היום דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של אפי נוה נגד פסק הדין של בימ"ש השלום, אשר הרשיע אותו ואת בת זוגו במה שידוע כ-"פרשת נתב"ג". נוכח דחיית הערעור, צפה ומתחדדת שאלת מצבו המשפטי המורכב של נוה, על רקע התמודדותו הצפויה בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין.
ראשית, נזכיר את תמצית העובדות.
בספטמבר 2018 טסו נוה ובת זוגו, בר כץ, לתאילנד. נוה, שהיה אז בסכסוך גירושין, ביקש להסתיר את שהותם המשותפת בחו"ל, ולכן נמנע מלהנפיק עבור כץ אישור יציאה או כניסה לישראל.
במקום זאת, נוה הנפיק אישור עבורו בלבד, ו-"נצמד" לנוסעת מזדמנת, או לכץ עצמה.
בעקבות זאת, הואשמו נוה וכץ בעבירות של קבלת דבר במרמה, ויציאה וכניסה מישראל שלא כדין.
בתום הליך הוכחות מלא, השניים הורשעו בכל העבירות שיוחסו להם, וכאמור הושת עליהם עונש של מאסר על תנאי וקנס. כל הצדדים ערערו (נוה, כץ – וגם הפרקליטות, על קולת העונש), אך אנו נתמקד בנוה בלבד.
באופן כללי, לא היתה מחלוקת של ממש על עובדות הפרשה, מאחר שהאירוע היה מתועד, ונוה וכץ גם הודו בביצוע המעשים. הטענה המרכזית של נוה, וכמעט היחידה, היתה לאכיפה בררנית נגדו – על כל גווניה, צורותיה וחידודיה, ובעיקר שהוא זכה ל-"החמרת סלב", ושבמקרים אחרים לא הוגש כתב אישום פלילי.
הטענה הזו נטחנה מכל כיוון בבימ"ש השלום, כולל בעתירת ביניים בבג"ץ, ובסופו של דבר נדחתה שוב ושוב (ושוב). נקבע, שעוד *לפני* העבירות שביצע נוה, שונתה מדיניות האכיפה, והוחלט על הגשת כתבי אישום פליליים, כדוגמת זה שהוגש נגד נוה וזוגתו, במקרים בעלי נסיבות דומות.
וכך גם נקבע בערעור.
ביהמ"ש המחוזי קבע שהחל ממאי 2018 שונתה והוחמרה מדיניות האכיפה, ולכן אין מדובר בדין מפלה כלפי נוה.
באותה נשימה, נקבע שאין בסיס לטענת נוה כאילו "מעמדו הציבורי ופרסומה של הפרשה ברבים" היוו שיקולים מכריעים בהחלטה להגיש נגדו כתב אישום, וכי היחס שקיבל היה שיוויוני ובהתאם לדין.
אם נתרגם את הטענה של נוה לעברית טוויטרית, היא בעצם מתכתבת – שלא באופן מפורש – עם הטענה הידועה שלו כאילו שי ניצן "רדף" אותו, על רקע רצונו כביכול של ניצן להיבחר לבית המשפט העליון, והתנגדותו של נוה לכך. לטענה הזו לא היה מעולם שחר, אבל בכל מקרה היא נדחתה גם ע"י ערכאת הערעור.
מכאן, הדרך היתה סלולה לדחיית הערעור נגד הכרעת הדין.
נוה ערער כאמור גם נגד גזר הדין, בו התמקד בשאלה האם יש מקום לבטל את הרשעתו, אף שכאמור נקבע שהוא ביצע את העבירות שיוחסו לו. לא ניכנס כאן לדין לגבי ביטול הרשעה, ודי אם נציין שנקבע נסיבות המקרה רחוקות מאוד מלהצדיק סעד חריג כזה.
בשורה התחתונה, הרשעתו של נוה נותרה בעינה. אבל, בהינתן שהעונש שהושת עליו הוא זניח לחלוטין – למה היה לו כל כך חשוב לנסות ולבטל את ההרשעה? התשובה, כמובן, נעוצה בכך שנוה מנסה לחזור לעשייה ציבורית (לאור גניזת פרשת "מין תמורת מינוי"), ומתמודד בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין.
ומה הדין לגבי אדם שהורשע ומבקש להיבחר לתפקיד הנ"ל?
ובכן, הדין לא ברור. ככל שהצלחתי לבדוק, אין שום הגדרה בחוק או בפסיקה לגבי תנאי כשירות או "תנאי סבירות" לצורך כהונה כראש לשכת עורכי הדין.
אף לא מצאתי ולו פסק דין בודד שעסק בסיטואציה דומה, גם לא לגבי ממלאי תפקידים אחרים בלשכה.
מה שבכל זאת קיים הוא סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין – שהוא תאגיד סטטוטורי – אשר קובע שבית דין משמעתי של הלשכה *רשאי* להשעות או להוציא מלשכת עורכי הדין אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, והכל בתנאי שמדובר בהרשעה "בפסק סופי" 👇.
בואו ננסה להבין מה מצבו של נוה לאור הסעיף הזה.
תחילה, נדרש למונח "פסק סופי", שדי בבירור פירושו פסק דין מרשיע חלוט (בדומה לסעיף המוכר לגבי כהונת ראש ממשלה). צריך לדעת, שפסק הדין נגד נוה *אינו* חלוט, משום שענייננו התברר בבימ"ש שלום, והיום נדחה ערעורו לביהמ"ש המחוזי. ולכן, עדיין יש לו אפשרות לפנות גם לביהמ"ש העליון.
שלא במפתיע, נוה כבר הזדרז להודיע שיעשה זאת – מן הסתם כדי להדגיש שוב את העובדה שפסק דינו *אינו* חלוט. בצד זאת יודגש, שמאחר שעניינו של נוה כבר התברר בשתי ערכאות, כדי שגם ביהמ"ש העליון ידון בו כבר נדרשת קבלת *רשות* לערער. הפעם, הערעור אינו בגדר זכות שיש לנוה כמי שהורשע בפלילים.
להערכתי, הסיכוי שביהמ"ש העליון ייתן רשות ערעור, קל וחומר שיקבל את הערעור לגופו (בהנחה שתינתן רשות) – הוא קלוש. גם נוה יודע את זה. אבל, רק כאשר ביהמ"ש העליון יאמר את דברו, רק אז פסק הדין יהפך לחלוט, או ל-"סופי" – וזה יקרה *לאחר* שהבחירות כבר יתקיימו.
כעת, לשאלת הקלון.
כאשר נגזר דינו של נוה בבימ"ש השלום, הוא לא כיהן בתפקיד ציבורי, ולכן הפרקליטות לא ביקשה מבית המשפט לדון בשאלת הקלון. באופן דומה, השאלה הזו גם לא נידונה בערכאת הערעור.
לפיכך, מי שידון בשאלת הקלון, אם וכאשר פסק הדין המרשיע יהפוך לסופי, הם הגופים הרלבנטיים בלשכת עורכי הדין.
כלומר, מאחר שפסק הדין המרשיע נגד נוה אינו "סופי", ומאחר שממילא לא הוכרעה שאלת הקלון, סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין *לא ימנע* ממנו להתמודד בבחירות.
אם וכאשר הרשעתו תהפוך לחלוטה, ויוחלט שיש במעשים קלון – אפשר שהוא יושעה או יוצא מהלשכה. ואם יבחר ויושעה, המשמעות היא הדחה מהתפקיד.
אבל, חוץ מ-"דרך המלך" של סנקציה שאולי תושת על נוה בשל הרשעתו, יש עוד אפשרות: עתירה לבג"ץ בדרישה שיקבע שנוכח הרשעתו, שנקבעה כבר בשתי ערכאות – בלתי סביר שיוכל לכהן כראש לשכת עורכי הדין.
לכאורה, בג"ץ אמור לא להתערב בשאלה כזו, אלא לשלוח את הצדדים להמתין לכך שפסק הדין יהפוך לסופי.
אך העובדה שנוה *כשיר* להתמודד בבחירות – אינה מחייבת בהכרח מסקנה שהתמודדותו היא גם מעשה *סביר*.
ואם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים:
רק לאחרונה הכנסת שלנו תיקנה את חוק יסוד: הממשלה לכבוד ח"כ אריה דרעי, כדי שיהיה *כשיר* לכהן כשר. ובכל זאת, בג"ץ קבע שמינויו אינו *סביר*.
כאמור, לצערי לא מוכר לי אף פסק דין אשר נדרש לשאלה דומה בהקשר לבחירות ללשכת עורכי הדין, ולכן איני יכול להעריך באופן מושכל את סיכוייה של עתירה שתעלה טענה דומה.
יחד עם זאת, כנראה שהמנגנונים השונים שמאפשרים את הפסקת כהונתו של נוה, אם יבחר והרשעתו תהפוך חלוטה, יביאו לדחיית העתירה.
ועד כאן, תודה לאל, המצב המשפטי. אבל לא נפרד בלי שלוש הערות:
ראשית, פרשת נוה היא דוגמה מאלפת לסחבת הבלתי נסבלת בבתי המשפט. תיק קטנטן, בפני שופטת יחידה בבית משפט שלום, עם ראיות זהב, ששלב בירור האשמה בו נמשך *כמעט ארבע שנים*.
רוצים "רפורמה"? בבקשה תתחילו בטיפול בעניין הזה.
שנית, נוה ניצל בעור שיניו ממש מכתב אישום בגין עבירות שחיתות הקשורות בקודש הקודשים של הועדה לבחירת שופטים, רק משום שהראיות נגדו הושגו באופן בלתי חוקי.
משפטית, הוא נותר חף מפשע. צח כשלג לחלוטין. אבל האם אפשר להתעלם מחשדות כל כך חמורים, ועוד אחרי התפטרותו המהדהדת של אבי חימי?
שלישית, ולסיכום, קשה שלא לשפשף את העיניים בתדהמה לנוכח ההתפרקות המוחלטת מהנורמה הידועה כ-"It's not done".
לפני שנים ספורות, מי העלה בדעתו שממלאי תפקידים בכירים, כולל בעולם המשפטי, יתחבאו מאחורי פלפולים, אפילו לאחר שהואשמו, הורשעו וערעורם נדחה?
ואולי כדאי לתת לדברים בעד עצמם:
היו מי שהעירו לי שלא התייחסתי לכללי הכשירות הקבועים בכללי לשכת עורכי הדין 👇.
הסיבה לכך היא שהם אינם מוסיפים דבר לדיון. כאמור בשרשור, פסק הדין נגד נוה אינו חלוט, ולכן הוא צולח את תנאי הכשירות – ומהרגע שזה המצב הכללים האלה כבר לא מעניינים.
מה שמעניין הוא מה יקרה בעתיד לבוא.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/Q6dVDYP20Q