מה קרה לך? איך הפכת מיוזר טוויטר שמנגיש מידע משפטי, ונשמר מזיהוי פוליטי – לתומך נלהב ופעיל במחאה נגד "הרפורמה המשפטית"?
עשרת ימי תשובה הם הזדמנות טובה לנסות ולהשיב על השאלה הזו. אז אם חיבוטי הנפש שלי מעניינים אתכם, הצטרפו אליי לשרשור.
מאיפה כדאי להתחיל?
לפני שנה בדיוק, בערב יום כיפור תשס"ג, ניסיתי לתאר את התובנות שלי לגבי המנגנונים הנפשיים שעומדים מאחורי "אור כרמי":
אי שם בעבר, ועם משבר קשה ברקע, הפך היוזר הזה לכלי שמאפשר לאדם שמאחוריו לקבל מענה לצרכים הרגשיים הכי בסיסיים שיש לכל אדם – הרצון להרגיש נאהב, והדחף להימלט מכאב.
אלא שלכל משבר טוב יש סוף. בעזרת הרבה עבודה קשה, ולא פחות הרבה אנשים טובים, המשבר הסתיים.
בהתאם, הצורך שלי בתיחזוק של הפרויקט הקטן הזה – הלך ופחת. ועם התמוססות הצורך, גם נעלמה המוטיבציה. חלקכם אולי לא שם לב, אבל אי שם ברבעון האחרון של שנת 2022 כמעט שלא צייצתי על משפטים.
היוזר הזה הפך יותר ויותר לכזה שבעיקר נהנה מהחיים, ושמרבית פעילותו היא בכלל בתכני "טראש" שנועדו לצחוק על עצמי ועל אחרים. אומנם, תוצאות הבחירות שהתקיימו בתאריך 1.11.2022 עוררו דאגה, בשל הצהרות המפלגות השונות, וההתגייסות הקואליציונית לשינויי חקיקה עבור אריה דרעי הגבירו אותה.
אבל, גם האירועים האלה לא ממש טלטלו אותי. הם לא היו אפילו קרובים לגרום לי לרדת מהגדר הנוחה.
ואז הגיע ערב יום רביעי, 4.1.2023. שר המשפטים הטרי, יריב לוין, מתייצב מאחורי פודיום סטנדרטי בחדר רגיל בכנסת, ובלי הקדמות מיותרות מכריז על "השלב הראשון" של מה שכינה "רפורמה במערכת המשפט".
לפני כמה חודשים, כתב קלמן ליבנסקינד: "כשיריב לוין הציג את הרפורמה שלו, ישבתי מול הטלוויזיה ולא ידעתי את נפשי משמחה".
לעומתו, כשאני ישבתי מול הטלוויזיה – התגובה היתה בעיקר סוג של הלם. אלה כבר לא קונספירציות בטוויטר, או שאיפות מטופשות של כהניסטים. זה שר משפטים שמתחיל קדנציה.
אחרי שההלם שכך, הגיעה ההבנה: ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על הדמוקרטיה הליברלית בישראל.
בתור מי שמתפלש כבר כמה שנים בביצה העכורה שבה גדלים גידולי פרא, שזיהו את מערכת המשפט כמי ש-"מפריעה" להם בדרכם למטרתם האנטי-דמוקרטית, היה לי ברור מהרגע הראשון שזה אירוע בסדר גודל אחר לגמרי.
אז הבנה, יש. השאלה הבאה היא, כמובן, מה עושים?
בשלב הראשון, העדפתי שלא לשבור את הכלים: אומנם, "אור כרמי" תמיד היה בפוזיציה שמגנה על מערכת המשפט ותוקפת את הקמים נגדה; ואומנם, בתקופה המופרעת שבה אנו חיים – הגנה על מערכת המשפט היא בבחינת עמדה שכביכול מזהה אותך מבחינה פוליטית.
אבל, גם בשבועות שלאחר ההכרזה על "הרפורמה", נמנעתי מלהביע עמדה.
נאמן לכללים שגזרתי על עצמי, העדפתי בעיקר לתאר, מבחינה עובדתית, את הצעדים שעומדים על הפרק. ניסיתי להסביר מה זה בעצם "פסקת ההתגברות", איך בוחרים שופטים בישראל, מה ההיסטוריה של "עילת הסבירות", וכו'. נשארתי קורקטי.
בנוסף, ניהלתי אז הרבה מאוד שיחות, בכתב ובעל פה, בהן ניסיתי להציג עמדה מתונה יחסית ומרגיעה, וקראתי שוב ושוב לדיאלוג, תוך הבעת נכונות לויתורים כואבים מאוד.
אין צריך לומר, שלא אז ולא אף פעם חשבתי שיש צורך ב-"רפורמה" המדוברת. אכן, מערכת המשפט זקוקה לרפורמה, אבל ממש לא כזו.
אף על פי כן, שוב ושוב דיקלמתי – קודם כל עבור עצמי, אבל גם עבור מי שהסכים לשוחח איתי – שהיו פה בחירות דמוקרטיות, שהוקמה קואליציה שחושבת שיש טעם בצעדים שנכללו ב-"רפורמה", ושאלה כללי המשחק.
הכל, כמובן, בתקווה שיקום המבוגר האחראי שיעצור את הטירוף, וימנע גלישה למאבק בין הרשויות.
אלא שהימים חלפו, וה-"רפורמה", שהחלה כמילים שנכתבו על הקרח באותו נאום מר ונמהר של שר המשפטים – קרמה עור וגידים. "הצעות החוק" המטורללות שניסחו יוצאי פורום קהלת – ככל שאפשר לקרוא לאסופת המילים המדוברת "הצעות חוק" – התחילו לעבור קריאות בכנסת.
ומושב החורף הלך וספר את קיצו לאחור.
כעת, הימים הם כבר אמצע מרץ 2023. האיום כבר הפך למוחשי יותר ויותר. זה כבר לא באופק, זו כבר לא הצהרת כוונות. שינוי האופן שבו בוחרים שופטים בישראל – תיכף הופך לעובדה מוגמרת.
ופתאום, אנשים שמדברים בשפה שאני כל כך מתחבר אליה, מתחילים לאזור אומץ ולדבר. כי שקט, כך הסבירו, הוא רפש.
במישור האישי, ההבנה שמתחולל פה משהו בסדר גודל אחר לגמרי, אבל כזה שניתן בכל זאת לבלום אותו – מתחלפת בהבנה שהגיע יום הדין. אי אפשר יותר להמשיך ולשבת על הגדר החמימה. כבר אין די במלל קורקטי ויבשושי על משמעותם העובדתית של החלקים השונים ב-"רפורמה". הגיעה העת לעבור לשלב הבא.
ובמישור האישי, ההבנה הזו כבר היתה מבהילה.
אני? אני שכל חייו גדל על אתוס קדושת הממלכה, ועל ביצוע המשימה בכל מחיר – אני אצא נגדה??
ממתי אכפת ל-"אור כרמי" מי ראש הממשלה, מי שר המשפטים, מי מרכיב את הקואליציה או מה המחלוקת הפוליטית התורנית? אני עוסק בעובדות, ותמיד נשאר על הגדר.
ואז הגיע השבר. אלה היו 48 שעות של הסתגרות בתוך עצמי, התנתקות מהעולם, וניהול שיח וחשבון נפש פנימי. לראשונה בחיי, חשתי שהתרחשות ברמה הלאומית – ולא אירוע מקומי שקרה לי או לקרוביי – מטלטלת את עולמי הרגשי. השעות נקפו, וההחלטה נפלה: אי אפשר להישאר על הגדר. תם עידן הנייטרליות.
במידה מסוימת, ההחלטה הזו גם היתה מעין רוחנית:
כיום, אינני אדם מאמין. אבל לא יכולתי שלא להרהר שמשהו דאג לכך שאגיע לימים המטורפים ההם כשבקצות אצבעותיי יש כלי לא רע בכלל להעברת מסרים.
זה כמובן לא היה מתוכנן, ואור כרמי נועד לצרכים אחרים. אבל אם הכלי כבר קיים, אולי כדאי להשתמש בו.
זה אולי נשמע לחלקכם כמו יהירות או טרחנות, אבל עבורי זו היתה קריעת ים סוף. עזבו רגע את המעמד המקצועי הנקי של "אור כרמי" – את זה הייתי מוכן להשליך לפח בלי למצמץ.
הקריעה האמיתית התרחשה בכלל מחוץ לטוויטר, בעולם המציאותי, בחיים האמיתיים של האדם שעומד מאחורי המילים שאתם קוראים.
זו היתה הבנה שאי אפשר יותר לשתוק, כי ארצי תיכף משנה את פניה. שצריך להחליף דיסקט במוח. שמעכשיו, כבר לא מבצעים בלי לשאול שאלות כל משימה שהממלכה חושבת שצריך לבצע, ולא מצדיעים אוטומטית.
עד כמה שזה נשמע כמו מדע בדיוני עד אותה נקודה – דווקא *בשם הממלכה* צריך לקום נגד הממשלה.
אחרי שהאסימון הזה נפל (וסליחה ממי שמעולם לא החזיק בידיו דיסקטים או אסימונים), היישום בפועל כבר היה די פשוט:
מאותה נקודה, "אור כרמי" התייצב בקול ברור ואמר – ע ד כ א ן. עד הדמוקרטיה הישראלית.
אם זה לא היה ברור, אני מתנגד באופן נחרץ ל-"רפורמה", ותומך ככל יכולתי במחאה.
לשמחתי, מצאתי לצידי הרבה דמויות שקוטנם עבה ממותני, ואשר צעדו גם הם בוייה דולורוזה הפרטית שלהם, עד שהגיעו לנקודה שבה הם מתייצבים בעוז מול הממשלה, ולצד המחאה.
בכירי צבא, שב"כ, מוסד, אקדמיה, עולם התרבות, וכמובן תחום המשפט – (כמעט) כולם בחרו להתייצב כך, גם במחיר אישי כבד.
למי שלא זוכר, אותו חודש מרץ הסתיים בהישג משמעותי לטובת מחנה המחאה – כל "הרפורמה" נעצרה, ודבר לא נחקק. וכמו "הרפורמה", גם "אור כרמי" התפנה למנוחה.
אלא שטיבן של פגרות כנסת שהן מסתיימות, ואז התרגש עלינו המושב האחרון, ואיתו המהלך – המטופש להפליא – של "צמצום עילת הסבירות".
הצעת החוק הזו, שאת פשרה לא הבנתי ואת תכליתה לא ידעתי, החזירה אותי מהנוחות אל השוחות. קיוויתי שגם הפעם, תצא בת קול, מהשמיים או מהארץ, אשר תשיב את השפיות על מכונה, ותמנע קרע נורא בחברה בישראל – והכל כדי להשיג כלום ושום דבר.
אבל הפעם, קם הדבר ונהיה. ההצעה הגרועה הפכה לחקיקה.
עם זאת, ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית כבר לא היתה שבר – אלא בעיקר אות שהגיעה העת לשלב הבא:
אם הכנסת שלנו מסוגלת לזלזל בדברים שאומרים כל מי שידו *בעשיה*, ולא בלקקנות או בהימלטות מהרשעה, ולקדם טימטום קולקטיבי שכזה – אז לא תודה. אני ואתם כבר לא חלק מהאמנה החברתית המכונה "ישראל".
ומאותו רגע, הכפפות הוסרו. תם שלב ההידברות, והגיע שלב המאבק. נחוש, חסר פשרות, עם גבולות הרבה יותר גמישים מאשר בעבר – עד שהקטסטרופה הזו תצא מחיינו.
אז מה קרה לי? תחילה, קמו על מדינת ישראל האהובה שלי. בהמשך, קרעו לגזרים את האתוס שמחבר ביננו. אז מה ציפיתם, שאספור ציפורים נודדות?
הדור שאני משתייך אליו לא לחם במלחמת יום הכיפורים. אולי לא ידענו מעולם איך מרגישה סכנה קיומית לשלום הבית השלישי. עד שהגיעה "הרפורמה המשפטית", ויצרה את ההרגשה הזו. וכלוחמים, לעולם לא נוותר, ולעולם נגן בגופנו על המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. עד שתפקח את עיניה.
גמר חתימה טובה. 🇮🇱