סיפורו של אלעד גבר
נעצור רגע את הסחף בשטף האירועים האקטואליים, ונחזור להאיר זרקור על פסקי דין "קטנים".
והפעם בתוכנית: סיפורו של אדם בשם אלעד גבר, שמצא את עצמו מרצה עונש של שלושים שנות מאסר (!) בגין עבירות מין, שאינן ברף הגבוה, שביצע בשתי קטינות.
בשנת 2014 הוגש נגד גבר כתב אישום בקליפורניה שבארה"ב, בו הוא הואשם בסדרת מעשים כלפי כ-150 קטינות בנות 12-17.
באופן כללי, גבר יצר תחילה קשר עם הקטינות באמצעות פלטפורמות אינטרנטיות שונות, לעיתים תוך שהציג את עצמו כנער, והצליח לשכנע אותן לבצע מעשה בעל אופי מיני – שאותו הקליט.
לאחר שהיה בידו תיעוד של מעשה מיני, גבר סחט את קורבנותיו: או שתבצעו בעצמכן מעשה בעל "אופי מיני בוטה" בשידור חי, או שאפיץ את התיעוד שכבר ברשותי. חלק מהקטינות נענו לסחיטה, וחלקן סירב – ואז גבר מימש את איומיו.
נתון חשוב נוסף הוא שגבר הוא אזרח ותושב ישראל, ושהעבירות בוצעו בישראל.
אם כך, מדוע כתב האישום הוגש בארה״ב, ולא בישראל?
התשובה היא שקורבנותיו של גבר היו קטינות שהתגוררו בארצות הברית, והן התלוננו לרשויות שם, אשר פתחו בחקירה, וכאמור אף הגישו נגדו כתב אישום חמור.
אלא שגבר, כאמור, התגורר בישראל.
לפיכך, ארה"ב פנתה לישראל בבקשה להסגיר אליה את גבר.
בתום הליך הסגרה מפרך, גבר הוסגר לארה"ב בינואר 2020.
בנובמבר 2020 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, בו הודה גבר באירוע אחד בלבד, שהתרחש בשנת 2010, כלפי שתי קטינות בלבד. כל שאר הקורבנות שנזכרו בכתב האישום המקורי – נמחקו.
גבר הורשע על פי הודאתו, והושת עליו עונש של 30 שנות מאסר.
מאחר שגבר היה כאמור אזרח ותושב ישראל בזמן ביצוע העבירות, לפי חוק ההסגרה יש לו זכות לרצות את עונשו בארץ – והוא אכן מימש את זכותו, ובינואר 2023 הוא הועבר חזרה לישראל, הפעם כשהוא כבר אסיר מורשע.
בסיטואציה הזו, נכנס לפעולה חוק בלתי מוכר – חוק נשיאת עונש במדינת אזרחותו של האסיר.
במסגרת החוק, מוגש הליך לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר בו מתבקש בית המשפט לאשר את עונש המאסר שהושת על האסיר במדינה זרה.
גם בעניינו של גבר הוגש הליך שכזה, בו ביקשה המדינה מבית המשפט לאשר את תקופת המאסר בת 30 השנים שנגזרה עליו בקליפורניה.
לגבר, כמה מפתיע, זה פחות התאים.
הטענה המרכזית של גבר היתה פחות או יותר זו:
אם היה נשפט בישראל בגין אותם מעשים ואותן עבירות, עונשו היה נמוך בהרבה (ועל כך אין למעשה מחלוקת). לכן, על בית המשפט לקבוע שהוא ירצה עונש קצר יותר מזה שהושת עליו, וזאת בשל "תקנת הציבור".
ומה זה לכל הרוחות "תקנת הציבור"? טוב ששאלתם.
גרוסקופף הגדיר זאת כך:
"תקנת הציבור היא עיקרון על במשפט הישראלי, המשתרע על פני תחומי משפט רבים ומגוונים. באמצעותה יכול בית המשפט, גם בהיעדר הוראה חקיקתית מפורשת, לפסול פעולה משפטית או למנוע את ביצוע מהטעם שיש בה כדי לפגוע בצורה ממשית בערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל".
נתרגם ממשפטית לעברית:
תקנת הציבור היא מושג שסתום. לפעמים, המחוקק לא רוצה – או שזה פשוט לא מעשי – להגדיר במפורש את כל המצבים שבהם אין לבצע מעשה מסוים, ואז הוא משתמש במושגי שסתום.
לדוגמה, יש חוקים שדורשים שמשהו יהיה "סביר", ויש חוקים שבהם נקבע שיש לעמוד ב-"תקנת הציבור".
בדיני ההסגרה, המחוקק השתמש בכמה מקומות במושג של "תקנת הציבור" – ולכן זה גם המושג שבו נתלה גבר, שביקש לטעון שקביעה לפיה הוא נדרש לרצות עונש מאסר של שלושים שנים, שהוא ארוך בהרבה מאשר העונש שהיה נגזר עליו לו נשפט בישראל, תפגע "בצורה ממשית בערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל".
הבעיה של גבר היתה שהמחוקק אומנם הכיר בכך שאי אפשר להגדיר באופן ממצה את כל קשת המצבים האפשריים, ולכן הוא בחר לעיתים להשתמש במושגי שסתום – אבל דווקא בעניין הקונקרטי הזה, של שוני בתקופות מאסר בגלל מדיניות ענישה שונה של מדינות שונות, יש סעיף חוק שקובע, כביכול, הסדר ממצה.
תכירו את סעיף 10(א1) לחוק נשיאת עונש במדינת אזרחותו של האסיר, שקובע שבית המשפט בישראל רשאי לקצר את תקופת המאסר שהושתה על האסיר שנשפט בחו"ל, ולהעמידה על תקופת המאסר המירבית לפי הדין הישראלי – אך זאת רק אם "ניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש".
וכפי שניחשתם, הסכם ההסגרה בין ישראל לבין ארה"ב קובע מפורשות שעל בית המשפט בישראל לאכוף את גזר הדין שהושת בארה"ב על אסיר שהועבר לישראל – וזאת אפילו אם העונש עולה על העונש המירבי שאפשר היה לגזור על אותו אסיר לו נשפט בישראל.
מהסיבה הזו, בית המשפט המחוזי זרק את גבר מכל המדרגות.
בית המשפט המחוזי קבע שאין בכלל מקום לשמוע טענות לגבי "תקנת הציבור", משום שהמחוקק לא קבע, לדוגמה, שאפשר לקצר עונש מאסר שהושת במדינה זרה אם הדבר נדרש בגלל אותה "תקנת ציבור".
להיפך: החוק קבע מפורשות מתי אפשר לקצר עונש שחורג אפילו מעונש המאסר המקסימלי האפשרי בישראל, ומתי לא.
לפיכך, אם המחוקק קבע שלאור ההסכם בין ישראל לבין ארה"ב יש לקבוע שגבר ירצה את מלוא העונש שהושת עליו בקליפורניה, אפילו שהעונש הזה חורג בכל קנה מידה מהעונש שהיה נגזר על גבר לו היה נשפט בישראל – אין מקום להכיר בסמכות של בית המשפט לקצר בכל זאת את העונש, בשל "תקנת הציבור".
גבר הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכמו שהבנתם מי שכתב את פסק הדין בערעור היה גרוסקופף.
גרוסקופף קבע שעיקרון תקנת הציבור הוא "עיקרון רחב", אשר יכול עקרונית לחול בעניינו של גבר.
יחד עם זאת, לפי גרוסקופף תקנת הציבור לא מצדיקה קיצור בתקופת מאסרו, ואם כבר להיפך.
כדי להחליט באילו מצבים יש הצדקה להחיל את העיקרון העמום ואת מושג השסתום המכונה "תקנת הציבור", יש צורך בעבודה פרשנית.
וכמו שעוקביי הוותיקים כבר יודעים (אני מקווה), כדי לפרש חוק צריך להגדיר את התכלית שהוא מבקש להגשים, ואז לפרש אותו באופן שיגשים בצורה המיטבית את התכלית הזו.
גרוסקופף קבע, שלחוק נשיאת עונש במדינת אזרחותו של האסיר יש שלוש תכליות, שאף אחת מהן לא תומכת במסקנה לפיה יש לקצר את העונש בשל תקנת הציבור.
התכלית הראשונה היא הומניטרית-שיקומית, כלומר למנוע סבל מיותר מהאסיר ולאפשר את שיקומו. אבל התכלית הזו נוגעת במקום ריצוי המאסר, ולא במשכו.
התכלית הבאה היא חיזוק שיתוף הפעולה בין מדינות בתחום המשפט הפלילי.
גרוסקופף מצא שהתערבות של בית המשפט בישראל במשך המאסר שהושת על אדם במדינה זרה תביא כמובן לפגיעה בתכלית הזו, משום שמדינות אחרות ימנעו מלשתף איתנו פעולה, ובהתאם ימנעו להעביר אלינו אסירים, משום שיחששו שעונשם יקוצר.
התכלית השלישית היא "פנימית-מדינית", שפירושה "החשיבות הטמונה בכך שעונשי המאסר בהם נושאים אסירים בישראל ישקפו את ערכי המדינה".
התכלית הזו דווקא תומכת עקרונית בקיצור עונשו של גבר. אבל, כך לפי גרוסקופף, מוטב להגשימה בדרכים שלא יפגעו ביחסים עם מדינות אחרות וברציונל של סעיף 10(א1).
המשמעות היא, שאם רוצים לקצר את עונשו של גבר, שהוא חסר כל פרופורציה לעונש שהיה מושת עליו לו נשפט בישראל, הדרך לעשות כן היא באמצעות "קיצור שליש", או באמצעות מוסד החנינה.
מנגנונים אלה, שדומים להם קיימים ברוב המדינות, אינם נחשבים ככאלה שיפגעו בתכלית של שיתוף הפעולה בין מדינות.
לפיכך, ואף על פי שגרוסקופף הכיר באפשרות להחיל את העיקרון של תקנת הציבור על עניינו של גבר – הוא קבע שעיקרון זה אינו מצדיק החלטה שיפוטית שמקצרת את תקופת המאסר שהושתה עליו בבית המשפט בקליפורניה.
לכן, גרוסקופף דחה את הערעור, בהסכמת כנפי-שטייניץ וכבוב.
וכעת נשאל: האם נעשה צדק?
מצד אחד, ום אם נסכים (איך אפשר שלא) שהמעשים שבהם גבר הורשע הם מכוערים וקשים – העונש שהושת עליו הוא לכל הפחות פי שלוש או ארבע מזה שהיה מושת עליו בישראל.
לכן, קשה שלא להתגרד מכך שרק משום שהוא נשפט בארה"ב הוא ישאר בכלא עשרות שנים יותר מאשר עבריין ״דומה״ שנשפט בבית משפט ישראלי.
מצד שני, התערבות אקטיביסטית של בית המשפט בעונש המאסר שהושת על גבר, מכוח תקנת הציבור וחרף הסכם מפורש בין המדינות – תביא כמובן למצב שבו ארה"ב לא תסכים לבקשות עתידיות של אסירים ישראליים לרצות את עונשם בישראל.
וכך, נעזור לאדם אחד, אבל נפגע באחרים.
בקיצור, תחליטו לבד.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/JTL0KE3KJu