עוד לא אבדה תקוותנו

אני רוצה לפנות אל המחנה שלי. או, לייתר דיוק, אני רוצה לפנות לרוב הגדול של העם הנפלא היושב בציון.
אני מתכוון לא.נשים שאוהבים את המדינה, שמוכנים להקריב עבורה, שמתרגשים מסמליה, ושלאחר האסון הנורא של טבח ה7.10 – יצאו בשמה להילחם בחזית או שהתגייסו בעורף.

הייתי פה, ממש כמוכם/ן. גם אני חוויתי את השנים הקשות שקדמו לאסון, וצפיתי בעיניים כלות בדמויות כאלה ואחרות – מכל הצדדים – אשר ביקשו לפלג בין חלקי החברה, ולשסות איש באחיו למען תועלת פוליטית רגעית.
גם אני התקשיתי להאמין למציאות המרה בימים הארוכים של השבועות הראשונים למלחמה.

נדמה שחיים שלמים עברו מאז. שלושה חודשים וחצי של מלחמה, חטופים שחזרו וכאלה שטרם פרענו את החוב כלפיהם, מדינה שנקלעה לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. אומה במשבר עמוק.
יותר ויותר נשמעים קולות של ייאוש, של דכדוך, של אובדן האמונה שיכול להיות אחרת. שאין טעם להמשיך ולהילחם.

אז בדיוק לשם כך – וסליחה על הפאתוס הסכריני – בא השרשורון הזה. לנסות ולשכנע אתכם שיש תקווה. כמו תקליט שבור, בכל דור ודור אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, והכל היה פשוט נפלא עד שהגענו, אבל שיכול להיות שזה נגמר.
חברות וחברים, שום דבר לא נגמר. להרים את הראש – כי לנו לנו ארץ זאת.

איך יכולים אנחנו, בני העם היהודי, לאבד תקווה?
לפני אלפיים שנים גלו אבותינו מארץ ישראל, ומעולם לא חדלו מהתקווה לשוב אליה. הנביא יחזקאל ראה בחזונו בקעה מלאה עצמות אדם – ולא סתם עצמות, אלא כאלה שהיו "יבשות מאוד".
והנה, הרוח נתנה בעצמות חיים, והעמידה על הרגליים חייל גדול מאוד.

אותה רוח ממש הפיחה חיים גם בשדות הקטל, האפר והחורבן שנחרשו על אדמת אירופה במאה הקודמת. כדי ענק של קברי אחים הנביטו חיים יהודיים חדשים.
שלוש שנים בלבד לאחר החורבן הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז ומעולם – קמנו משואה לתקומה. קיבוץ הגלויות קם ונהיה, והתקווה הפכה לקאנון הלאומי.

במלחמת העצמאות, בעת שהיישוב העברי מנה כ-600 אלף נפש בלבד, תקפו את ישראל צבאות מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון וכן הפלסטינים תושבי הארץ.
בתום הקרבות הסתבר שאיבדנו כאחוז מאוכלוסיית היישוב. מקביל לכך שמניין ההרוגים במלחמה הנוכחית היה מאה אלף. אבל אזרחי ישראל לא איבדו תקווה.

במקום להתבוסס ביגון על האובדן העצום, שהיקפו היה בלתי נתפס – הם ניגשו למלאכת הקמת המדינה, ובנו עבורנו אומה לתפארת. אור לגויים.
המדינה הצעירה היתה לנס גלוי, המשיכה לקלוט עלייה, התפתחה ושגשגה, בנתה אתוס, תרבות, תעשייה, חקלאות, צבא ומוסדות דמוקרטיים מפוארים ויציבים.

גם ממלחמת יום כיפור, המחדל הגדול ביותר בתולדתנו עד לזה הנוכחי, ידענו לקום. כ-2700 מבניה של הארץ הזו נפלו בקרבות המרים, במלחמה שעוררה מרבצה את הטראומה הלאומית הגדולה מכולן בדמות חורבן נוסף של הבית.
אז אחרי שסבנו ואבותינו ידעו לקום מכל אלה, עכשיו אתם מתכוונים להישבר?

אז כן. הייתי פה. ראיתי מה קרה.
אבל אני גם זוכר שממש לפני שנה, לאחר בחירות שהוכרעו באופן חד-משמעי, עמד פוליטיקאי אפרורי מאחורי פודיום בכנסת, והכריז על השקת "הרפורמה המשפטית". הוא ושותפיו נתקלו במיליוני ישראלים פטריוטים, שעמדו על המשמר ובלמו במחאתם את המתקפה על הדמוקרטיה.

אני גם זוכר את הלילה ההוא, בחודש מרץ.
כיצד הודעה קצרה על כוונתו של ראש הממשלה לפטר את שר הביטחון – שאף אחד מאיתנו לא היה מחסידיו הגדולים – הוציאו בן רגע מאות אלפי ישראלים מבתיהם, לליל מחאה שלא ישכח לעולם.
ואולי שכחתם, אבל הלילה הזה, הלילה ההוא – עצר את הוצאת הפיטורין לפועל.

בשנת 2004, בפגישה עם בכירי משטרת ישראל, אמר להם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הוא מצפה מהם לבצע את משימותיהם בלי לקטר. "בלי בכי ובלי נהי".
שום דבר לא ישבור אותנו, שום דבר. לא ממשלה, לא מתקפת מחבלים, שום דבר. יכולנו לאתגרים קשים ומרים הרבה יותר מזה שמצפה לנו, מעבר לפינה.

הלוחמים הנפלאים ימשיכו לבצע את משימותיהם, בכל חזית שאליה ישלחו.
ואנחנו, צאצאי דורות העצמות היבשות, שקיבלנו על מגש הכסף מדינה לתפארת שבנו הדורות הקודמים – הפעם זה עלינו. יד ביד נעביר ממשלת זדון מן הארץ, נשקם את ההריסות ונריח כלניות.  

כי לנו לנו ארץ זו. לעולם לא תאבד תקוותנו. 🇮🇱