ביום 23.10.2017 נפתח מושב החורף של הכנסת ה-20. ברקע, ראשית החקירות הפליליות נגד בנימין נתניהו ב-"תיקי האלפים" ופרשת אלאור אזריה.
כמיטב המסורת, ישיבת הפתיחה החגיגית הוקדשה לנאומים של ראשי המדינה. ומי שגנב את ההצגה היה, כמובן, בנימין נתניהו.
רובכם ודאי אינו זוכר דבר מאותה ישיבה, למעט את הגימיק שזכה לכינוי "נאום החמוצים", שבו הקניט נתניהו את מבקריו שהם "חמוצים – וטסים; מקטרים – וקונים".
אבל לפני הגימיק הזה, נתניהו נשא נאום ארוך ובו הפליג בשבחי ההישגים הרבים של ממשלתו הרביעית, לאחר שמונה וחצי שנות כהונה רצופות.
"איננו שאננים. ודאי שאיננו מדחיקים סכנות", אמר נתניהו. האתגר הראשי של ישראל הוא "להדוף את ניסיונה של איראן להתבסס צבאית בסוריה". "אנחנו נחושים להמשיך למנוע מאיראן להצטייד בנשק גרעיני", הבטיח.
שבע שנים אחרי, גרורותיה של איראן התבססו בכל עבר, והגרעין האיראני הוא בגדר עובדה.
בהמשך, נתניהו העז להוציא מפיו אמירות כמו "ידנו מושטת לשלום", "פיוס לטובת שלום זה טוב", ו-"אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן לשלום עם ממשלה פלסטינית כל עוד היא אינה נשענת על החמאס".
שבע שנים אחרי, יש סיכוי טוב יותר שהגיהנום יקפא מאשר שנתניהו ידבר על שלום עם הפלסטינים.
ומכאן, להתפארות עצמית:
"אנו ממשיכים לבנות את המדינה, בונים דירות, סוללים כבישים, פורסים מסילות, מוחקים את המושג 'הפריפריה' – המושג הזה צריך לעבור מן העולם".
שבע שנים אחרי, מחירי הדיור רק עלו, והפקקים התארכו. מה שכן, חלק מהפריפריה אכן עבר מן העולם, יחד עם חבלי מולדת נטושים.
יש "מספר שיא של תיירים", וגם "יותר מ-3 מיליון ישראלים נסעו בקיץ ובחגים לחו"ל. זה מספר בלתי נתפס".
שבע שנים אחרי, בחודש אוגוסט, נתב"ג שומם. אין טיסות לישראל ומחוצה לה. על תיירים אין אפילו מה לחלום. ישראל הפכה למבודדת מהעולם. מצד שני, יש לנו את כנף ציון, אז כנראה שהכל בסדר.
אפשר להמשיך בלי סוף:
"אנו הופכים את ישראל הופכת למעצמה של סייבר, של הייטק, של מודיעין, של מים. אנו מטפחים את עוצמתנו הצבאית-מודיעינית ואת עוצמתנו הכלכלית-טכנולוגית, ואנחנו משלבים את שתיהן כדי לטפח עוצמה נוספת – עוצמה מדינית".
אין טעם להסביר כמה מגוחך זה נשמע שבע שנים אחרי.
"ישראל נהנית מפריחה מדינית כבירה", התמוגג נתניהו. "לא רק מעריכים אותנו, הם מעריצים אותנו".
"אהדת ישראל הולכת וגדלה באופן דרמטי בחלקים נרחבים של העולם. זה כולל לא רק את ארצות הברית אלא גם את המעצמות האחרות – סין, רוסיה, יפן, הודו, וגם את מדינות אפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית".
אבל ממול כל ההישגים קיימת "תעשיית הדכדוך", ש-"הצמיחה ענף חדש – ענף החמוצים… אלה אותם אנשים שביקרו את נאומי בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן".
והנה סגרנו מעגל: גם היום, אנו נמצאים לאחר נאום היסטורי של נתניהו בקונגרס. רק שהפעם, אנו יודעים מה קרה בשבע השנים שלאחר הנאום הקודם.
נעשה רקע הפסקת ביניים.
למה בעצם סיפרתי לכם את כל זה (וכאמור, בנאום המלא תמצאו עוד שלל טפיחות עצמיות על השכם)?
ובכן, עשיתי זאת כי בשנת 2017, בנימין נתניהו היה יכול להתפאר במצבה של מדינת ישראל. וכמובן, שכל דבר טוב שקרה במדינה – נעשה בזכותו ובזכות מנהיגותו, ורק בשל כך.
אחרי שבע השנים הרעות, חמש וחצי מהן תחת הנהגת נתניהו – דברי הרהב של ראש הממשלה נשמעים כמו בדיחה. אבל זה פחות מעניין.
מה שיותר מעניין הוא שבחלוף אותן שבע שנים, וכאשר מצבה של ישראל – מדינית, ביטחונית, כלכלית, חברתית וכו' – נמצא בשפל חסר תקדים, פתאום נשמעות זמירות אחרות.
בשנת 2017, כאשר המצב היה יחסית טוב, מי שהיה אחראי לכל דבר זה אך ורק בנימין נתניהו. בזכותו הפריחה המדינית, בזכותו הצמיחה הכלכלית, בזכותו השקט הביטחוני.
אבל כאשר הכל התפוצץ לנו בפרצוף, כולם אשמים – רק לא הוא. הצבא, הקפלניסטים, "האולפנים", ביידן, בג"ץ, היועמ"ש וגבי גזית.
אותו ראש ממשלה, שהתפאר שוב ושוב ב-"עשור הביטחוני הטוב ביותר", שכמובן התרחש כולו לאחר הסכמי אוסלו, לאחר הנסיגה מלבנון ואפילו לאחר ההתנתקות – פתאום נזכר שאי אפשר לספק ביטחון לאזרחי ישראל, בגלל אירועים שהאחרון שביניהם התרחש לפני 19 שנים.
היום, היינו שומעים את "נאום התירוצים".
דקות ארוכות נאם נתניהו, וחזר על רשימת הישגים בלתי נגמרת.
להצלחות היה רק אב אחד – נתניהו. הוא לא חלק עם איש את קרדיט. לא קודמיו, לא שותפיו, לא מערכות הביטחון, לא ראשי המשק. אף אחד. רק מקצת ממנהיגי העולם זכו לאמירת תודה.
קצת מוזר שכאשר הכישלונות נערמים – הם נותרים יתומים.
כעת, נחזור בערך שעה בזמן, אל הנאום שקדם ל-"נאום החמוצים" שנשא נתניהו – אל דבריו של נשיא המדינה דאז, ראובן (רובי) ריבלין.
את הנאום של ריבלין, אף אחד מכם לא זוכר. אין לו אנגלית מצוחצחת, אין לו ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו, עיתון ושופרות – והוא הצביע נגד ההתנתקות אבל נחשב "שמאלני".
יחד עם זאת, ובניגוד לנאום נתניהו, שבחלוף שבע שנים מעלה גיחוך נוסטלגי – דווקא הנאום של ריבלין נראה היום כלא פחות מאשר נבואה, שמרבה הצער התגשמה.
ריבלין פתח בכך שסיפר כי לפני כעשור הזהיר את פרופ' אהרן ברק שהמהפכה החוקתית היא בעצם הפיכה. היא הסגת גבולה של הכנסת על ידי בית המשפט.
אלא שכיום, המשיך ריבלין, יש "תנועת נגד של המטוטלת ההיסטורית" – "שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי".
"תחת המציאות שבה הכל שפיט, צומחת המציאות שבה הכל פוליטי". מתרחשת מהפכה שנייה, ש-"מבקשת לקרוע סוף-סוף את מסכות הצביעות, לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן".
"אנחנו נראה להם מה זה – זה פס הקול של המהפכה. תמה ממלכתיות מן הארץ, ואחרינו המבול".
"התקשורת פוליטית; המוסדות הדמוקרטיים כולם – מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה – פוליטיים; בית המשפט העליון פוליטי; כוחות הביטחון פוליטיים, ואפילו צה"ל, צבא ההגנה לישראל שלנו, פוליטי".
ריבלין הזהיר שהוא מזהה "ניסיון מתמשך להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה", כי יש "ניסיון להלך אימים על בית המשפט העליון", כי הממשלה לא מבקשת לגוון את התקשורת – אלא לשלוט בה, כי יש תופעה של "השתלחויות פומביות" בממלאי תפקידים ובמפקדים בכירים בצה"ל.
"האם זוהי משילות?", תהה ריבלין.
מותר לממשלה ולכנסת לעשות שינויים, אמר ריבלין. אבל "מה בין זה ובין הפגיעה בלגיטימיות של המוסדות?… האווירה הזו, של הדה-לגיטימציה, אווירת הכל פוליטי, מחלחלת אל הציבור, שמקבל את המסר שאין עוד ממלכתיות – יש רק משילות".
נוצר מצב שבו הרוב המזדמן הוא הקובע, ורק על פיו יישק דבר.
אין שום דבר בין המהפכה הפוליטית שמתרחשת לנגד עיננו לבין דרכם של ז'בוטינסקי או של בגין, הוסיף ריבלין. להיפך, מדובר במהפכה שמנסה לכבוש את גופי הביטחון, התקשורת, הפקידות המקצועית ומערכת המשפט.
"משילות פירושה לנווט את הספינה, ולא להבטיח שכל מלח על סיפונה הוא בדמותך ובצלמך שלך".
"מנהיגות במדינה דמוקרטית היא המלאכה של יצירת הסמכות, לא של הכְנעות… סיפורה של המדינה היהודית והדמוקרטית נכתב על ידינו יום-יום. ראשיתו במגילת העצמאות, מגילת העצמאות שעד היום עמדה לנו אל מול העולם כולו. זוהי היצירה היהודית הנועזת ביותר בהיסטוריה של העם המופלא הזה".
שבע שנים אחרי, הפך רובי ריבלין לנביא:
הכל פוליטי, וכולם צבועים. התקשורת שמאלנית, מערכות המשפט שונאות את נתניהו, ואפילו בכירי צה"ל, השב"כ והמוסד – כולם פועלים, כמובן בשל אג'נדה פוליטית, כדי למנוע מבנימין נתניהו להכניע את המזרח התיכון. כולם מפריעים לו.
כי השליט הוא הקורבן.
אין סוף לתאוות ה-"משילות" והשליטה, שלא תשקוט עד שתחליף את אחרון המלחים באחרונת הספינות באיש "משלנו".
מי שמנסה לעמוד מנגד, הופך למטרה להשתלחויות פומביות, כפי שכינה ריבלין את תוצריה של מכונת התעמולה.
הממלכה היא המלך. הממלכתי הוא הרוב. אחרינו המבול. התהליכים הושלמו.
ערב טוב.
פרוטוקול הישיבה המלא:
https://t.co/SlhvHg8H3d