קטגוריותנציב תלונות הציבור על שופטים

נציב תלונות הציבור על שופטים

בשבועות האחרונים – בין טילים לכטב״מים, לצד חללים שנופלים וחילוץ גופות חטופים – מצאנו את עצמנו עוסקים בהצעת חוק של ח״כ שמחה רוטמן, שעוסקת בנושא בוער במיוחד: איך יבחר נציב הבא של תלונות הציבור על שופטים.
השבוע, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה.

אז הנה העובדות:
אי שם בשנת 2002 החליטה הכנסת שיש צורך בהקמת מוסד שאליו יוכל הציבור לפנות בתלונות לגבי התנהלותם של שופטים. עד אותה שנה, תלונות שכאלה התבררו באופן לא סדור, ולמעשה לא היתה כתובת ממלכתית שמוסמכת לברר אותן.
וכך זכינו להצעת חוק מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט.

הצעת החוק עברה לא מעט שינויים, עד שהתקבלה בקריאה שנייה ושלישית – ואז קם הדבר ונהיה. יש למי לפנות.
יחד עם זאת, החוק הבהיר שהנציב לא אמור לשמש כמעין ערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות, אלא לעסוק בהתנהלות השופטים במסגרת תפקידם (למשל, התבטאות לא הולמת, עיכוב בכתיבת פסק דין וכו׳).

לאורך כשני עשורים, הנציבות – שבראשה עמדו שופטים שפרשו מבית המשפט העליון – פעלה הרחק מתשומת הלב הציבורית (אני מעריך שרובכם לא יודעים מי כיהנו כנציבים, ואיזה החלטות התקבלו).
מהדו״חות השנתיים שהגישו הנציבים עולה שבשנה ממוצעת התבררו כ-900 תלונות, ובערך עשירית מתוכן נמצאו מוצדקות.

ואיך בוחרים נציב?
החוק כיום קובע שמי שכשיר להתמנות כשופט בית המשפט העליון (כלומר לא בהכרח מי שגם כיהן כשופט בבית המשפט העליון) – כשיר גם להתמנות לנציב.
את הבחירה בנציב תעשה הוועדה לבחירת שופטים, לפי הצעה משותפת של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון.
ומה קרה בפועל?

מאחר שזהות הנציב לא עניינה כמעט אף אחד, מעולם לא התעוררה בעיה לגבי בחירת נציב.
מה שקרה בפועל הוא שאחד מהשופטים שפרשו מבית המשפט העליון, ושהסכים לכהן כנציב – מונה בהסכמה גורפת. אם תרצו, הדבר דומה לקונצנזוס הנרחב שהיה עד כה למינוי נשיא לבית המשפט העליון (שנבחר בשיטת הסניוריטי).

בצירוף מקרים מופלא, דווקא בזמן כהונת ממשלה שהדגל שלה הוא מאבק ברשות השופטת, שניסתה לעשות ״רפורמה משפטית״ ושמסכלת בחירת נשיא חדש לבית המשפט העליון – פתאום התעוררה מחלוקת גם בעניין נציבות התלונות על שופטים.
מסתבר, ששר המשפטים לוין וממלא מקום המשיא פוגלמן לא הצליחו להגיע להסכמה.

מאחר שהחוק קובע, כאמור, שכדי להביא להצבעה מועמד לכהן כנציב, המועמד הזה צריך להיות מוסכם על השר ועל הנשיא כאחד; ומאחר שהשר והנשיא לא הצליחו להסכים על אף מועמד – התוצאה היא שבחודש מאי פרש הנציב הקודם, השופט בדימוס אורי שהם, ולא מונה לו מחליף.
ומאז ועד היום אין לנו נציב מכהן.

ובדיוק בנקודה הזו נכנסת לתמונה הצעת החוק של רוטמן – שמבקשת כביכול לפתור את הפלונטר, ולשנות את אופן בחירת הנציב הבא:
הצעת החוק עוסקת אך ורק באופן הבחירה, ולא נוגעת כלל בסמכויות הנציב או באופן עבודתו.
ואיך רוטמן מציע לבחור נציב חדש, בהיעדר הסכמה בין שר המשפטים לנשיא העליון?

הפיתרון היצירתי של רוטמן הוא להוציא את סמכות הבחירה מידי הוועדה לבחירת שופטים, וגם לבטל את מעורבות הנשיא בתהליך הצעת המועמדים.
במקומם, מי שיבחרו את הנציב יהיו חברי הכנסת, ומי שיכול להציע מועמדים הם שר המשפטים או עשרה חברי כנסת כאחד.
ובהצבעה עצמה, נדרש רוב מיוחס של 70 ח״כים.

לפי הצעת החוק בנוסחה כיום – אין די ברוב רגיל כדי לבחור נציב (להבדיל מהאופן שבו נבחר נשיא או מבקר מדינה, שגם אותם בוחרים חברי הכנסת).
הרציונל הוא להסיר את החשש מפני בחירה פוליטית, כלומר כזו שתנצל את הרוב הקואליציוני על מנת למנות נציב ״מטעם״, ולחייב שיתוף פעולה של האופוזיציה.

למרות הרוב המיוחס הנדרש, גם ממלא מקום הנשיא פוגלמן וגם היועמ״ש הביעו התנגדות להצעת החוק, ממגוון טעמים, שהעיקריים שבהם:
״שינוי כללי המשחק תוך כדי משחק״, חשש מפוליטיזציה של הנציבות ופגיעה באמון הציבור במוסד ובעבודתו, אפשרות שנגיע למבוי סתום שבסופו של ייבחר נציב, ועוד.

עד כאן העובדות. כעת, בוא נדבר תכל׳ס:
צריך להיות גדוש במנה הגונה של נאיביות פתולוגית כדי לחשוב שלוין או רוטמן רוצים בטובתה של מערכת המשפט בכלל, או בשיפור כלשהו של מוסד נציב התלונות על שופטים.
מה שהם רוצים זה להמשיך להתנגח במערכת, בדגש על בית המשפט העליון, מטעמים פוליטיים.

מבחינתם, המצב ששרר עד כה, שבו שופט בית המשפט העליון מונה לנציב – הוא לא טוב.
אפשר, כמובן, למצוא לכך טעמים ענייניים, ובראשם הבעייתיות המובנה במצב שבו אדם מברר תלונות נגד מי שעד לפני רגע ישבו לצידו בדיונים בבית המשפט. זו בעיה אמיתית, ובמציאות נורמלית היה אפשר לקיים עליה דיון.

הצרה היא, שהמציאות שלנו אינה נורמלית.
לוין ורוטמן רוצים לשנות את כללי המשחק לא כדי לפתור בעיות (וכמובן שאין מנגנון מושלם, וכל ״פיתרון״ יעורר בעיות אחרות) – אלא כדי להחליש את מערכת המשפט בכלל, ואת בית המשפט העליון בפרט, שמבחינתם מפריע להם ״למשול״ – כלומר לתת לקואליציה עוד כוח.

החלום שלהם הוא מינוי של נציב לעומתי, כמו למשל השופט לשעבר דרורי (שממש במקרה מונה לעמוד בראשות ״וועדת פגסוס״) – כדי שתהיה כתובת נוחה לתלונות הציבור, שישמשו את מכונת התעמולה כנשק לתקיפת שופטים, ובמיוחד שופטים בבית המשפט העליון.
כדי להרגיע את החששות, באה כאמור הדרישה לרוב מיוחס.

וכאן צריך לומר בהגינות:
דרישה של 70 ח״כים לפחות שיצביעו בעד מועמד, ועוד בהצבעה חשאית – מנטרלת די הרבה מהחשש העיקרי של מינוי נציב פוליטי ״מטעם״.
כרגע, הקואליציה לא יכולה למנות את עו״ד ציון אמיר לנציב, גם אם רצתה בכך – כי היא לא תקבל את תמיכת האופוזיציה, ולא יושג הרוב המיוחס.

בנוסף, תרחיש שבו יהיה דד-לוק פוליטי, כך שלא יהיה שום מועמד שיקבל את קולותיהם של 70 ח״כים לפחות – הוא לא סוף העולם.
כמובן שמוטב שיהיה נציב. אבל היות שלוין & רוטמן רוצים כתובת לנגח באמצעותה את השופטים, ולא לצורך בקרה ושיפור השירות – אז היעדר נציב זה משהו שבהחלט אפשר לחיות איתו.

אז מה החשש האמיתי?
לפחות מבחינתי, החשש המרכזי הוא שדרישת הרוב המיוחס פשוט תתמסמס במסגרת הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית.
רוטמן, ששולט בוועדה, ״יסביר״ שאי אפשר להמשיך להתנהל בלי נציב, וכדי שלא ניקלע חלילה למבוי סתום – נאלץ להסתפק ברוב רגיל, כמו בבחירת נשיא ומבקר מדינה.

האם החשש שלי ריאלי? קשה לדעת.
כרגע, אין סימנים בכיוון הזה. אבל, מאחר שאני סבור שהאינטרס של לוין ורוטמן הוא לחבל, ולא לשפר; ומאחר שכדי לממש את האינטרס הזה הם ירצו נציב פוליטי שישרת את האג׳נדה ההרסנית שלהם – נראה לי חשוד מאוד שהם ישאירו את דרישת הרוב המיוחס גם בהמשך.
שבוע טוב.

כאן תמצאו את הדו״חות השנתיים המלאים של נציבות תלונות הציבור על שופטים:
https://t.co/sbFpFetxS2
שיהיה יום שקט.