אפשר להתווכח ויכוח *פוליטי* עד צאת הנשמה, אך מבחינה *משפטית* יש שוני עמוק בין שטח מז׳ ירושלים לבין אזור יהודה ושומרון: על הראשון חל החוק הישראלי, והוא חלק ממדינת ישראל, ועל השני חלה מערכת דינים שונה.
על נכסים בשטח מז׳ ירושלים, ששוחררו / נכבשו (כל אחד והנרטיב שלו) בשנת 1967, חלים חוקים אשר הקנו לאפוטרופוס הכללי נכסים שהיו בשליטת ירדן בשנים 1948-1967. אותם חוקים גם איפשרו לאפוטרופוס להעביר את הזכויות בנכסים לידי מי שהיו בעליהם המקוריים.
דוגמאות ידועות הן שייח ג׳ראח וסילוואן.
הסיבה המרכזית להיתכנות חיקוקם של חוקים אלה, ובראשם חוק המכונה ״חוק הסדרי משפט ומינהל״, היא, כאמור, שהשטח סופח לישראל. מבחינת הדין הישראלי, המחוקק אמר את דברו, וקבע שזהו *אינו* עוד שטח כבוש (או שטח המוחזק ב-״תפיסה לוחמתית״, בשפה משפטית) – להבדיל מאזור יהודה ושומרון, *שלא* סופח.
באזור יהודה ושומרון מדינת ישראל *אינהפ הריבון. מבחינה משפטית, זהו כאמור שטח כבוש, ולכן חלה עליו מערכת דינים סבוכה, מורכבת ומרובדת, הכוללת גם את הדין הבינלאומי.
ומסיבה זו, מה שיכולה ישראל לעשות במז׳ ירושלים – היא אינה רשאית לעשות באיו״ש, כי איו״ש *איננו* חלק ממדינת ישראל.
כדי להמחיש את ההבדל, נפנה לפסק דין של בג״ץ ב-״פרשת ולירו״, שעניינה נכסים בחברון, שנקנו על ידי יהודי בשנת 1935. לאחר שירדן כבשה את האזור בשנת 1948, ״נכסי ולירו״ הוגדרו על ידה כ-״רכוש אויב״, ולכן הבעלות בהם עברה לידי האפוטרופוס הכללי הירדני.
כידוע, בשנת 1967 כבש צה״ל את האזור.
בעקבות זאת, נחקקו חיקוקים שונים, אשר בשילוב עם הדין הבינלאומי הרלבנטי העבירו לצה״ל את *החזקה* בנכסים שהיו שייכים עד אז לממשלת ירדן.
כלומר, צה״ל קיבל יכולת חוקית להחזיק בנכסים, לנהל אותם ולהשתמש בהם – אך להבדיל ממז׳ ירושלים *הבעלות* בנכסים לא שונתה, והם עדיין בבעלות ירדן.
בעקבות זאת, עתרו יורשיו של ולירו להעביר אליהם בחזרה את הזכויות בנכסים, או לחילופין להפקיעם ולשלם ליורשים פיצויים בגין ההפקעה.
אלא שבג״ץ דחה את העתירה, והבהיר שביחס לאיו״ש רואים את צה״ל, או את מדינת ישראל לצורך העניין, כמי שמחזיק באזור ב-״תפיסה לוחמתית״, ולא כריבון בו.
לכן, צה״ל, או המדינה, מחזיק בנכסים באופן זמני בלבד, אינו בעל זכות בעלות בהם – וגם אינו יכול ״לשחררם״ לבעלים המקוריים כביכול.
הבעלים המקוריים, כמו נפקדים ערבים בשטח מדינת ישראל – איבדו את זכויותיהם בעקבות מלחמת 1948, והדרך היחידה שבה יוכלו לזכות בה מחדש היא רק בהסכם מדיני.
נסכם:
יש פער *משפטי* עמוק בין מז׳ ירושלים לבין איו״ש. הראשון הוא שטח בריבונות ישראל, השני הוא ״שטח בתפיסה לוחמתית״.
ואכן, מדינת ישראל, כמי שמחוייבת לדין הבינלאומי, לא שינתה את המצב הקנייני באיו״ש, וגם כשמדובר בנכסים שהיו בבעלות יהודית – לא ״שחררה״ נכסים והחזירה אותם לבעלותם.
קישור לפסק הדין המלא ב-״פרשת ולירו״:
https://t.co/RRP12OPLyR
מחילה על רמת הגהה מזעזעת של השרשור. שבוע טוב ושקט לכולנו.