחשול אדיר של פייק ושקרים, ולצערנו יש מי שמיהרו לתפוס עליה טרמפ נוח.
קודם כל, נחזור ונדגיש שרוב הטענות הקשות שאולי שמעתם סביב פרשת מותו של אדנה ז"ל הן *שקר מוחלט*:
מי שנהגה לכאורה ברכב היא האם המבוגרת (ולא הבת הרופאה); הרכב *לא* נלקח למוסך; התיק *לא* נסגר; כל המצלמות נאספו; לא היה צו איסור פירסום וכו'. כל הדברים הללו, פשוט לא היו ולא נבראו.
אבל, מסיבות שלא נכנס אליהן הפעם, הקמפיין אודות "צדק לרפאל" תפס תאוצה. אדגיש, שאין לי טענות ליוצאי אתיופיה, או למי שבאמת ובתמים האמין בשקרים שפורסמו. לעומת זאת, יש לי הרבה מאוד טענות לדמויות כמו אילה חסון או כנרת בראשי, שמיהרו לרכוב על הגל, וניצלו את כוחן כדי להדהד פייק מוחלט.
היו סמוכים ובטוחים, שרפאל אדנה ז"ל מעניין את כנרת בראשי כשלג דאשתקד. הדבר היחיד שמעניין אותה זה הפירסום העצמי שלה, וכמובן בנימין נתניהו. באופן דומה, כאב האדיר של משפחת אדנה הוא בסך הכל קרדום נוח עבור אילה חסון – שמנצלת אותו באופן ציני כדי להמשיך בונדטה הבלתי נגמרת שלה.
ואיך אני יודע שטענות הקיפוח והגזענות של יוצאי אתיופיה – שחלקן בהחלט צודקות בלי קשר לפרשה – הן הדבר האחרון שמעניין את חסון & בראשי? ובכן, בואו נעשה היכרות עם פסק דין, שאולי שמעתם עליו, בעניינו של אברך צעיר בשם איתמר ביטון – ואירוע עגום שהתרחש אי שם בתאריך 1.1.2006
באותו יום, ביטון רצה לצאת, עם רכבו, מחניון תת-קרקעי בירושלים. מולו ניצבה קופאית בשם נגה זוראיש, יוצאת אתיופיה, שדרשה ממנו לשלם דמי חניה. ביטון פחות התלהב מהדרישה הזו, ועשה ניסיונות שונים ומשונים להתחמק מהתשלום ולצאת מהחניון – אך זוראיש מנעה זאת ממנו. עד שלביטון נמאס.
הוא עשה כמעשה אפי נוה, ויצא מן המחסום כשהוא נצמד לרכב לפניו. אבל, זוראיש לא ויתרה – נעמדה מול הרכב, וחסמה אותו בגופה. ביטון בתגובה לחץ על דוושת הגז והחל בנסיעה. הוא לא עצר גם כאשר זוראיש, בניסיון להימנע מדריסה, נשכבה על מכסה המנוע. לאחר כעשרים מטר, זוראיש נפלה ונחבטה בראשה.
ביטון הסתלק מהמקום, והותיר את זוראיש חבולה על הכביש.
נוכח מעשיו אלה, ביטון הואשם בתקיפה ובהפקרה. כן, הפקרה – ממש כמו בפרשת אדנה ז"ל.
התיק התנהל בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ומאחר שהראיות היו מוצקות – ביטון בחר להודות בעובדות כתב האישום, ולהתמקד בניסיון להקל כמה שניתן בעונשו.
בגזר דין שאורכו לא פחות מ-321 עמודים (!!), שחלקים נרחבים ממנו הוקדשו למובאות מן המשפט העברי, נקבעו הקביעות המדהימות הבאות:
הרשעתו של ביטון בוטלה, והעונש הממשי היחיד שהושת עליו הוא ביצוע 180 שעות של"צ בלבד (כלומר אפילו לא מדובר בעבודות שירות, והיקף השעות הוא נמוך מאוד).
בנוסף, הושת על ביטון עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך ארבע שנים.
אבל, ביהמ"ש המחוזי קבע שהפסילה תחול רטרואקטיבית (ממש כך) החל מיום 1.1.2006. כלומר, במועד גזר הדין – ספטמבר 2008 – ביטון כבר ריצה את מרבית תקופת הפסילה.
ואם לא די בכל אלה, הוצא צו איסור פירסום על שמו של ביטון.
המדינה הגישה ערעור על גזר הדין המקל מאוד, לשון המעטה.
את חוות הדעת המובילה כתב אדמונד לוי ז"ל (שכידוע משתייך ל-"הגמוניה"), שבנימוס השיפוטי המתחייב שפך אש וגופרית על גזר הדין, ולא הותיר בו אבן אחת שלא הפך.
לוי קבע שהדין מחייב את קבלת הערעור ואת הרשעת ביטון, מכל בחינה אפשרית.
כלומר, הן מבחינת חומרת מעשיו של ביטון, והן מבחינת נסיבותיו האישיות – לא היתה שום סיבה לבטל את הרשעתו. שירות המבחן עצמו התרשם שביטון לא הפנים את חומרת מעשיו, לא נטל עליהם אחריות מלאה, והתמקד בקשיים שהוא חווה בעקבות ההליך הפלילי.
בנוסף, הוא הספיק להסתבך בתיק גניבה נוסף.
לכן, לוי קבע שיש להרשיע את ביטון בעבירות שבהן הודה. בנוסף, לוי ציין שבעניינו של ביטון אין שום הצדקה לאיסור פירסום (לפי החלופות הקבועות בחוק). בנוגע לעונש עצמו, היתה ללוי בעיה, משום שעד הערעור ביטון כבר ביצע את השל"צ שהושת עליו, ולכן לא היה ניתן לגזור עליו עונש מאסר בפועל.
לכן, ביטון נהנה מן ההפקר, והודת עליו מאסר על תנאי בלבד.
השופטת הבאה היתה ארבל, שהתייחסה לאירוע ביזארי בו השופט לקיים מעין הליך גישור בין ביטון לבין זוראיש. השופט הפעיל על השניים לחץ כבד – על ביטון להתנצל, ועל זוראיש לסלוח.
וארבל מצאה, ששניהם לא ממש עשו זאת מבחירה חופשית.
ארבל הדגישה, שאין פסול בקיום הליך של "צדק מאחה" בין פוגע לבין קורבן, אך הליך כזה צריך להיעשות על ידי אנשי מקצוע שהוכשרו לכך, ורק בהתקיים תנאים מקדימים מתאימים. בתרגום לעברית, ארבל קבעה שביהמ"ש המחוזי פשוט יצר הליך בלתי קיים, שגרם לעוול לזוראיש, שכן כמו נכפה עליה לסלוח לביטון.
השופט האחרון היה דנציגר, שהוסיף כמה הערות – ובשורה התחתונה הערעור התקבל פה אחד.
ולמה הזכרתי לכם את פסק הדין הזה?
משום ששופט ביהמ"ש המחוזי שגזר את דינו של ביטון – היה השופט משה דרורי. בעקבות גזר דינו, ואמירות מיותרות וספק גזעניות ששולבו בו, הוטחה בו ביקורת ציבורית קשה.
תמציתה של הביקורת, כמובן, בכך שדרורי – על פי הנטען – רצה להקל על ביטון, שהיה אברך שרצה להתמנות בעתיד לבית הדין הרבני, ולכן לא שמר על זכויותיה ועל כבודה של זוראיש, שהיתה עולה חדשה מאתיופיה, שעבדה כקופאית בחניון תת קרקעי. ואכן, גזר הדין כאמור נקרע לגזרים בערעור לביהמ"ש העליון.
אבל, למה נזכרתי פתאום בשופט דרורי? טוב ששאלתם.
בשנה וחצי האחרונה, מלווה את ישראל "פרשת פגסוס" – שהחלה בתחקיר ב-"כלכליסט" שתיאר את ישראל כמזרח גרמניה, והיתה אמורה להסתיים בנפיחה חרישית עם דו"ח ועדת מררי.
אבל, אבירות זכויות האדם כמו בראשי ושות' לא התכוונו לוותר על ההזדמנות.
וכך, הפכה גם פרשת פגסוס – שבהחלט חשפה כשלים מסוימים בעבודת המשטרה – למיתוס בסדר גודל של חטיפת ילדי תימן. פתאום, כל מיני ברדוגו, ציפורי וסג"ל מצאו עצמם מקפידים על דיני האזנת סתר, פגיעה בפרטיות – וזכויות חשודים.
מטבע הדברים, זכויות חשודים לא מעניינות כלל את החבורה הזו.
הדבר *היחיד* שמעניין אותם זה בנימין נתניהו, והניסיון לחלצו מהתסבוכת המשפטית שאליה נקלע. כן, אותה תסבוכת שעומדת ברקע לכל חלקי "הרפורמה" שכבר נחקקו, ושממשלת ישראל שיעבדה עבורה את המדינה כולה. אומנם, הפעלת הרוגלות ב-"תיקי האלפים" כבר נבדקה, והממצאים כבר הובאו בפני הרכב השופטים.
אבל, אם אפשר לנסות ולתקוע עוד כמה מקלות בגלגלי ההליך – למה לא?
הפיתרון שנמצא הוא הקמת ועדת חקירה לפרשה, בראשותו של אחד בשם… משה דרורי.
אינני יודע למה דווקא דרורי, מכל השופטים בדימוס שבהם נתברכה ארצנו, הוא שנבחר לעמוד בראש הועדה. אבל, אני חושב שיש לי השערה די מבוססת.
דרורי היה אולי בכיר המשתתפים בכנס בעד ״הרפורמה המשפטית״, בו השתתפו דמויות כמו טליה אינהורן ואילן בומבך. הוא גם התראיין לקלמן ליבסקינד, וטען שמנדלבליט "נדחף" להשקיע בתיקי נתניהו במקום במלחמה בפשיעה, וכן ביקר את… האופן שבו נבדקה "פרשת פגסוס".
הוא גם מבקר חריף של תיקי האלפים.
בין השאר, דרורי התראיין אצל מגדלור העיתונאות והאמת גדי טאוב, ופרס את משנתו – כבר בפברואר 2022 – כאילו אין ממש ב-"תיקי האלפים". בקיצור, הבנתם. משום מה מתגנב החשד, שהסיבה לבחירה דווקא בדרורי לא היתה כישוריו המשפטיים הייחודיים, אלא עמדותיו הבלתי שגרתיות, שאותן הביע גם בפומבי.
אבל לצורך העניין, נניח שהבחירה בדרורי היתה עניינית. שדווקא הוא, הסמן אולי הכי קיצוני בעד "הרפורמה" מבין כל השופטים בישראל – הכי מתאים לעמוד בראשות הועדה. איך, בעצם, חסון ובראשי, כביכול לוחמות הצדק ליוצאי אתיופיה, כמו כל סוכני ״המשילות״ – הריעו למינויו של דרורי ליו"ר הועדה?
איך יתכן ששופט שביטל הרשעה של אברך, שדרס והפקיר יוצאת אתיופיה, המציא סדר דין בלתי קיים ואסר את פירסום שמו של האברך ללא הצדקה בדין – חמק בדרך נס מחמת הזעם של אלה שקוראות "צדק לרפאל"?
האם יתכן שמה שמעניין אותן זה לא רפאל אדנה ז"ל, אלא דווקא אדם אחר – חזק ומקושר בהרבה?
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא בפרשת ביטון:
https://t.co/jmxUlPY985
ובונוס קטן, לגבי מה באמת חושבים שם, בסביבת יאיר נתניהו, על מחאות של יוצאי אתיופיה שאינן נגד הפרקליטות ואינן מועילות לבנימין נתניהו כנאשם בפלילים.
כולל, רחמנא ליצלן, פנייה באנגלית לגורמים מחוץ לישראל.