שלשום נפל דבר: מונו ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, שיכנסו בהדרגה לתפקידם. את חלק השופטים אני מכיר, חלק אחר לא, אבל אין לי ספק שגם הם, כמו קודמיהם, יבצעו מלאכתם נאמנה, וישפטו משפט צדק.
לפחות אותי, זהותם פחות מעניינת.
מה שיותר מעניין הוא השקט היחסי שבו עבר תהליך בחירת השופטים, ומוקד הדיון שבכל זאת התקיים.
נתחיל בנושא השני, כלומר בדיון שכן התקיים. שלא במפתיע, הוא התמקד בתיוג השופטים – כביכול דיון בשאלה האם הם שמרנים או אקטיביסטיים. ולדעתי, הדיון הזה הוא – תראו מופתעים – בסך הכל מסך עשן.
מסך העשן הזה, של עיסוק בהשקפה השיפוטית של שופט, שמרן או ליברל, נועד להסתיר את העניין האמיתי – האם מדובר בשופט שעמדותיו הן עמדות שמאל או ימין *פוליטי*.
בכל שיטוטיי הרבים, רבים מידי, בערבות הטוויטר – לא מצאתי ולו אדם אחד שהצליח לשמור בעקביות על גישה *משפטית* שמרנית או ליברלית.
כל המקרים, השקפתו של הצייצן נגזרה מהתוצאה הסופית: האם היא תומכת בימין או בשמאל הפוליטי.
כך, כאשר שופט כמו שטיין, המזוהה כשמרן שנבחר בקפידה בזמן כהונת שקד כשרת משפטים, הפגין קו אקטיביסטי מובהק (סבסוד המעונות, פטור ממס לעמותה פלסטינית, ועוד) – לא היתה למצדדי השמרנות שום בעיה.
לעומת זאת, ודוגמה אקטואלית תוכיח זאת, כאשר בג"ץ עמד על הכלל לפיו עותר אינו בעל זכות עמידה כאשר קיים נפגע ישיר שבוחר שלא לעתור – קם קול צעקה.
בצירוף מקרים מופלא, היה מדובר בעתירה של ח"כ אמסלם, כלומר איש ימין פוליטי, ולא הועילה העובדה שבג"ץ נהג בו כפי שנהג בעתירות רבות "משמאל".
ולכן, אף לא אחד ממתייגי השופטים שנבחרו כ-"שמרנים" או "אקטיביסטיים" – לא טרח לנתח ולו פסק דין אחד או מאמר שכתבו.
במקום זאת, זכינו בפשפוש בקורות חייהם, בזהות בני או בנות הזוג, או בכותרות כאלה ואחרות. דיון משפטי-מקצועי של ממש, כדי לנסות לתהות ברצינות על קנקנם של השופטים – לא היה.
ועד כאן לגבי הדיון המועט שהתקיים. יותר מעניין ממנו, היא העובדה שהיקפו של דיון זה היה מועט למדיי.
בציוץ של עו"ד דוד פטר, אחד מסוכני "המשילות" המובילים בפיד שלכם, הוא טען – ובצדק – שיותר אנשים הפגינו לגבי זהותו של דובר הנשיא הרצוג, מאשר על מינוי ארבעה שופטים לבית המשפט העליון 👇 .
וכיצד יש לפרש את השקט הציבורי היחסי הזה?
לדעתי, התשובה היא בכך שכל צווחני "המשילות", שגורפים מאות לייקים בטוויטר וממלאים את הליינאפ בתוכניות אירוח וראיונות – הם בסופו של דבר מיעוט שולי למדיי. אומנם, מיעוט צעקני ורועש, אבל מיעוט.
האג'נדה המרכזית שלהם מקבלת במה, אך לא אהדה.
אותה אג'נדה היא, כמובן, זיהוי מערכת המשפט, על שלל גופיה, כשורש כל רע. כממלכת רשע, כדיקטטורים שחמסו שררה שלא ניתנה להם, שמקבלת החלטות הרות גורל על אפן ועל חמתן של הרשות המחוקקת והמבצעת. סוכני "המשילות" מקדישים את חייהם לשכנע אתכם בהבלים האלה.
ולסחורה הזו, מסתבר, פשוט אין קונים.
בשבועות האחרונים, אותם סוכנים ניסו, בכל דרך, לזעוק מעל כל במה את בשורת החורבן שמביאה איתה בחירת ארבעת השופטים. ולמרות זאת, הנושא לא עלה לסדר היום הציבורי, והרוב הדומם פיהק בבוז.
לו היו קונים לאותה סחורה, היתה צריכה להתעורר סערה רבתי – והשנים האחרונות מוכיחות זאת בייתר שאת.
בשנים האחרונות, שבהם מדינת ישראל השתעבדה לחלוטין לפסיכוזת "תיקי האלפים", כל ידיעה, ולו רכילותית, שחושפת את ערוותה של מערכת המשפט – זוכה מיד לתהודת ענק, ופותחת מהדורות.
רק לאחרונה טלטלה אותנו "פרשת פגסוס", לרבות ניסיון לנכס לה גם את מנדלבליט, שי ניצן, אלשיך, השופט פרקש, ועוד.
ומה ההבדל בין סערות הענק שעוררו פרשיות שקשורות במערכת המשפט, לבין השקט הכמעט מוחלט שבו התקבלה בחירת ארבעת השופטים החדשים?
לדעתי, התשובה נעוצה בהבדל העמוק בין סוכני "המשילות" לבין תומכי נתניהו. אומנם, בעת הזו יש להם אינטרס משותף לתקוף את מערכת המשפט, אבל המטרות שלהם שונות.
בעוד סוכני "המשילות" רוצים לפרק ולמוטט את מערכת המשפט לחלוטין, ומזהים בה את מקור כל הצרות שבהן ״התברכה״ ארצנו, את תומכי נתניהו מעניין משהו אחר. אותם, מעניין אך ורק נתניהו, וכל מה שלא קשור בו – פשוט לא מעניין.
בדיוק מסיבה זו, הם לא עסקו כלל במערכת המשפט עד פרשות "תיקי האלפים".
לכן, כל נפיחה שהופרחה בביהמ"ש המחוזי במסגרת הדיונים ב-"תיקי האלפים" זכתה לדיון ציבורי אינסופי, ואירוע בעל חשיבות עצומה – בלי ציניות – כמו בחירת ארבעה שופטי חדשים לבית המשפט העליון, אפילו לא גירד את רמת השיח שעורר כל יום דיונים בהקשר לנתניהו.
כי בחירת השופטים, לא קשורה לנתניהו.
וזו, לדעתי, התובנה המרכזית מהשבוע שחלף:
המתנגדים העמוקים של מערכת המשפט הם בסופו של דבר מיעוט זניח וקיצוני, שעושה המון רעש – אבל נעדר השפעה ממשית.
לעומת זאת, תומכי נתניהו אכן מחזיקים בכוח פוליטי משמעותי – אבל מערכת המשפט לא באמת מעניינת אותם, אם זה לא קשור בנתניהו.