קטגוריותפרשת אלון קסטיאל

מה עוד אפשר ללמוד מפרשת אלון קסטיאל?

בצד "תיקי האלפים", מתרגשת בימים האחרונים סערה משפטית סביב החלטת ועדת השחרורים לשחרר את אלון קסטיאל בשחרור מוקדם.
קסטיאל הוא עבריין מין מורשע. אבל בואו ננסה לשים רגע את האמוציות בצד, ולדבר על הפרשה עצמה ועל המשמעויות שלה.

אלון קסטיאל, יזם נדל"ן ודמות מוכרת יחסית, הואשם בשלהי שנת 2016 ב-6 אישומים, שכללו שני מעשי אונס, מספר ניסיונות אונס, ושני מעשים מגונים.
בראשית שנת 2018 קסטיאל הודה, במסגרת הסדר טיעון, ב-4 אישומים, שכללו ניסיון אונס בודד (בדרך של החדרת אצבע), שני מעשים מגונים והטרדה מינית.

ביהמ"ש המחוזי גזר על קסטיאל 57 חודשי מאסר בפועל, וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה.
עד כאן העובדות.
בשל היותו של קסטיאל דמות מוכרת, ויתכן שמסיבות נוספות, הפרשה המשפטית זכתה לתשומת לב ציבורית גבוהה, שהתנקזה לביקורת בשלושה צמתים מרכזיים: כתב האישום, ההסדר, והשחרור המוקדם.

נתחיל דווקא מהסוף.
על הזעם הציבורי סביב שחרורו המוקדם של קסטיאל (שעדיין איננו חלוט, שכן המדינה הודיעה שתעתור נגד ההחלטה) כתבה השבוע ענת קם, ותחילה אפנה לדבריה החדים 👇 .
בנוסף, כדאי לזכור שועדת השחרורים אינה בגדר "מקצה שיפורים" לבתי המשפט, והיא לא צריכה לגזור מחדש את העונש.



במילים אחרות, ועדת השחרורים לא יכולה להידרש פעם נוספת לשאלה האם העונש שהושת על העבריין היה ראוי. היא חייבת לצאת מתוך הנחה שהעונש ראוי, ולא מקל, ואז לבחון את השיקולים השונים, הקבועים בחוק, ביחס לשחרור מוקדם.
כלומר, שאלת העונש לחוד, ושאלת הפעלת המבחנים המשפטיים הרלבנטיים לחוד.

אפשר לטעון שועדת השחרורים טעתה ביישום המבחנים, או בפרוצדורה. למשל, שזכות הנפגעות לפי סעיף 19 לחוק זכויות נפגעי עבירה 👇 – קופחה.
אבל אין שום טעם להטיח בועדה טענות ביחס לקולת העונש כביכול, או לכך שבהינתן העונש הקל מידי שהושת – אין לשחרר בשחרור מוקדם. אלה פשוט טענות שגויות.

כעת, נחזור להתחלה, ולטענות כלפי כתב האישום.
בתמצית, הטענות היו שמספר רב של מתלוננות נגד קסטיאל – נותרו מחוץ לכתב האישום. בניסוח אחר, נגד קסטיאל היו יותר מתלוננות מאשר אישומים. הטענה אז הופנתה כלפי הפרקליטות, שלכאורה "לא האמינה" למתלוננות, או ש-״מנעה מהן את יומן בבית המשפט״.

מבחינה אנושית וציבורית, הטענות הללו מובנות, בטח באקלים החברתי הנוכחי – והמבורך. אבל העולם המשפטי, בטח הפלילי, מתנהל לפי כללים אחרים מאשר "מאמינים לך". בעולם הזה, המבחן הוא ראייתי.
ומבחן הראיות, הוא קר ומקצועי: אין תפירת תיקים מצד אחד, אבל גם אין ניסויים בבני אדם מצד שני.

המבחן הראייתי הזה, המוגדר כ-"סיכוי סביר להרשעה", הוא גבוה וקשוח. הרבה מאוד פעמים, גם כאשר תובע מאמין לקורבן – הניתוח המקצועי שלו, שמנותק מרגשות ככל האפשר, מוביל אותו למסקנה שאין די ראיות. ובמצב כזה, *הדין* מחייב החלטה על סגירת התיק, עם כל הצער.
וזה קורה הרבה מאוד פעמים.

לפי הדו"ח השנתי של הפרקליטות ביחס לשנת 2020, כ-70% מהתיקים הפליליים שנפתחים – נסגרים ללא העמדה לדין, רובם הגדול (כ-85% מהתיקים שנסגרו) משיקולים ראייתיים.  
הנתונים האלה די עקביים ביחס לכל סוגי העבירות, וכך גם ביחס לעבירות מין – שהנתונים לגביהן ממש זהים לנתונים הכלליים.

הסיבה לכך פשוטה:
אין דין נפרד לעבירות מין, כפי שאין דין נפרד לעבירות טרור, לעבירות שביצעו בכירים, או לכל תחום אחר. הפרקליטות היא אותה פרקליטות, והמבחן המשפטי הוא אותו מבחן.
ומי שדורש מהפרקליטות לעמוד ברף ראייתי גבוה – ימצא את אותו רף גם במקרים שבהם הדבר פחות מוצא חן בעיניו.

החלטה על סגירת תיק אין פירושה שלא מאמינים למתלוננת, וכמובן שאין פירושה "הנחת סלב" או קונספירציות אחרות. כתמונת ראי לכך, אם הוגש כתב האישום – זו אינה "רדיפה", ולא "תפירת תיקים", אלא בדיקה ראייתית גרידא.
והדברים יפים במיוחד בפרשת קסטיאל, שם החשד היה לשימוש ב-"סם אונס".

נכון, היו מתלוננות רבות. ונכון, יתכן שסביר למדי להניח שקסטיאל אכן עשה שימוש בחומר כזה או אחר. אבל, השאלה היא מה אפשר להוכיח – וכאשר מדובר בחקירת מעשים שהתבצעו בעבר, ולא "בזמן אמת", היכולת להוכיח *ראייתית* שימוש בחומר מסוים שואפת לאפס.
ולכן, מלכתחילה הדבר כלל לא יוחס לקסטיאל.

וזו הסיבה שקסטיאל הואשם "רק" בששה אישומים.  
והנה הגענו אל הסדר הטיעון, שבו "שונמכו" ארבעה אישומים, ושניים אחרים נמחקו.
גם על הסדר הטיעון נמתחה (ונמתחת) ביקורת ציבורית עזה, נוכח "ההנחה" שניתנה כביכול לקסטיאל, ההאשמות הרזות שנותרו בכתב האישום המתוקן שסוכם בהסדר, וכו'.

קודם כל, צריך לדעת ששיעור התיקים שמסתיימים בהסדרי הטיעון בעבירות מין הוא *הנמוך* ביותר ביחס לכל שאר סוגי העבירות. אבל, גם הנתון הזה ישמע לכם גבוה מאוד – 74%.
המשמעות היא, שאחרי ש-70% מהתיקים נסגרו מבלי שהוגש כתב אישום, 3 מכל 4 כתבי אישום שכן הוגשו – מסתיים בהסדר טיעון.

לא נכנס שוב לדיון נוסף על טיבו של הסדר טיעון 👇, אבל לענייננו ניתן לומר שמשמעותו היא שניתנה לנאשם טובת הנאה כלשהי "בתמורה" להודאתו. לגבי קסטיאל, המשמעות היתה, כאמור, שינמוך העבירות ומחיקת אישומים.
אבל האם באמת מדובר ב-"הנחה"? התשובה, כמובן, היא לאו מוחלט, משני טעמים מרכזיים.

ראשית, התפיסה כאילו קסטיאל זכה ל-"הנחה" במובנה האחד, יוצאת מתוך הנחה במובנה השני – שהוא אשם. תחת ההנחה הזו, אכן קשה להבין מדוע מי שביצע שני מעשי אונס ועוד שורה ארוכה של עבירות נוספות – מורשע לבסוף "רק" בעבירות פחותות, ובפחות עבירות.  
אבל ההנחה הזו היא כמובן בעייתית מאוד.

בפועל, וכיום כולם רואים עד כמה קשה להוכיח אשמה בניהול הוכחות – קסטיאל, עד שהורשע, נהנה מחזקת החפות. היה צריך להוכיח בראיות את אשמתו, מעבר לספק סביר. ואם הרף להגשת כתב אישום הוא גבוה, אז הרף להרשעה הוא גבוה אפילו יותר.  
כלומר, אי אפשר לצאת מתוך הנחה לפיה קסטיאל אשם.

כשהסדר הטיעון על הפרק, קל להתנגד. אבל, איך היו מרגישות המתלוננות הרבות אילו הפרקליטות היתה מתעקשת על ניהול התיק, והוא היה מסתיים בזיכוי?
ובניגוד למה שנדמה לכם, רק 55% מתיקי עבירות המין שבהם נשמעו ראיות הסתיימו בהרשעה,
מלאה או חלקית 👇. כלומר, כמעט מחצית הסתיימו באופן אחר.

הסיבה השנייה שבגללה הביקורת כלפי הסדר הטיעון היא בעייתית היא שהביקורת הזו לא מביאה בחשבון את המחיר העצום שבניהול הוכחות.
בימינו, כמעט כל תיק שבו נשמעים עדים, ולא מסתיים בהסדר טיעון – נמרח במשך שנים רבות, גוזל תשומות אדירות, וגורם לעינוי דין לכל הצדדים המעורבים, כולל הקורבנות.

לכל אחד יש את התיקים שקרובים לליבו, בין אם אלה שבהם הוא או קרוביו נפגעו, ובין אם מטעם ערכי כלשהו, שאותם הוא "דורש" לנהל עד תום, ללא הסדרי טיעון.
אבל, וכמו לגבי נתניהו, אי אפשר למלא אחר הדרישות הללו. גם כי המערכת תיסתם לגמרי, וגם כי להסדר טיעון יש תכליות רבות משל עצמו.

וזה מביא אותנו לנקודה נוספת:
התביעה הכללית, ובראשה הפרקליטות והיועמ"ש, נמצאת היום תחת מתקפה רבתי.
אבל, גם אם מתעלמים מהמתקפות הקשורות ב-"תיקי האלפים" – לא קשה למצוא מקרים שבהם מי שתקפה את הפרקליטות בגין טיפול מקל בפרשת קסטיאל, תקפה אותה על רקע טיפול מחמיר במקרים אחרים.

כאשר דורשים מהפרקליטות לבצע אפס טעויות, וכאשר כל מחדל או שגגה ממונפים לכדי חורבן בית שלישי והוכחה לקנוניות אפלות – התגובה הטבעית היא מגננה. עוד בדיקות, עוד זהירות, עוד הימנעות מסיכון.
אם אתן רוצות יותר כתבי אישום ויותר ניהולי הוכחות – צריך לדעת לתת גיבוי לתוצאות הצפויות מכך.

והתוצאות צפויות להיות יותר זיכויים, ויותר נאשמים שיטענו לעלילה, רדיפה, תפירת תיקים ומה לא. וכך, למרבה הצער, נתפסים כיום – במיוחד היום – מרבית הזיכויים.
כל עוד זו התפיסה, אז אין פלא ש-"המערכת" מצופפת שורות, וכל פרקליט שומר היטב על עכוזו, ויש הססנות וזהירות רבה. זה כמעט מתבקש.

והנה הגענו אל הסיכום:
אין שום בעיה בביקורת, לגבי קסטיאל בכלל. אבל הביקורת הזו חייבת להיות עניינית.
כאשר עסקינן בועדת השחרורים, אי אפשר להטיח בה את העונש המקל מדי כביכול. וכאשר מדובר בפרקליטות, צריך להבין מה המחיר של יד קלה על כתבי אישום או ניהול הוכחות עד תום.  

שבת שלום.

קישורים:

גזר הדין המלא בביהמ״ש המחוזי – https://t.co/dyAvpRAeXT
פסק הדין המלא בערעור לביהמ״ש העליון – https://t.co/3gk40yYret
החלטת ועדת השחרורים – https://t.co/T1tYjCUkTP
הדו״ח השנתי של פרקליטות המדינה לשנת 2020 – https://t.co/SV9NMtmroT

שבוע טוב.