קטגוריותהלכת אפרופיםעילת הסבירות

עילת הסבירות פינת הלכת אפרופים

בשבוע שעבר פירסם ביהמ"ש העליון שני פסקי דין מעניינים.
את אחד מהם, זה שעסק בפיטוריו של מישאל וקנין, יו"ר דירקטוריון דואר ישראל, רובכם כנראה מכיר. על השני, שעסק בפרשנות חוזה מקרקעין ביישוב מתתיהו, אף אחד מכם לא שמע.
ולמה אני מקשר ביניהם?

נתחיל בפרשת מישאל וקנין ודואר ישראל.
במרכז הסיפור, רצונם של השרים קרעי ואמסלם לפטר את וקנין מתפקידו. ולמה רצו השרים הנכבדים לעשות כן? על כך, אף אחד לא הצליח להשיב באופן משכנע.
בגדול, ומבלי להיכנס לפרטים, כל הנתונים שהוצגו מלמדים שוקנין עשה עבודה סבירה, ואף למעלה מכך.

עוד התברר כי החלטתם השרים נעשתה מבלי להיוועץ בגורמים הרלבנטיים, ללא קיום שימוע, מבלי לברר את המצב בפועל, ובעיקר מבלי שהוצגה שום ראיה ממשית שמלמדת שוקנין לא מילא את תפקידו כראוי – שהיא לכאורה העילה שבגינה השרים החליטו להעבירו מתפקידו.
ואם כל זה לא מספיק, מדובר באירוע תקדימי.

כלומר, מפסק הדין מסתבר שזו היתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה שרים ביקשו להדיח דירקטור מחברה ממשלתית. קל וחומר יו"ר דירקטוריון.
אז נחזור לשאלה – למה לכל הרוחות השרים קרעי ואמסלם החליטו להתאבד דווקא על הגבעה של פיטורי וקנין מתפקידו כיו"ר דירקטוריון חברת דואר ישראל?

לשאלה הזו אין תשובה בפסק הדין. מה שכן יש בו, זה נימוקי השופטים שהכריעו לבטל את החלטתם השרים, ולהותיר את וקנין בתפקידו.   כל שלושת השופטים – מינץ, עמית וכבוב – הגיעו כולם לאותה מסקנה, לפיה ההחלטה בטלה. אלא שכל אחד מהם פסע בנתיב משפטי שונה, ולצורך העניין נתמקד בשופטים מינץ ועמית.

מינץ קבע כי לא הוצגה תשתית עובדתית שמלמדת על תיפקוד לקוי של וקנין, וכן מצא שההחלטה התקבלה בפועל לפני שהתקיימה היוועצות עם רשות החברות הממשלתיות, וגם מבלי שניתנה לוקנין הזדמנות להעלות את טענותיו בשימוע, בניגוד לחוק.
לדבריו, הליכי ההיוועצות והשימוע המאוחרים היו למראית עין בלבד.

לפיכך, מינץ קבע כי "הפגמים המשמעותיים שנפלו בהליך מחייבים להביא לבטלות החלטת השרים".
השופט הבא היה, כאמור, עמית.
גם עמית התחיל בסקירת השתלשלות האירועים, שמדגימה את חוסר ההיגיון בהחלטת השרים לגבי וקנין, שגם עמדה בניגוד לעמדתם של כל גורמי המקצוע וממלאי התפקידים הרלבנטיים.

נוכח אסופת הפגמים והכשלים שנפלה בהחלטה ובהליך שקדם לה, עמית סיכם כי "נקל עליי לקבוע כי החלטת השרים להעביר את [וקנין] מתפקידו היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני", וציין כי הפרשה היא הוכחה לחשיבות פסק הדין שביטל את האפשרות של העברת ביקורת שיפוטית על שרים מכוח עילת הסבירות.

הן מינץ הן עמית שפכו אש וגופרית על ההחלטה של השרים (כמובן, בנימוס המשפטי המתחייב), וסירבו להשלים עם סיטואציה שבה שר מחליט לפטר בעל תפקיד כל כך בכיר וכל כך רגיש כמו יו"ר דירקטוריון חברה ממשלתית – פשוט כי מתחשק לו, וגם עושה זאת בהתייעצות עם עצמו ובלי לשמוע את גורמי המקצוע.

אבל, אף על פי שהתוצאה של מינץ ועמית היתה זהה, וחרף העובדה שמבחינה מהותית שניהם האירו והעירו על אותם פגמים ממש בהתנהלות של השרים – מינץ בנה את ההנמקה שלו על הוראות החוק השונות, ואילו עמית הסתובב סביב עילת הסבירות, שמחייבת כל רשות מינהלית, לרבות שר בממשלה, לפעול בסבירות.

נעצור את הדיון בפסק הדין בעניין הדואר, ונעבור למשהו אחר לגמרי – לסיפור מוזר על עסקת מכר מקרקעין ביישוב מתתיהו.
העובדות הן סבוכות, אב לענייננו אפשר לפשט ולומר שמדובר על חוזה שבמסגרתו הוסכם שחברה מסחרית מסוימת תמכור זכויות בפרויקט מגורים לשני קונים. הקונים שילמו את התמורה.

לימים, המצב הסתבך, משום שצה"ל החליט להפקיע את השטח שבו היה אמור להיבנות פרויקט המגורים. והשאלה היתה, מה עושים במצב כזה.
באחד הסעיפים בחוזה נקבע כי אם בחלוף שנתיים יסתבר כי לא תתאפשר בנייה בפרויקט, "יהיו הקונים זכאים לקבל זכויות חלופיות במקרקעין סמוכים השייכים לחברה המוכרת".

בסופו של דבר, המחלוקת התנקזה לשאלה כיצד יש לפרש את הסעיף הזה: האם הוא מקנה לקונים *אופציה* לקבל זכויות חלופיות מהחברה המוכרת, ובהתאם על הקונים להודיע לחברה שהם מממשים את האופציה; או שמשמעות הסעיף היא שאם חלפו שנתיים ואין בנייה בפרויקט – הם מקבלים *אוטומטית* זכויות חלופיות.

כלומר, מדובר בשאלה של פרשנות חוזים – ואת פסק הדין המרכזי כתב גרוסקופף.
גרוסקופף פנה תחילה ללשון החוזה, וקבע שהיא יכולה לתמוך בשתי האפשרויות, כלומר שאת הביטוי לפיו "הקונים יהיו זכאים לקבל זכויות חלופיות" אפשר לפרש גם ככזה שמקנה לקונים אופציה, וגם ככזה שקובע המרה אוטומטית.

לפיכך, הלשון לא מספקת לנו תשובה לשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, ויש לפנות לתכלית – ותחילה, לתכלית הסובייקטיבית, כלומר לניסיון לשער את כוונת הצדדים לגבי הפרשנות הנכונה של אותו סעיף בחוזה, וזאת לפי נסיבות שהן חיצוניות ללשון הכתובה.
אבל גם כאן היתה לגרוסקופף בעיה מסוימת.

גרוסקופף קבע שאין מספיק אינדיקציות כדי להבין את הכוונה המשותפת של הצדדים *במועד כריתת החוזה*. עם זאת, הוא מצא שהתנהלות הקונים בשנים שחלפו מאז מלמדת במידה מסוימת על כך שהם ראו בסעיף כאופציה בלבד, שעליהם להפעיל – ולא כהוראה אשר מחייבת את החברה לספק להם זכויות במקרקעין חלופיים.

לגרוסקופף לא נותרה ברירה אלא לפנות גם לתכלית האובייקטיבית, כלומר מה "צדדים סבירים" לחוזה דומה היו מבקשים לקבוע.
ולפי גרוסקופף, התכלית האובייקטיבית תומכת בפרשנות הסעיף ככזה שהקנה אופציה, שכן "צדדים מסחריים סבירים היו מעדיפים לראות מנגנון זה כהסדר אופציה, ולא כהמרה אוטומטית".

לכן, ועל סמך פרשנות החוזה לפי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית – גרוסקופף דחה את עמדת הקונים, וקבע שהסעיף המדובר הקנה להם אופציה בלבד, שהם לא מימשו, ולא הקנה להם זכות אוטומטית לקבל מקרקעין חלופיים.
ברק-ארז הצטרפה לעמדתו של גרוסקופף, ואילו כנפי-שטייניץ הגיעה למסקנה הפוכה.

אבל, לצורך השרשור הזה, די לנו בחוות דעתו של גרוסקופף.
מי שיקרא בעיון את דבריו, ישים לב שפסק הדין הידוע ביותר, החשוב ביותר והמושמץ ביותר בנוגע לפרשנות חוזים – הלא הוא פסק הדין שבו נקבעה "הלכת אפרופים" – כלל לא מוזכר. לעומת זאת, מוזכר פסק הדין בעניין "ביבי כבישים".

זוכרים את פסק הדין הזה, שעורר סערה בשנת 2019?
גם בפרשת "ביבי כבישים", השאלה המרכזית עסקה בפרשנות חוזים. ובאותו פסק דין, הצטרף גרוסקופף לשטיין בקביעה לפיה כאשר מדובר בחוזה עסקי-מסחרי, שבו כל הצדדים מיוצגים משפטית (להבדיל, למשל, מעסקה צרכנית "קטנה") – יש לתת בכורה ללשון החוזה.

פסק הדין פורסם, כאמור, לפני "הרפורמה המשפטית", כלומר בעידן שבו הביביסטים טרם גילו שמערכת המשפט אשמה בהכל.
אבל, לא אלמן ישראל – וגם באותם ימים התרוצצו בארצנו סוכני "משילות" רבים, וביניהם גיל ברינגר, שמיהר לחגוג את "פטירתה של הלכת אפרופים", שגרמה ל-"נזק אדיר לעולם העסקי".

אבל, עיניכם הרואות שבחלוף 4.5 שנים, אף על פי שגרוסקופף היה חלק מדעת הרוב ב-"ביבי כבישים", אף על פי שהוא כלל לא הזכיר את הלכת אפרופים בפסק הדין האחרון, וחרף העובדה שגם הפעם מדובר בחוזה עסקי-מסחרי בין שני צדדים "חזקים" – הוא מצא את עצמו פונה לתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית.

ובאופן דומה, השופט מינץ – שלא מאוד אוהב שימוש בעילה עמומה כמו עילת הסבירות, בטח לא בביקורת שיפוטית על דרג כמו שר – לא התייחס בכלל לעילת הסבירות, אבל בסופו של דבר התערב בהחלטה של שני שרים שרצו לפטר יו"ר דירקטוריון, כי היא היתה חסרת כל היגיון, הצדקה או הנמקה ממשית.

אגב, בדיוק אותו דבר קרה בפסק הדין שבו בוטל מינויו של השופט בדימוס מזוז ליו"ר הועדה המייעצת למינויי בכירים, רק שאז היה מדובר בשופט סולברג.
ולמה זה קרה?
ובכן, לדעתי המקרים הללו מדגימים היטב עד כמה חלק נכבד מהשיח הציבורי בגנות "האקטיביזם" של בית המשפט העליון הוא שטחי ומטופש.

הלכת אפרופים ועילת הסבירות הן רעיונות. הן כלי עבודה מחשבתיים, שאי אפשר לבטל באמצעות חקיקה.
כאשר שופט שרוצה לפרש חוזה לפי לשונו מגיע לסעיף עמום, הוא יפנה לתכלית. וכאשר שופט שמרן רוצה לבטל החלטה מופרכת של שר על מינוי או פיטורין, הוא כבר ימצא את הדרך לשם, גם בלי להשתמש בסבירות.

קישור לפסק הדין המלא בעניין הדואר:
https://t.co/lZPGCHXeN9
קישור לפסק הדין המלא בעניין המקרקעין במתתיהו:
https://t.co/87BZJq6oua
בוקר טוב.