כאשר נושא משפטי כלשהו מגיע לדיון ציבורי, כמעט תמיד הוא עוסק במהות. למשל, כאשר מחוקק חוק חדש, אנו עוסקים בתוכנו ובמשמעותו על החברה. כאשר מפורסם פסק דין חשוב, המעניין הוא ההכרעה לפי הנסיבות והדין.
אבל זוכרים את הקריאה "את לוקחת אותי לפרוצדורה"?
"מתחת" לדין המהותי, נמצאת הפרוצדורה, או "סדרי הדין" בעברית. אלה הם הכללים, הפלטפורמה, שעליהם מתנהל הבירור העובדתי והמשפטי. למי שלא עוסק במשפטים, כמעט שאין עניין בסדרי הדין. אבל, פסק דין חשוב שפורסם השבוע עסק דווקא בפרוצדורה האזרחית – וננצל אותו כדי להאיר על התחום האפרפר הזה.
הפעם, נתחיל בחוק בתי המשפט.
כולכם יודעים, שמערכת המשפט "הרגילה" מורכבת מבתי משפט שלום, שמעליהם נמצאים בתי משפט מחוזיים – ובקצה הפירמידה ניצב בית המשפט העליון. ורובכם יודעים, שמרבית ההליכים מתחילים בבימ"ש שלום – אבל יש גם כאלה שמתבררים דווקא בביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה.
אז איך יודעים האם ההליך יתחיל בשלום או במחוזי (בהקשר של הליכים אזרחיים)?
המחוקק שלנו החליט שהאבחנה תהיה לפי "מבחן הסעד", כלומר לפי מה שמתבקש בהליך המסוים:
אם התביעה היא על סכום של עד 2.5 מיליון ש"ח, או בתביעות בנוגע להחזקה או שימוש במקרקעין – הסמכות היא של בימ"ש השלום.
לעומת זאת, אם התביעה היא על סכום גדול מ-2.5 מיליון ש"ח, או עוסקת בזכויות במקרקעין כמו בעלות או חכירה, או שהיא אינה ניתנת לכימות כספי (למשל, הליך שבו מתבקש צו מניעה בהקשר של קניין רוחני) – הסמכות היא של ביהמ"ש המחוזי. בשפה משפטית, כך הוגדרה הסמכות העניינית של בתי המשפט הללו.
סמכות עניינית פירושה האם לבית משפט מסוים מותר לדון ולהכריע בנושא מסוים.
ישנן סוגיות שהן בסמכות עניינית ייחודית של ערכאה ספציפית (למשל: דיני עבודה, ענייני משפחה וכו') – ובשאר האבחנה היא כאמור לפי הסעד שהתבקש בהליך. נשמע פשוט? ובכן, לא תאמינו עד כמה הדברים יכולים להסתבך.
הסיבוך שבמרכז פסק הדין שפורסם השבוע הוא בסיטואציה שבה התביעה עוסקת בשני סעדים, שכל אחד מהם נמצא, עקרונית, בסמכות של בית משפט אחר. למשל, נניח שבתביעה מתבקש בית המשפט להכריע לגבי בעלות במקרקעין במחלוקת, וגם מתבקש לפסוק פיצויים בסך מיליון ש"ח לטובת התובע.
מה הדין במצב כזה?
תאמינו או לא, אבל עד השבוע, בתי המשפט פעלו לפי הלכה שנפסקה אי שם בשנת 1958, המכונה "הלכת עקריש", אשר קבעה שבמצב כזה אין ברירה אלא לפצל את התביעה לשניים:
את התביעה לגבי המקרקעין יש להגיש לביהמ"ש המחוזי. אבל, את התביעה הכספית יש לפצל ולהגיש בנפרד לבימ"ש השלום. למה? ככה.
באופן דומה, אם התביעה נוגעת בהחזקה ושימוש במקרקעין, ונלווית אליה תביעה כספית על סכום של למעלה מ-2.5 מיליון ש"ח – יש להגיש את התביעה הכספית לביהמ"ש המחוזי, אבל את התביעה במקרקעין יש לפצל ולהגיש בנפרד לבימ"ש השלום. למה? ככה.
ומאז ועד השבוע, בתי המשפט נמצאים בסחרור בלתי פוסק.
מי שמעצב את הדין, הלא הוא ביהמ"ש העליון, ניסה ללכת "בין הטיפות":
מצד אחד, השופטים ראו עצמם אנוסים, לפי לשון חוק בתי המשפט, להורות על פיצול תביעות בסיטואציות הנ"ל. מצד שני, כולם הבינו שמדובר במצב מאוד בלתי יעיל, שבו שתי ערכאות עוסקות בתביעות כמעט זהות, שנבדלות רק בסעד המתבקש.
לכן, לאורך השנים ניסה ביהמ"ש העליון לצמצם ולכרסם בחובה לפצל את התביעות במקרים דומים.
כך, למשל, כאשר מוגשת תביעה לגבי מקרקעין שעוסקת גם בזכות שהיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי (למשל, בעלות), *וגם* בזכות שהיא בסמכות בימ"ש שלום (למשל, שימוש) – נקבע שאפשר לבקש את שני הסעדים באותה תביעה.
באופן דומה, השתרשה המגמה לנסות ולכמת את שוויים של סעדים שבאופן היסטורי נחשבו ככאלה שלא ניתן לשום את שוויים (כגון צווים הצהרתיים מסוגים שונים). הפועל היוצא של המגמה הזו היתה הימנעות מהצורך להגיש תביעה כספית לבימ"ש שלום, אבל להגיש תביעה נפרדת לביהמ"ש המחוזי בבקשה לצו מסוים.
אבל, בגדול, הבעיה נותרה משמעותית. גם בימינו אנו, ישנם מקרים רבים שבהם אין לתובע ברירה אלא להגיש שתי תביעות, נגד אותו נתבע, בגין אותן נסיבות – לשתי ערכאות נפרדות.
אם סעד אחד נמצא בסמכות בימ"ש שלום, וסעד אחר נמצא בסמכות ביהמ"ש המחוזי – הדין הוא לפי "הלכת עקריש" הוותיקה.
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שהמצב הזה הוא מאוד לא יעיל, ומאוד לא רצוי.
אין שום היגיון בכך שבתי המשפט, שכורעים גם כך תחת הנטל, ימצאו את עצמם דנים פעמיים באותה מערכת נסיבתית – ואף עלול להיווצר מצב של הכרעות סותרות.
מי שהיה אמור לתקן את האנומליה הזו – הוא כמובן המחוקק.
לאורך השנים, שופטי ביהמ"ש העליון חזרו וביקשו מהכנסת לתקן את חוק בתי המשפט, ולמנוע מצב של פיצול תביעות, שגורם לבזבוז משאבים ואין בו היגיון ממשי – בטח לגבי איחוד כל הסעדים לתביעה אחת שתוגש לביהמ"ש המחוזי. בחלק מהפעמים, המחוקק אפילו הקשיב, והחוק תוקן (בהקשרי קניין רוחני).
ובחלק אחר, האנומליה נפתרה מלכתחילה:
נניח שאבי תובע את בני, ובני רוצה לתבוע את אבי בחזרה, ביחס לאותו עניין. במצב כזה, התביעה של בני מכונה "תביעה שכנגד". ולפי החוק, בני יכול להגיש תביעה שכנגד ולבקש גם סעדים שהם בסמכותה של ערכאה אחרת.
אז למה תביעה שכנגד כן, ותביעה רגילה לא?
התשובה היא, שאין תשובה. הרי ההיגיון מאחורי הקביעה שאפשר להגיש תביעה שכנגד ולבקש בה גם סעדים שאינם בסמכות בית המשפט שאליו הוגשה התביעה הראשונה – הוא למנוע התדיינות כפולה.
אותו היגיון כוחו יפה גם לגבי פיצול תביעה לשניים, כך שסעד אחד יתבקש בבימ"ש השלום, והשני בביהמ"ש המחוזי.
והשבוע, נפל דבר.
לביהמ"ש העליון נמאס לחכות למחוקק, והוא החליט לבצע כרסום משמעותי בהלכה שחייבה פיצול התביעה לשניים. כנפי-שטייניץ, שכתבה את חוות הדעת המובילה, קבעה שאם מוגשת תביעה בגין זכות במקרקעין שהיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי – אפשר לבקש בה גם סעד שהוא בסמכות של בימ"ש שלום.
כלומר, אם אדם מגיש תביעה בה מתבקש סעד של הכרעה בבעלות על נכס מקרקעין, והוא גם תובע פיצוי כספי בסכום שנמוך מ-2.5 מיליון ש"ח – באפשרותו, תודה לאל, להגיש את התביעה כולה, על שני סעדיה, לביהמ"ש המחוזי. האם זה פתר את כל הבעיות? ממש לא. עדיין יש מצבים שמחייבים פיצול של התביעה.
למשל, אם מוגשת תביעה לבימ"ש שלום בגין זכות במקרקעין שהיא בסמכותו, וגם מתבקש סעד כספי של למעלה מ-2.5 מיליון ש"ח. לפי הדין כיום – עדיין נדרש פיצול. עם זאת, כנפי-שטייניץ העירה ש-"אין לשלול" אפשרות של ביטול הלכת עקריש לגבי מצבים אלה – פשוט מדובר בנסיבות שלא התבררו במקרה הנוכחי.
בשורה התחתונה, כנפי-שטייניץ צמצמה כאמור את החובה לפצל את התביעות, ורמזה שביהמ"ש העליון נכון להמשיך ולצמצם אותה, עד כדי ביטולה המוחלט, אם הדבר יתבקש בהליך עתידי. עמית הצטרף לכנפי-שטייניץ, והעיר כי "לא פעם ולא פעמיים קראתי למחוקק לתקן את החוק ולפטור אותנו מעולה של הלכת עקריש".
ולפי עמית, כנפי-שטייניץ שכנעה אותו שאין עוד צורך להמתין ל-"חמורו של משיח", כלשונו, ולכך שהמחוקק יועיל בטובו לשנות את החוק – וניתן להגיע לאותה תוצאה בכלים פסיקתיים. גם וילנר הצטרפה לאותה מסקנה, והדגישה את היותה חלק מהמגמה של ייעול ההליכים המשפטיים, ומניעת הליכים מיותרים.
וכך, לאחר אלפיים שנות גלות ו-65 שנות הלכת עקריש, זכינו סוף סוף להיפטר מאחת ה-"גיבנות" שהלכה זו הותירה אחריה. נותרו עוד גיבנת או שתיים, שמן הסתם יוסרו גם הן, כאשר ההליך המתאים יובא אל ביהמ"ש העליון בהליך ערעורי כלשהו.
ועד כאן פסק הדין. כעת, לשאלת מיליון הדולר: מה השתנה?
למה דורות של שופטים סברו שאין מנוס מפיצול תביעה, עד שחוק בתי המשפט ישונה – ופתאום השבוע ההכרעה השתנתה?
מטבע הדברים, אין בהליך שבמרכז פסק הדין שום חידוש. פשוט, הפעם נמאס – ומן הסתם ניתן להעריך שהדבר נובע מהעומס ההולך וגובר על בתי המשפט, שגם לא זוכים למינויי שופטים חדשים.
כלומר, להערכתי ניתן לפרש את פסק הדין גם כ-"מיני קרב" בתוך התנגשות הרשויות שאנו נתונים בה בחודשים האחרונים, בין הרשות השופטת לאחותה המחוקקת. מבחינה זו, פסק הדין מהווה אמירה מצד בית המשפט שהוא נכון יותר ויותר "לפלוש" אל מגרשו של המחוקק, אם זה לא יתקן את הדרוש תיקון.
בוקר טוב.