בג"ץ פירסם אתמול את פסק הדין בעתירה שביקשה לחייב את שר המשפטים יריב לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור – סוף סוף – נשיא חדש לבית המשפט העליון.
בואו ננסה להבין מה נקבע בפסק הדין.
על הרקע העובדתי דיברנו לא מזמן, ולכן נחזור רק בתמצית:
באוקטובר 2023 פרשו מבית המשפט העליון הנשיאה חיות והשופטת ברון. מאז, בית המשפט העליון (והרשות השופטת כולה) מתפקד ללא נשיא, ובהרכב חסר.
פוגלמן, שכיהן אז כמשנה לנשיאה, הפך לממלא מקום – ובעוד כחודש צפוי גם הוא לפרוש משיפוט.
מי שאמורה היתה לבחור נשיא חדש לבית המשפט העליון, כמו גם משנה לנשיא ושופטים חדשים שימלאו את השורות – היא הוועדה לבחירת שופטים.
אלא שיו"ר הוועדה, הוא שר המשפטים, החליט שהוא לא מכנס את הוועדה. לשיטתו, אם לא מושגת "הסכמה רחבה" על המינויים הללו – אז פשוט לא ממנים אף אחד.
נגד השביתה האיטלקית הזו הוגשה עתירה בסוף חודש פברואר. הדיון התקיים באמצע חודש יולי, ולאחריו בג"ץ נתן ללוין זמן כדי לנסות ולהגיע לאותה "הסכמה רחבה" מיוחלת.
לפני שבועיים לוין הודיע לבג"ץ שלא הצליח להגיע להסכמות. בג"ץ נתן ללוין עוד פרק זמן כדי להימנע מהכרעה, אבל דבר לא השתנה.
את פסק הדין המוביל כתבה וילנר.
תחילה, וילנר נדרשה למחלוקת – המוזרה – בשאלה הרוב הנדרש לבחירת נשיא לבית המשפט העליון.
וילנר לא התקשתה לקבוע שכל הנתונים כולם מובילים למסקנה הברורה לפיה בחירת נשיא תיעשה ברוב רגיל, בעוד בחירת שופט חדש טעונה רוב מיוחס (של 7 מתוך 9 חברי הוועדה).
ומכאן, לשאלה המרכזית – מהות והיקף סמכות שר המשפטים לכנס או לא לכנס את הוועדה.
סעיף החוק הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, שקובע כי "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות ויכנס את הוועדה", כאשר מוסכם שסעיף זה חל גם לגבי מינוי נשיא לבית המשפט העליון.
התנועה לאיכות השלטון (מגישת העתירה), וכן היועמ"ש – סברו שהפרשנות הנכונה של סעיף החוק הנ"ל הוא שמדובר בסמכות חובה, כלומר שאם יש צורך למנות נשיא לבית המשפט העליון, משום שהנשיאה חיות פרשה, אזי השר חייב לכנס את הוועדה כדי שזו תבחר נשיא חדש.
לפי לוין, יש לו שיקול דעת בלתי מוגבל.
וילנר הלכה בדרך ביניים:
היא קבעה שיש לשר שיקול דעת, ושאפשר לתת משקל, ואפילו משקל נכבד, לרצון של השר להגיע "להסכמה רחבה ביחס למינוי".
ואכן, השר הפעיל את שיקול דעתו. והפעיל אותו. ושוב הפעיל. במשך למעלה משנה, השר פעל לפי שיקול דעתו ונמנע מלכנס את הוועדה, מרצון ב-"הסכמה רחבה".
יתרה מזאת: כאמור לעיל, בג"ץ היה מאוד סבלני כלפי לוין. העתירה חיכתה זמן רב לדיון, וגם לאחר הדיון ניתנו שוב ושוב ארכות. אבל שום דבר לא זז.
לכן, המסקנה מההתנהלות של לוין היא שהוא נתן "משקל מוחלט ובלעדי לשיקול שעניינו הגעה להסכמה רחבה תוך איון ייתר השיקולים". ומה זה בעצם אומר?
מעבר לרצון (המבורך) להגיע להסכמה רחבה, יש לחוק הקובע כיצד בוחרים שופטים גם תכליות נוספות. למשל – תראו מופתעים – תכלית של בחירת שופטים. במיוחד אמורים הדברים כשמדובר בנשיא בית המשפט העליון, שהוא גם ראש הרשות השופטת, בדומה לראש הממשלה וליושב ראש הכנסת.
אי אפשר פשוט להתעלם מזה.
כלומר, המטרה העיקרית של החוק היא למנות שופטים, ובפרט נשיא לבית המשפט העליון.
השר לוין, מטעמיו, החליט שמבחינתו אין שום חשיבות לכך שכבר למעלה משנה אין נשיא, אין משמעות לפגיעה שנגרמת לרשות השופטת, למדינה ולכלל אזרחיה, ואפשר להתעלם מכך שהחוק קבע שנשיא נבחר ברוב, ולא פה אחד.
בכך, השר לוין פשוט מפר את החוק: הוא מונע מהמוסד שאמור לבחור שופטים לבצע את העבודה שאותה הוסמך בחוק לעשות; וגם מנסה דה-פקטו את הכלל שקבעה הכנסת לפיו נשיא בית המשפט העליון יבחר לפי רוב קולות חברי הוועדה לבחירת שופטים.
גם אם לוין לא מרוצה מההסדר שקבוע בחוק, הוא עדיין מחויב לו.
וגם אם לוין שואף ל-"הסכמה רחבה" – הוא לא יכול לסכל את מנגנון בחירת הנשיא שאותו קבע המחוקק.
וילנר הקבילה זאת למצב שבו יו"ר הכנסת מונע בחירת נשיא מדינה חדש, או שהנשיא נמנע מהטלת המנדט להרכבת ממשלה, משום שהם רוצים שהנשיא יבחר פה אחד, או שהממשלה הבאה תזכה ל-"הסכמה רחבה".
בשורה התחתונה, וילנר קבעה שזה בסדר גמור שלוין שואף ל-"הסכמה רחבה" כביכול. אבל אי אפשר להפוך את היוצרות ולטעון שבהיעדר הסכמה רחבה לא ממנים נשיא חדש, בטח כאשר חלפה למעלה משנה. זה פשוט מנוגד לחוק.
לעומת זאת, בכל הנוגע בבחירת שופטים חדשים לבית המשפט העליון – התמונה שונה.
הסיבה לכך היא שהחוק קבע שבחירת שופטים חדשים טעונה כאמור רוב מיוחס, של לפחות 7 מתוך 9 חברי הוועדה.
כלומר, בעניין זה אכן נדרשת "הסכמה רחבה", וכל עוד לא הושגו הסכמות בין "הגושים" השונים בוועדה, ואין תמיכה של שבעה חברי וועדה במועמד כזה או אחר – אכן אין טעם בכינוס הוועדה.
השופט הבא היה שטיין, שהלך בדרך דומה לוילנר:
שטיין הסכים שיש לשר המשפטים סמכות להפעיל שיקול דעת להחליט האם לכנס את הוועדה או לא, והשר רשאי גם להביא בחשבון שיקולים כמו הרצון למינויים בהסכמה רחבה.
אבל עם הסמכות באה גם האחריות, וחלק מהאחריות הוא להימנע ממצב של "שיתוק המערכת".
כאשר נוצר מצב שבו אין נשיא (ומשנה לנשיא) לבית המשפט העליון, ואין באופק "הסכמה רחבה" לגבי זהותו – אז מדובר במצב של שיתוק, אשר גורם "לפגיעה מאסיבית" בתיפקודה של מערכת המשפט.
וכאשר הגענו למצב כזה, קבע שטיין, "סמכות הרשות לכנס את הוועדה לבחירת שופטים הופכת להיות סמכות שבחובה".
השופט השלישי, גרוסקופף, חזר וציין שהחוק קבע שמי שמוסמכת לבחור את נשיא בית המשפט העליון – היא הוועדה לבחירת שופטים. הנשיא נבחר לפי רוב קולות חברי הוועדה, כאשר לשר המשפטים יש קול אחד מתוך תשעה.
אלא שלוין רצה להקנות לעצמו, ללא שום מקור בדין, מעין זכות ווטו על בחירת הנשיא הבא.
במילים אחרות, לוין רצה להפוך את עצמו לגורם שמסוגל לסכל מרוב חברי הוועדה לבחירת שופטים למנות נשיא, ובכך לסכל את מנגנון הבחירה שנקבע בחוק.
גרוסקופף הסכים שמותר ללוין להביא בחשבון את רצונו במינוי "בהסכמה רחבה" – אבל הרצון הזה הוא טפל. העיקר הוא מינוי שופטים כאשר יש בכך צורך.
במילים אחרות, הרצון ב-"הסכמה רחבה" הוא מבורך. אבל הוא לא יכול "שיקול לגיטימי המצדיק דחיית מימוש הצורך המערכתי האקוטי במינוי נשיא לבית המשפט העליון".
לכן, קמה חובה על שר המשפטים להפעיל את מנגנון הבחירה של הוועדה לבחירת שופטים, גם אם המנגנון הזה לא מוצא חן בעיניו. זה החוק.
בשורה התחתונה, העתירה התקבלה פה אחד לעניין בחירת נשיא בית המשפט העליון, ובג"ץ הוציא צו שמחייב את לוין לכנס את הוועדה ולהניע את התהליך.
מאחר שבחירת שופטים חדשים טעונה תמיכה של שבעה חברי וועדה לפחות, ומאחר שנראה שאין מועמד כלשהו שזוכה בתמיכה כזו – לא הוצא צו ביחס לכך.
ועד כאן פסק הדין. אבל לא נסיים בלי קצת פרשנות:
א. מטבע הדברים, היו מי שקפצו וטענו שפסק הדין "אינו חוקי", "מנוגד לחוק" וכיוצא באלה.
אלא שמי שקורא את החוק ואת פסק הדין מגיע כמובן למסקנה ההפוכה, והיא שלוין הוא הוא שניסה לסכל את הוראות החוק, ולנכס לעצמו זכות ווטו על זהות הנשיא.
ב. ושוב בניגוד לחלק מההתייחסויות לפסק הדין – בג"ץ לא קבע, בשום אופן, מי יבחר לנשיא הבא, וכמובן שלא קבע שום דבר לגבי "שיטת הסיניוריטי".
הדבר היחיד שבג"ץ קבע הוא שהגוף שמוסמך בחוק לבחור את הנשיא – יוכל לממש את הסמכות שהוענקה לו על ידי הכנסת, מבלי שהשר יסכל את הוראות החוק.
ג. תוצאת פסק הדין היתה ידועה מראש (אלא אם מדובר בכל מיני ליצני משפט, שמוטב שלא לצרוך מהם מידע). בנוסף, ברגע שפולגמן פורש – השופט עמית הופך לממלא המקום.
כלומר, לוין יצא פה למאבק חסר סיכוי, כאשר ממילא יש מועד שבו עמית יקבל את כל סמכויות הנשיא, אפילו מבלי שיבחר על ידי הוועדה.
הפיל שבחדר הוא סוגיית "ההסכמה הרחבה".
אין אדם אחד שמאמין שלוין עשה את השביתה האיטלקית הזו – ולפי דבריו צפוי לפתוח בברוגז ללא הגבלת זמן – משום שהוא שואף לאחדות בעם ישראל. הוא פשוט רוצה לפגוע בשנואי נפשו, שופטי בית המשפט העליון.
החדשות הטובות הן שכבר אין ביקוש לסחורת השנאה הזו.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/MreiwnaxCS
בוקר טוב.