השנה היא 1950. ישראל היא מדינה צעירה, שעודנה נאבקת על עצם קיומה. ראש הממשלה, שידו בכל ויד כל בו, הוא דוד בן גוריון. וגם הוא וגם המדינה זוכרים היטב גם את התקופה שקדמה להקמת המדינה – את ימי המחתרות.
ומולם, ד"ר ישראל אלדד (אז, ישראל שייב).
עוד לפני מלחמת העולם השנייה, עבד אלדד כמורה. ב-1944 הוא נאסר על ידי הבריטים, בהמשך ברח מכלאו והיה חבר בלח"י. לאחר הקמת מדינת ישראל, פנה אלדד למשרד החינוך ולבתי ספר, וביקש לעבוד כמורה – אך סורב. לאחר מספר התפתחויות, הוא זכה למכתב מענה מרה"מ ושר הביטחון בן גוריון בכבודו ובעצמו.
במכתבו, ענה בן גוריון לאלדד כי משרד הביטחון מתנגד להעסקתו כמורה, משום שהוא "מטיף בספרו ובעיתונו להשתמש בנשק נגד צה"ל וממשלת ישראל במקרים הנראים לו". במילים אחרות, ראש הממשלה טרח וענה לאלדד כי הוא אדם מסוכן, ולכן הוא מונע את העסקתו.
בתגובה, אלדד – איש הלח"י – הגיש עתירה לבג"ץ.
את פסק הדין המוביל כתב חשין (האב), והוא פתח בכך ששיקולי ביטחון לחוד, ושיקולי חינוך לחוד. אין לקבל מצב שבו שר החינוך פוסל את אלדד מלשמש כמורה בגלל התנגדות של שר הביטחון.
אם אלדד הוא מסוכן – שיעמידו אותו לדין, וניתן גם לשלול את חירותו, אך אז צריך לתת לו הזדמנות להגן על עצמו.
אבל, המשיך חשין, אי אפשר לפגוע בפרנסתו של אדם בשל דעותיו. אין חוק שמאפשר למנוע מאדם פרנסה משום ששר הביטחון רואה בו אדם מסוכן, מבלי שהדבר הוכח. כל שהמדינה הצליחה להוכיח בפני בג"ץ הוא שאלדד היה חבר בלח"י. וחשין קבע, שזו טענה לא רלבנטית, משום שאלדד לא נפסל בשל חברותו בעבר בלח"י.
בהתאם, חשין קבע כי מאחר שאלדד כשיר לשמש כמורה בישראל, ומאחר שאין לשר הביטחון סמכות למנוע מאלדד לעבוד כמורה בשל "דעותיו המסוכנות" – על בית המשפט לתת צו שמורה לשר החינוך להעסיק את אלדד כמורה, משום שהסירוב נעשה בחוסר סמכות. לכן, חשין קיבל את העתירה. השופט הבא היה אולשן.
אולשן קבע, שלממשלה אין סמכות לפגוע בחירויות הפרט, אלא אם הוסמכה לכך בחוק. אבל, גם סמכות שהוענקה בחוק – אינה סמכות לממשלה "לפעול כאוות נפשה גם בשטחים עליהם החוק הזה אינו מתפשט".
בהתאם, גם אם יש לממשלה סמכות למנוע העסקת אדם כמורה, ההסמכה הזו מוגבלת לנסיבות מסוימות ומוגדרות.
ומאחר שהסירוב שבו נענה אלדד נבע מטעמים שאין להם עיגון בחוק, הרי שהוא בלתי חוקי, גם אם יש סמכות עקרונית לסרב להעסיק אדם כמורה. לכן, גם אולשן קיבל את העתירה.
השופט האחרון, ויתקון, הסכים גם הוא לקבלת העתירה, ועל פסק הדין שלו לא נתעכב.
ולמה סיפרנו את סיפורו של ד"ר ישראל אלדד?
לפסק הדין יש, כמובן, חשיבות משפטית:
למשל, הוא הדגמה יפה לפעולתו של בג"ץ בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, אז כוננו שופטיו את "מגילת זכויות היסוד" של כולנו, אזרחי ישראל.
השופטים הכירו בזכויות שונות, כגון חופש העיסוק, אף שהמחוקק לא טרח לעשות כן, והגבילו לעומתן את הממשלה.
פסק הדין הזה גם היה, במידה רבה, הבסיס לפיתוח המשפטי הבא, שסמלו הוא פרשת "קול העם", שם קבע בג"ץ שאפילו אם הכנסת הסמיכה במפורש את הממשלה לפגוע בחירויות היסוד של הפרט – הממשלה חייבת להפעיל את הסמכויות הללו בתנאים ובמגבלות, שאין להם זכר בחוק, ושאותם מעצב בית המשפט עצמו.
אבל עיקר חשיבותו של פסק הדין אינה במישור המשפטי, אלא במישור החברתי, הציבורי – ואפילו הפוליטי.
במרכז הסיפור שברקע פסק הדין ניצב העימות בן דוד בן גוריון, איש מפא"י הכל יכול – לבין ישראל שייב, איש הלח"י, ששייך למיעוט נרדף ומוקצה, ואשר מבקש לקבל את זכויותיו ככל אזרח אחר.
בימים המטורפים ההם, שבהם ישראל ניכסה לעצמה קניין של ערבים שנמלטו או שגורשו (תבחרו נרטיב), שבהם בוצעו פעולות תגמול, מעברות שקעו בגשם ובשלג ומשטר צנע הונהג – ידע בית המשפט העליון שלנו להושיט יד ולסייע לאדם שראש הממשלה בכבודו ובעצמו טרח והעלה על הכתב את תיעובו ממנו, וחשב שדי בכך.
דוד בן גוריון, ראש הממשלה הכל יכול, ששנא את ישראל אלדד ואת ארגון הלח"י (שאף הוצא אל מחוץ לחוק) – לא העלה בדעתו לאפשר לאדם כל כך בזוי, מנקודת מבטו, לשמש כמורה ומחנך בישראל.
לשופטי בג"ץ היה הכי נוח בעולם להתחבא מאחורי הקביעות הקשות של בן גוריון, ולשלוח את ד״ר אלדד לכל הרוחות.
אבל שופטי בג"ץ עשו בדיוק את ההיפך. הם עמדו איתן מול האיש הכי חזק בתולדות מדינת ישראל, בעידן שבו הממשלה עשתה פחות או יותר ככל העולה על רוחה, בתקופה שבה יכולתו של הציבור לפקח על מעשי השלטון היתה כמעט בלתי קיימת.
הם מיצבו את שלטון המשפט, הדין והחוק כמי שעליון על הממשלה.
והם עשו עוד דבר חשוב:
הם הבהירו שיחסי הכוחות בחברה אינם נכנסים בשערי בית המשפט. כולם שווים בפני החוק, והדין הוא דין אחד לכולם, אפילו כאשר מצד אחד נמצא האדם שהכריז על הקמת מדינת ישראל ושכולם סרים למרותו, ובצד השני נמצא איש מחתרת נרדף ומוקצה.
אם תרצו, שופטי בג"ץ בראו אתוס.
האתוס של עליונות המשפט, של השיוויון בפני החוק, של הגנה על מיעוטים, של עיוורון פוליטי, של היעדר מורא מפני ראש הממשלה, חזק ככל שיהיה – הלך והשתרש עם השנים. הוא עדיין כאן, במלוא עוזו, ושום דבר לא ישבור אותו.
המבצר הדמוקרטי לא ייפול. הוא אפילו לא יתכופף. יתכופפו מפניו.
בוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/Qa8KaVkzKb