הובאה לידיעתי תיאוריה חדשה לפיה שלמה פילבר, אחד מעדי המדינה נגד רה״מ, מבקש לחזור בו מהגרסה שמסר (כי פיברט ציוץ על קונספירציית ״תפירת התיק״). בשילוב עם שבת גשומה – זו הזדמנות טובה לשרשור על עדות מפי השמועה, ועד שחוזר בו מגרסה מפלילה שמסר במשטרה. ארוך ומשפטי, אבל ננסה לעניין.
אקדים ואומר, שמה שאכתוב כאן לא יחדש כלום למי שעוסק במשפט פלילי, וכן שהדברים הם על קצה המזלג בלבד, בגלל מגבלות המדיום.
נתחיל בכלל הבסיסי בדיני ראיות, לפיו עדות מפי השמועה – היא עדות בלתי קבילה, כלומר עדות שבית המשפט לא יכול להתחשב בה. אבל מה זה בעצם ״עדות מפי השמועה״?
אדם יכול להעיד על דברים שעמד עליהם בחושיו (נקרא לזה ״עדות ישירה״): דברים שראה, שמע, הריח, מישש וכו׳. לפיכך, אם שרה ראתה את רבקה רוצחת את לאה – היא יכולה לתאר את שראו עיניה.
אבל, אם שרה שמעה מרחל סיפור לפיו רחל ראתה את רבקה רוצחת את לאה – שרה היא כבר ״עדה מפי השמועה״ לעניין זה.
כלומר, לפי התרחיש הראשון שרה היא עדה ישירה לרצח. אפשר לחקור אותה על זה, ולברר את הפרטים.
לעומת זאת, בתרחיש השני שרה היא עדה ישירה רק למה ששמעה מרחל, ולכן היא יכולה להעיד שאכן שמעה את רחל באוזניה – אך היא לא יכולה לאשר או לשלול שמה שרחל מספרת הוא אמת, והיא ״עדה מפי השמועה״.
בתרחיש השני, ובכל עדות מפי השמועה – העדות היא כאמור לא קבילה.
אבל, לכלל ״הגדול״ האוסר עדות מפי השמועה, יש לא מעט חריגים. למשל, הודאת חשוד: אם חשוד נחקר במשטרה ומודה בעבירה, אז השוטר ששמע את ההודאה יכול להעיד על כך. השוטר כמובן לא עמד בחושיו על ביצוע העבירה, אבל העדות קבילה.
נחזור לתרחיש הראשון, כלומר לתרחיש לפיו שרה ראתה את רבקה רוצחת את לאה. שרה מוסרת הודעה במשטרה, ושוטר שומע מפיה הודעה שבה היא מתארת את ביצוע הרצח. נגד רבקה מוגש כתב אישום, ושרה מוזמנת להעיד מטעם התביעה.
נניח שבבית המשפט שרה חוזרת בה מהגרסה המפלילה, וטוענת: להד״ם. לא ראיתי דבר.
במצב כזה, השוטר ששמע את שרה מתארת את הרצח הוא עד מפי השמועה, כי לא ראה את הרצח, רק שמע סיפור מפי שרה. לכן, לכאורה אין לתביעה דרך להביא בפני בית המשפט את תיאור הרצח ע״י שרה – ורבקה אמורה ליהנות מן ההפקר.
סיטואציה כזו, של עדים שחוזרים בהם מגרסה מפלילה שמסרו במשטרה – אינה חריגה.
הדוגמה הקלאסית היא כמובן מצב שבו עדים עתידיים, שאמורים להעיד נגד עבריינים ידועים, מקבלים אזהרות כאלה ואחרות כי מוטב שיסכרו את פיהם.
לכאורה, הכלל האוסר עדות מפי השמועה מאפשרת לעבריינים שכאלה להשפיע על העדים נגדם, לגרום להם לחזור בהם מההפללה – וכך לסכל את ההליך המשפטי נגדם.
הסיטואציה הזו התרחשה שוב ושוב בבתי המשפט, והניעו את המחוקק לחפש פיתרון. בשנת 1979 המחוקק החכם שלנו מצא פיתרון – סעיף 10א לפקודת הראיות, שקבע חריג נוסף לכלל האוסר עדות מפי השמועה. לא נכנס כאן לכל האמור בסעיף (מצ״ב). החשוב הוא שמעתה, השוטר יכול להעיד על דברים ששמע מעד מפליל.
לפי סעיף 10א, אם שרה הפלילה במשטרה את רבקה, ואז בבית המשפט טוענת להד״ם, התביעה יכולה – בהתקיים כמה תנאים די מינימליים – להגיש את ההודעה של שרה במשטרה. בהתקיים עוד כמה תנאים די מינימליים – בית המשפט יכול להעדיף את הגרסה המפלילה במשטרה על פני גרסת הלהד״ם שנמסרה בבית המשפט. חשוב להדגיש, שבית המשפט העליון פירש את הסעיף הזה באופן רחב (מה שמכונה ״הלכת חאג׳ יחיא״): די בכך שעד מגיע לבית המשפט, גם אם הוא שותק שתיקה מוחלטת, ממלמל פסוקים מכתבי הקודש או טוען לאובדן זיכרון גמור, כדי שהתביעה תוכל להגיש את הודעתו במשטרה כתחליף לעדות בבית המשפט.
למצב הזה יש גם חיסרון משמעותי: הוא מעקר את יכולתו של הסנגור לחקור את עד התביעה בחקירה נגדית אפקטיבית, שהיא הכלי המרכזי שיש לו כדי לזכות את הנאשם, ולמשל להוכיח שהעד משקר או סתם טועה. למה? כי אם למשל העד שותק בבית המשפט – אין דרך מעשית להפריך את הגרסה שמסר במשטרה.
על הפרשנות המרחיבה הזו נמתחה ביקורת בספרות (למשל ע״י מלומד בשם אלכס שטיין), וגם בתוך בימ״ש העליון היתה דעת מיעוט שביקשה לצמצם את היקף תחולתו של סעיף 10א. אבל, נכון לעת הזו – הסעיף מפורש כאמור בהרחבה יתרה, ואין כמעט יום שבו לא מוגשת הודעה מפלילה של עד שחוזר בו מעל דוכן העדים.
שורה תחתונה: מצב שבו עד חוזר בו מגרסה מפלילה שמסר במשטרה – אינו נדיר במיוחד. במצב כזה, סעיף 10א מאפשר לתביעה להגיש את ההודעה המפלילה שהעד מסר במשטרה, ולמעשה הסעיף לא רק שמאפשר לתביעה לעשות כן – אלא הוא מעקר את יכולתה של ההגנה לחקור את העד בחקירה נגדית אפקטיבית.
זהו. שבת שלום.
הנה לינק לכתבה – המצוינת – של @netaelbandel באותו נושא, שכרגיל מסביר את הדברים הרבה יותר טוב ומעניין ממני.
https://t.co/lvHWNpLufs