ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין שבמרכזו קו הגבול שבין "סתם" רצח לבין רצח שבוצע "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". אז איפה קו הגבול ביניהם? ולמה ההבדל הזה חשוב? על כך ועוד בשרשור שלפניכם.
נתחיל דווקא בשאלה השנייה – למה זה בכלל משנה?
העוקבים האדוקים שביניכם ודאי כבר יודעים לדקלם בעל פה שלפני ארבע שנים התרחשה בישראל רפורמה משפטית – אבל כזו שיש בה טעם – ששינתה ללא היכר את פניהן של עבירות ההמתה:
עבירת ההריגה ההיסטורית בוטלה, ועבירת הרצח פוצלה לשתי עבירות שונות.
לאחר הרפורמה, כבר אין "רצח בכוונה תחילה", שדינו מאסר עולם כעונש חובה, אלא יש שתי "מדרגות" של עבירת רצח:
א. רצח "רגיל", שעונשו *עד* מאסר עולם.
ב. רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש *חובה*, כלומר כמו המצב שהתקיים לגבי עבירת רצח בכוונה תחילה לפני הרפורמה.
אז מתי מתקיים "רצח בנסיבות מחמירות"?
במסגרת הרפורמה, המחוקק קבע "רשימת מכולת" של מצבים, שאם אחד מהם מתקיים – אזי מדובר ברצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש חובה. אם אף מצב לא מתקיים, אז מדובר ברצח "רגיל". אנו נתמקד רק בחלופה הראשונה באותה רשימת מכולת.
לפי החלופה הזו, מעשה המתה יהיה רצח בנסיבות מחמירות אם בוצע "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". כלומר, אם מעשה המתה נעשה לאחר תכנון או שקילה וגיבוש – הוא יכנס לתוך חלופה (1) ברשימת המכולת של הנסיבות המחמירות, והעונש בגינו יהיה מאסר עולם חובה.
לעומת זאת, אם הרצח היה "ספונטני", ולא קדם לו תכנון או שקילה, אז הוא רצח "רגיל", ובית המשפט רשאי להשית כל עונש *עד* למאסר עולם. אז הבנו למה ההבדל הוא חשוב. וכעת, נחזור לשאלה הראשונה: איך יודעים מתי הנסיבה המחמירה הזו התקיימה?
כדי להשיב, עלינו לפנות אל הפרשן המוסמך של החוק.
הפרשן המוסמך של החוק במדינת ישראל הוא כמובן בית המשפט העליון, והוא שאמור לצקת תוכן ממשי בתוך המונחים העמומים שקבע המחוקק. ובדיוק בכך עוסק פסק הדין שבמרכז השרשור, שאותו כתב אלרון.
לפי אלרון, הנסיבה המחמירה שבמרכז ענייננו יצרה שינוי משמעותי לגבי מקרים של "רצח ספונטני".
לפני הרפורמה, היו מצבים רבים שבהם בתי המשפט הרשיעו נאשמים ברצח בכוונה תחילה, גם אם המעשה בוצע באופן ספונטני, בתגובה להתרחשות מסוימת (למשל: התגרות של הקורבן, התפרצות כעס וכו').
עתה, המחוקק הבהיר שמקרים שכאלה *לא* יכללו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שעונשה מאסר עולם חובה.
ומכאן ללשון הנסיבה המחמירה.
אלרון קבע שבעצם מדובר בשתי חלופות נפרדות: תכנון *או* הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.
אז מה הוא "תכנון"? אם בעבר היו הרשעות ברצח גם בהיעדר תכנון מוקדם, הפעם המחוקק קבע נסיבה שדורשת שהמעשה יתבצע "לאחר תכנון", קרי תכנון מוקדם של המעשה.
כלומר, אין די בתכנון מהיר של מעשה ממש סמוך להמתה, אלא נדרש "תכנון איכותי", כלשונו של אלרון, שיכול לבוא לידי ביטוי – למשל – בהכנת כלי רצח, בחירת עיתוי עתידי מתאים, רקימת תוכנית להוצאת המעשה אל הפועל ועוד. בשפה פשוטה, צריך שאת מעשה ההמתה יקדימו מחשבה ומעשי הכנה לקראתו.
ומה זה "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית"?
אלרון ציין, שהמילה "לאחר" מתייחסת גם לחלופה זו, ולפיכך היא מחייבת שמעשה ההמתה בוצע אחרי שהתקיים הליך *ממשי* של שקילה, כלומר "שקילה איכותית". צריך לבחון שהיה פרק זמן ארוך דיו כדי שנוכל לקבוע שהמבצע אכן שקל באופן ממשי את הדברים.
בנוסף, יתכן שהחלופה תתקיים אם ההחלטה להמית היתה שלבית, קרי התגבשה רובד אחר רובד, עד להכרה העצמית ברצון להביא למוות של אדם אחר. כדוגמה למצב שבו *אין* "שקילה ממשית", הביא אלרון מצב של קטטה, שבו האחד שולף סכין, והאחר שולף אקדח ויורה. זו המתה ספונטנית, ולא כזו שהיתה "לאחר שקילה".
ועד כאן ההלכה הקצרה כפי שנקבעה. נוותר על עובדות המקרה הקונקרטי (שבאמת אינן מעניינות), וננסה להבין האם בעצם אלרון לא קבע את אותו הדבר פעמיים. כלומר, לפי אלרון יש שתי חלופות בנסיבה המחמירה: תכנון *או* הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. אבל, נדמה שאלרון לא ממש הבדיל ביניהן.
לדעתי (וזו דעה בלבד), מהמבחנים שאלרון ניסח נגיע על נקלה למסקנה שאם היה תכנון – אז גם היה הליך שקילה; ואם היה הליך של שקילה – אז גם היה תכנון. בשני המקרים, מרכז הכובד הוא על משך הזמן, ועל כך שהמעשה לא יהיה תגובה ספונטנית.
אבל איפה ההבדל בין שתי החלופות? מתי רק אחת תתקיים?
לדעתי (ושוב, זו רק דעה) הנקודה שיכולה לספק לנו אבחנה ממשית בין שתי החלופות היא במצב שבו המעשה אומנם היה מתוכנן – אבל התכנון לא היה להמית, אלא "רק" לאיים, לפצוע וכו'.
ואם זה נשמע לכם מוזר, דעו שיש לא מעט תיקים שבהם היעדר כוונה לגרום למוות הוא טבעי לגמרי, ואפילו מוסכם מלכתחילה.
למשל, יש תיקים רבים שבהם נאשם שדקר בסכין אדם אחר, או אפילו ירה בנשק חם, והמעשה לא הסתיים במוות – לא הואשם בניסיון רצח. אם אין ראיות ברורות לכך שהמעשה נועד להמית את נפגע העבירה (לדוגמה, אם הירי בוצע לעבר הרגליים) – אז אין כוונה להמית; ואם אין כוונה להמית – אין ניסיון רצח.
לפיכך, ניתן בהחלט לחשוב על תרחיש שבו אדם אומנם תכנן לפגוע באדם, אבל לא להמית אותו – וברגע האחרון, למשל בשל התגרות של הקורבן, ירה בו למרכז הגוף במקום לרגליים והביא למותו. במקרה כזה, מתקיים תכנון – אך לא מתקיים "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".
ומתי מתרחש המצב ההפוך?
לדעתי, אפשר לחשוב על מצב שבו אדם עובר תהליך מחשבתי של החלטה להמית אדם אחר, בשל סכסוך, רגש, נקמה וכו'. ברם, אותו תהליך לא מלווה בתכנון של המעשה עצמו. למשל, לאחר כמה ימים של סערת נפש, אבי מגבש החלטה להמית את בני. אבל אבי לא מצטייד בנשק, ואין לו תוכנית בראשו כיצד הדבר יתבצע.
אבי הולך לביתו של בני, ושם מתחיל עימות שמסתיים בהמתת בני.
ואם הדוגמה הזו נראית לכם דחוקה, אפשר לחשוב על סיטואציה שלצערנו מתרחשת לא אחת, והיא רצח בתוך המשפחה. נניח, למשל, שהגבר מקבל החלטה להמית את רעייתו, אבל לא מגבש תוכנית. ואז ברגע מסוים מתרחשת תקיפה אלימה שמסתיימת במוות.
כלומר, לדעתי ישנם מצבים שבהם ניתן לאבחן בין שתי החלופות, כך שרק אחת מהן תתקיים – בעוד לפי המבחנים שנקבעו בפסק הדין, קשה לחשוב על מצב שבו שתי החלופות לא יתקיימו בעת ובעונה אחת.
אומנם, במרבית המקרים תכנון יהיה גם שקילה, ולהיפך – אבל חשוב להגדיר מצבים שרק חלופה אחת מתקיימת.
נסכם:
במסגרת הרפורמה בעבירות המתה פוצלה עבירת הרצח לשניים: רצח "רגיל" ורצח בנסיבות מחמירות (שעונשו מאסר עולם חובה). אחת הנסיבות המחמירות היא שההמתה בוצעה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה. בפסק הדין עוצבו המבחנים המרכזיים לצורך בחינת השאלה האם החלופות הנ"ל מתקיימות.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/75D0XJHMO2