קטגוריותהרפורמה המשפטית - הבא נתפייסה?

נתפייסה נתפייס

לאחרונה, נשמעים יותר ויותר קולות, גם מצד אנשים רציניים וענייניים, שמעלים את הטענה הבאה, או דומה לה:
השר לוין מציע פשרה, שיכולה לסיים את הסאגה הארוכה סביב בחירת נשיא ושופטים חדשים לבית המשפט העליון. אבל, השופטים שיכורי כוח, ומסרבים להתפשר.
והעובדות?

העובדות, למרבה הצער, הן מייגעות. לכן, השרשור הזה יהיה מתיש במיוחד, אבל נדמה שאין מכך מנוס.
נתחיל:
ביום 4.1.2023 השיק השר לוין את השלב הראשון של "הרפורמה המשפטית" שלו, שגולת הכותרת שלה היא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כך שלקואליציה יהיה רוב אוטומטי למינוי שופטים מטעמה.

לוין הצהיר, בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע אותו, שהוא לא מוכן למנות אף שופט לאף ערכאה, כל עוד הרכב הוועדה לא משתנה בהתאם ל-"רפורמה" שלו. את החוק הקיים – הוא לא מוכן לקיים.
ואז פרצה המחאה, והיה "ליל גלנט" – ונתניהו החליט להקפיא את המהלך של שינוי הרכב הוועדה. מאז, הרכבה לא שונה.

אבל, לוין החליט שהחוק הקיים לגבי הרכב הוועדה לא מתאים לו, והוא עושה "ברוגז". אם אין לו רוב אוטומטי בוועדה, אז אין וועדה.
אלא ששר לא יכול להחליט שהוא לא מקיים את החוק, ושאם לא שינו את הרכב הוועדה לבחירת שופטים לפי הפנטזיה שלו – אז פשוט לא ממנים אף אחד, ולעזאזל המדינה ואזרחיה.

אי אפשר לקבל מצב שבו שר החליט שאם לא ממנים את מי שהוא רוצה – אז לא ממנים בכלל, ופוגעים במערכות הממלכתיות ובשירותים שכולנו מקבלים.
לפיכך, וכאשר המחסור משווע בשופטים הפך לבלתי נסבל, ביום 25.7.2023, אחרי כשמונה חודשים שבהם הוועדה לא התכנסה כלל – הוגשו העתירות הראשונות לבג"ץ.

בעתירות התבקש בג"ץ לחייב לוין לסיים את "הברוגז" ולקיים את החוק – לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, ולבחור שופטים לאיוש התקנים החסרים.
למרות שמצבת איוש תקני השופטים היתה במצב מזעזע, בג"ץ היה סבלני, והדיון נקבע ליום 7.9.2024. ואז לוין החליט לאמץ טקטיקה חדשה – מריחת זמן אינסופית.

הפרקליטות, שמייצגת את המדינה, נאלצה לבקש שוב ושוב ארכות לצורך הגשת התגובה. רק ביום 4.9.2024, שלושה ימים בלבד לפני הדיון, הסתבר שלוין עומד על סירובו, בעוד היועמ"ש סבורה שהחוק מחייב אותו לכנס את הוועדה.
בשל כך, הדיון נדחה ליום 19.9, אבל בג"ץ החליט להוציא בינתיים צו על תנאי.

יש שתי משמעויות לצו הזה: האחת, שבג"ץ סבור שיש ממש בעתירה; והשנייה, שיהיה אפשר להכריע בה לאחר דיון אחד, ולא יהיה צורך בשני דיונים.
שלא במפתיע, לוין החליט לנצל את הצו כדי להמשיך למרוח את הזמן: אומנם, הוא הגיש תגובה לעתירות, אבל כאשר מוצא צו על תנאי קמה לו הזכות להגיש תצהיר.

אומנם, ברור לחלוטין שאין שום הבדל בין הטענות שלוין יכתוב בתצהיר, לבין הטענות שכבר נכתבו בתגובה – אבל אם אפשר להטריל ולעכב, למה לא?
אבל, בג"ץ בלע את ההטרלה הזו, ודחה את הדיון ליום 9.10.2023. בדיעבד, כולכם יודעים שיומיים לפני המועד שנקבע התרחש טבח ה-7.10, ופרצה מלחמה.

בתחילה, גם המלחמה לא גרמה ללוין להרפות מהמאבק שלו ב-"מערכת המשפט", ולכן הדיון נדחה ליום 12.11.2024.
ואז, אולי בשל מצב המלחמה ואולי משום שלוין הבין שכבר אין סבלנות למאבקים המיותרים שלו נגד מינוי שופטים – הוא הודיע שהוא חוזר בו מסירובו העקרוני, ויכנס את הוועדה לבחירת שופטים.

בעקבות זאת, העתירות נמחקו, והדיון בוטל.
ואכן, הוועדה לבחירת שופטים החלה להתכנס, ומינתה עשרות שופטים לערכאות השונות.
עם זאת, כל חברי הוועדה, שבה עמדתו של לוין נמצאת במיעוט, הסכימו לדרישתו לבצע מינויים בהסכמה פה-אחד, כך שכל מועמד שאין לגביו הסכמה גורפת – לא ימונה לתפקיד.

חשוב לחדד את הנקודה הזו:
כדי למנות שופטים לכל ערכאה שאינה בית המשפט העליון, די ברוב רגיל בוועדה לבחירת שופטים. לכן, למשל, אם שלושת שופטי ביהמ"ש העליון ושני נציגי לשכת עורכי הדין תומכים במינוי מסוים – יש רוב קולות להעברת המינוי בוועדה.
אבל, כולם העדיפו לשמור על שקט תעשייתי.

כולם העדיפו לא לשבור את הכלים ולשלם את המחיר של הענקת מעין "זכות ווטו שקטה" ללוין, כך שהוא יוכל לסכל מינויים שאינם לטעמו.
ואכן, שופטים מוערכים שזכו לתמיכת רוב חברי הוועדה, ושהיו נבחרים אם חברי הוועדה היו מתעקשים על הצבעה בעניינם – לא קודמו, כדי לא לייצר פיצוץ מול לוין.

כדי להימנע מחיכוכים, נוצר מצב שבו לא מונו שופטים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ממש במקרה, זה בית המשפט שדן ב-"תיקי האלפים"), ולא מונו שופטים, נשיא ומשנה לנשיא לבית המשפט העליון, שנותר ללא נשיא מאז אוקטובר 2023.
בהתאם, בפברואר 2024 הוגשו עתירות בנוגע למינויים לבית המשפט העליון.

ושוב חזר הניגון: בג"ץ היה מאוד סבלני, ולוין מרח את הזמן.
הפרקליטות לא קיבלה מלוין עמדה, ונאלצה לבקש שוב ושוב ארכות להגשת תגובתו. במאי, לבג"ץ נמאס מהארכות, ונקבע דיון ליום 2.7.2024.
שלא במפתיע, ברגע האחרון שוב "הסתבר" שהיועמ"ש סבורה שצריך לקיים את החוק, וללוין זה פחות מתאים.

לכן, לא נותרה ברירה אלא לדחות את הדיון ליום 18.7.2024.
בדיון, לוין טען שהוא רוצה למנות נשיא ושופטים חדשים לבית המשפט העליון, אבל שואף ל-"הסכמה רחבה". לשיטתו, אם אין "הסכמה רחבה", אז עדיף לא למנות אף אחד.
השופטים שמעו את תחינותיו של לוין להגיע להסכמה – והחליטו שלא להחליט.

הם קבעו ש-"יש לתת הזדמנות למציאות פתרונות מוסכמים", ונתנו ללוין עוד שלושה שבועות.
בתום שלושת השבועות, שבהם לא קרה כלום, לוין ביקש – וקיבל – שבועיים נוספים.
גם הם חלפו, ואז, ורק כאשר הוא עם הגב לקיר, לוין הציע "פשרה", שהסעיף הראשון בה הוא שאלרון ימונה לנשיא עד פרישתו.

מאחר שמינוי אלרון לנשיא הוא לא ״פשרה״ – "הסכמה רחבה" לא הושגה. אף על פי כן, בג"ץ נתן ללוין עוד סולם אחרון לרדת מהעץ ולהימנע מפסק דין נגדו.
לוין התמיד בסירובו, וב-8.9.2024 פורסם פסק דין שבו לוין נדרש לפרסם את שמות המועמדים לתפקיד הנשיא, ולאחר מכן לכנס את הוועדה ולבחור נשיא.

ומה עשה לוין? מרח את הזמן – והטריל:
הוא פירסם את השמות "ברגע האחרון" והציע את כל השופטים כמועמדים; "הזמין" הסתייגויות מהציבור; כינס את הוועדה לצורך "דיונים עקרוניים", "שמיעת מומחים" ו-"בחינת שידור חי של הדיונים", בחירת משנה לנשיא לפני בחירת נשיא; ועוד.
לבחור נשיא? זה לא.

ב-29.11 נמאס לעותרים לחכות, והם פנו לבג"ץ בטענה שלוין לא מקיים את פסק הדין.
בדיון שהתקיים ב-12.12.2024, לוין סירב לנקוב במועד שעד אליו יסתיימו ההטרלות, ותתקיים ההצבעה. השופטים ממש התחננו בפני לוין שיעשה זאת, אבל הוא סירב.
אז לא נותרה להם ברירה, והם קבעו דד ליין – 16.1.2025.

בתגובה לפסק הדין, לוין ניסה להרים מחדש את נס המרד, טען שההחלטה "אינה חוקית", שזו "דיקטטורה", איים בחידוש הליכי החקיקה ועוד.
רק כאשר הבין שאין יותר קהל להצגה שלו, ושהוא נמצא במבוי סתום בעניין בחירת עמית לנשיא, רק אז הוא החליט לסגת שוב לטקטיקה החלופית הישנה והטובה – מריחת זמן.

ואיך לוין ניסה לקנות זמן? באמצעות "פשרה" חדשה:
חכו רגע עם בחירת נשיא. בואו ננסה להגיע להסכמה על מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון – מינויים שהחוק מחייב שיעשו בהסכמה רחבה (להבדיל מבחירת נשיא, שנעשית ברוב רגיל).
אני אבחר שופט, אתם תבחרו שופט, ולגבי השלישי כבר נמצא מוצא.

וכאן קבור הכלב:
אפשר להתווכח מעכשיו ועד שנה הבאה האם המינויים שעליהם לוין מתעקש כרגע – ד"ר אביעד בקשי או ד"ר רפי ביטון – הם בכלל משהו שאפשר להתפשר עליו (לדעתי, אגב, לא).
אבל ברור שצריך לפתור את סאגת המינויים לבית המשפט העליון, ושאין מנוס אלא לעשותם בהסכמה רחבה יחסית.

אבל, אחרי שלוין כבר עשה כל טריק וכל שטיק, אחרי שפגע בכל אזרחי מדינת ישראל בשם התיעוב הגלוי את מערכת המשפט, אחרי שכבר שנה ורבע שאין נשיא לבית המשפט העליון, אחרי שאפילו טבח ומלחמה לא גרמו לו לשנות דיסקט, ואחרי שכלו כל הקיצים והוצא נגדו צו עם דד-ליין מפורש – נגמרו המשחקים.

קודם כל, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ובחירת נשיא חדש, כפי שנקבע בצו חלוט ומפורש של בג"ץ. על זה, אין מה ואין איך להתפשר. הזמן לפשרה חלף.
אחרי שלוין יוכיח שאכן פניו להידברות ולא לעוד מריחת זמן, ושהוא סיים בהצלחה את גיל הגן – או אז אכן צריך להתכנס ולדבר, עד שייצא עשן לבן.

אגב, ממש מעבר לפינה מחכה ללוין עוד דיון דומה:
ב-15.1.2025 אמור להתקיים דיון בעתירה שבה מתבקש בג"ץ להורות ללוין לקיים הצבעה גם על השופטים החסרים בערכאות הנמוכות, בדגש על ביהמ״ש המחוזי בירושלים.
העתירה הוגשה במאי, ולמרבה התדהמה – עדיין לא התקבלה תגובה עניינית מטעמו של לוין.

במקום מענה, קיבלנו שוב מבול של בקשות ארכה, שלאחת מהן צורפה קינה מאת השר לוין, שמלין על כך ש-"תפקידו רוקן מתוכן".
כלומר, בשלב הזה לוין עדיין מתעקש: או מינוי "שלו", או שהוא לא מקיים את החוק ולא ממנה אף אחד.
אגב, זה לא קורה רק בבית המשפט, אלא גם בוועדות ערר ובמוסדות נוספים.

בקיצור, אני מציע לכל מי שמתלהבים מהבגרות שמגלה לוין, ומתפלאים על ההתנהלות המוזרה של השופטים – להיזכר תחילה בהיסטוריה, שפורטה בהרחבה בשרשור הזה.
עד כה, השופטים הם אלה שהתפשרו וגילו סבלנות, ולוין הטריל, מרח זמן והשתמש ב-"זכות ווטו" שאין לו.
לכן, קודם כל נשיא. אחר כך, נתפייסה.

קישור לפסק הדין המלא בעניין בחירת נשיא בית המשפט העליון:
https://t.co/Mreiwnb5sq
כל שאר ההחלטות צורפו בתמונות במלואן בשרשור.
בוקר טוב.