ביום חמישי פורסמו נימוקי שופטי בג"ץ בפסק הדין בעניין "חוק טבריה", שנועד לאפשר את התמודדותו של בועז יוסף בבחירות לראשות עיריית טבריה.
מטבע הדברים, חוק טבריה או יוסף כבר לא מעניינים. אבל בנימוקים שפורסמו יש כמה דברים שאולי מרמזים על העתיד לבוא.
למי שלא זוכר – ובנסיבות העניין זה טבעי – נזכיר בקצרה את סיפור המסגרת:
החוק בישראל מכיר במנגנון של "ועדה קרואה", שהיא גוף שממנה הממשלה, אשר מנהלת רשות מקומית כלשהי, במקום האנשים שנבחרו בבחירות. לענייננו רלבנטית העובדה שבטבריה מונתה ועדה קרואה שכזו, בראשות בועז יוסף.
לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים השבוע (ונדחו בגלל המלחמה), ביצעה הכנסת תיקון בזק של חוק הרשויות המקומיות (בחירות) כך שנקבע בו שמי שעמד בראש ועדה קרואה שכזו – יכול להתמודד בבחירות שמתקיימות בתום הקדנציה.
פרטנית, התיקון איפשר לבועז יוסף לרוץ בבחירות לראשות עיריית טבריה.
נגד תיקון החוק הוגשו העתירות לבג"ץ, והתקיים דיון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים. בתאריך 20.7.2023 פירסם בג"ץ את "השורה התחתונה", לפיה העתירה התקבלה פה אחד במובן זה שהתיקון לחוק יפורש כך שלא תהיה תחולה על הבחירות הקרובות.
וביום חמישי, כאמור, התפרסמו הנימוקים לפסק הדין.
את פסק הדין המוביל כתב פוגלמן.
פוגלמן קבע שבנסיבות העניין אין צורך לבחון את החוקתיות של "חוק טבריה", כלומר *אין* מדובר בביקורת שיפוטית על חוק שפוגע בזכות כלשהי (לדוגמה, בזכות לשיוויון).
במקום זאת, פוגלמן ניגש לפרשנות משפטית "קלאסית" של התיקון לחוק – לפי תכליותיו.
מבחינת התכלית הסובייקטיבית, כלומר מה המחוקק התכוון להשיג בתיקון, פוגלמן מצא שהתכלית העיקרית של התיקון היתה פרסונלית – לסייע ליוסף כך שיוכל להתמודד בבחירות.
לצד תכלית זו, היתה גם "תכלית עקרונית", כלשונו, והיא לאפשר ליו"ר ועדה קרואה להתמודד בבחירות לרשות המקומית בה הוא מכהן.
מבחינת התכלית האובייקטיבית, כלומר התאמת התיקון לחוק לעקרונות יסוד שונים ולשיקולים ציבוריים כלליים, פוגלמן קבע שפרשנות לפיה התיקון יחול באופן מיידי פוגע בכלל הפרשני הגדול לפיו ככלל חוק לא יחול באופן רטרואקטיבי. בהתאם, לפי פוגלמן, מתן אפשרות ליוסף להתמודד בבחירות תפגע בכלל זה.
כלל פרשני מרכזי נוסף שפוגלמן האיר עליו הוא זה שמונע שינוי של כללי המשחק תוך כדי המשחק. פוגלמן קבע שפרשנות לפיה התיקון יכנס מיידית לתוקף, ויוסף יוכל להתמודד בבחירות, משמעותה שינוי "משחק הבחירות" לאחר שמערכת הבחירות כבר החלה. פגם אובייקטיבי נוסף הוא האופי הפרסונלי של התיקון.
לפי פוגלמן, תכליתו העיקרית של החוק היא, כאמור, פרסונלית – לסייע ליוסף.
מאחר שיש פגם בחקיקה שנועדה לסייע לאדם מסוים, ולא כזו שתשמש נורמה כללית – הרי שמדובר בשיקול נוסף התומך בכך שהתיקון יפורש ככזה שלא תהיה לו תחולה על הבחירות הקרובות.
בדרך זו, תסוכל דה פקטו התכלית הפרסונלית.
נוכח מכלול הנתונים הללו, פוגלמן הגיע למסקנה שיש להעדיף פרשנות לפיה התיקון לא יכנס לתוקף בבחירות הקרובות, אלא רק באלה שיתקיימו בעתיד. כך, לא מדובר בתחולה רטרואקטיבית, לא יהיה שינוי של כללי המשחק תוך כדי משחק, ולא תהיה תועלת אישית לבועז יוסף.
ועד כאן עיקרי פסק הדין של פולגמן.
לפוגלמן הצטרפו עמית, חיות, ברון וברק-ארז (ובסך הכל רוב – חמישה מתוך תשעה).
וילנר, סולברג ומינץ הציגו דעת יחיד לפיה הם אינם מסכימים (ולו באי הבעת עמדה) עם פוגלמן בכך שמדובר בחוק פרסונלי, והסיבה לפרשנות לפיה תחולתו תידחה לבחירות הבאות היא שמדובר בשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק.
אם ספרתם יחד איתי, מדובר בשמונה שופטים. בשופט התשיעי, שטיין, נעסוק בהמשך.
מה אפשר ללמוד מפסק הדין?
מטבע הדברים, וכמו כל פסק דין בהרכב מורחב, יש לו חשיבות לגבי בחירות לרשויות המקומיות, פרשנות משפטית באופן כללי, השאלה מתי מדובר בחקיקה פרסונלית ועוד.
אבל זה לא מעניין אתכם.
מה שמעניין אתכם זה כמובן בנימין נתניהו, והעתירות החוקתיות "הכבדות" שממתינות להכרעת בג"ץ. אחת אותן עתירות עוסקת ב-"חוק הנבצרות".
זוכרים את "חוק הנבצרות"? מדובר בתיקון לחוק יסוד: הממשלה, שנחקק בחיפזון במרץ 2023, במטרה למנוע אפשרות להכרזה על נתניהו כמי שנבצר ממנו לכהן כרה"מ.
הוגשו עתירות נגד התיקון, שנידונו תחילה ביום 3.8.2023. בהחלטה בתום הדיון, בג"ץ הוציא צו על תנאי לגבי השאלה האם התיקון יכנס לתוקף באופן מיידי, או שתחולתו תידחה.
נשמע לכם מוכר? כן, זו בדיוק השאלה הפרשנית שהיתה במוקד פסק הדין בעניין "חוק טבריה", והנסיבות הן לא מאוד שונות.
אומנם, "חוק הנבצרות" הוא תיקון לחוק *יסוד*, ואילו "חוק טבריה" הוא תיקון לחוק "רגיל".
אבל, כאשר מתכנסים לשאלה האם לפרש את התיקון כך שיחול באופן מיידי, או שיש לקבוע, בלי לבטל את התיקון, שהוא יכנס לתוקף רק בעתיד – לדעתי השאלות המשפטיות הן מאוד דומות.
למשל, ההיבט הפרסונלי.
אם קוראים את נימוקי השופטים שבדעת הרוב – שכולם ישבו גם בדיון בעתירות נגד "חוק הנבצרות" – קשה שלא להגיע למסקנה שלשיטתם גם חוק הנבצרות יתפס כחוק פרסונלי.
אומנם, התיקון המכונה חוק הנבצרות עוסק בהגדרה רק באדם אחד, זה שממלא את תפקיד ראש הממשלה. אבל לא זה העניין הפרסונלי.
הסיבה שיישום של נימוקי דעת הרוב על "חוק הנבצרות" תביא את השופטים, ככל הנראה, למסקנה שהוא בגדר חקיקה פרסונלית היא שמדובר בתיקון שנתפר למידותיו של אדם אחד, ולא למידותיו של ממלא תפקיד אחד.
בדיוק כמו "חוק הנאשם", זה תיקון שמתכתב רק עם מצבו האישי של נתניהו, ולא של כל ראש ממשלה.
"חוק הנבצרות" לא נחקק כדי לתת מענה לעמימות שהיתה בדין הקודם בנוגע להכרזה על ראש ממשלה כנבצר. הוא נועד לפתור את הבעיה הפוליטית (המדומיינת) של נתניהו.
וכמו תמיד, הניסוח הקולע ביותר הוא של עמית: "ככלל, איני שולל כי יתכנו מקרים לגיטימיים של תיקון פרסונלי צופה פני מצב מסוים…
… שנועד לפתור בעיה אקוטית כללית. לא כך במקרה שלפנינו, שתיקון החוק לא נעשה מאחורי 'מסך בערות' אלא מאחורי מסך שקוף לחלוטין עם משקפת לחידוד הראייה. המדובר בתיקון שנעשה בחופזה צופה פני הבחירות בטבריה, תיקון המיועד לאיש אחד בלבד".
וזה בדיוק, אבל בדיוק, המצב עם "חוק הנבצרות".
בנוסף, חוק הנבצרות לא רק נחקק בחופזה (כדי להקדים את ההכרזה הדימיונית על נבצרות), אלא שמשום שהוא נחקק בחופזה הוא מלא "חורים". וגם הפעם, המצב דומה לחוק טבריה – ואפילו חמור הרבה יותר.
מבלי להיכנס לפרטים, השופטים העירו שחוק טבריה לא הביא בחשבון את ההשלכות הרוחביות שלו.
למשל, חלק מהשופטים העירו שהתיקון לא כלל גם תיקון של דיני התעמולה, ויצר מצב לא ברור מבחינה משפטית. בחוק הנבצרות, שעוסק כמובן בעניין אקוטי בהרבה, יש אינספור "חורים שחורים" שאין להם מענה – מה שמחזק את הנטייה לדחות את תחולת התיקון עד להסדרה כוללת, שתתן מענה שלם לסוגיית הנבצרות.
מאחר שיש גבול לאורכו של שרשור, נעצור כאן – אבל יש עוד לא מעט "רמזים" בדעת הרוב שעשויים ללמד על כך שגם בפסק הדין בנוגע ל-"חוק הנבצרות" ההכרעה תהיה שתחולתו לא תהיה מיידית.
אפשר כמובן להשתעשע בשאלות לגבי המשמעות של פסק דין שכזה, אבל דומני שמוטב שנמתין תחילה לפסק הדין עצמו.
לא נוכל לסיים את השרשור מבלי להתייחס לפסק הדין המדהים של שטיין.
מבלי להאריך, משום שבסופו של דבר מדובר בדעה מאוד חריגה של שופט אחד, אציין ששטיין בעצם קבע שהכרזת העצמאות היא בגדר "נורמת יסוד עליה עומד המשפט הישראלי כולו", ושהכנסת לא מוסמכת לחוקק שום דבר המנוגד לעקרונות ההכרזה.
פרטנית, שטיין קבע שמאחר שהכרזת העצמאות קבע ש-"מדינת ישראל תקיים שיוויון זכויות גמור לכל אזרחיה" – אזי הכנסת לא יכולה לחוקק שום דבר שפוגע ב-"עיקרון השיוויון הגמור", כלשונו. לדוגמה, אי אפשר לחוקק חוק פרסונלי, כי הוא פוגע בשיוויון.
ולדברים אלה יש חשיבות גם לגבי עילת הסבירות.
כזכור, בעתירות נגד צמצום עילת הסבירות השאלה המרכזית היתה האם לבג"ץ יש סמכות לבצע ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. לפי שטיין, התשובה לכך היא חיובית, משום שהכרזת העצמאות נמצאת "מעל" חוקי היסוד, ולכן חוקי היסוד חייבים שלא לסתור את הקבוע בה.
וכל השאר יסופר בפסקי הדין.
בוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/gQYet6G1zv