ב-30.7.2007 נפל דבר – העיתון "ישראל היום" הודפס לראשונה.
שוק התקשורת בכלל, ושוק העיתונות המודפסת בפרט (האינטרנט היה משני, והאייפון צעד את צעדיו הראשונים) עבר טלטלה דרמטית. לזירה נכנס עוד עיתון יומי, שחולק בחינם – ועולם תקשורתי חדש נולד.
לידת "ישראל היום" מסמלת לדעתי את בריאת עולם התקשורת הביביסטי.
בשרשור הקודם 👇 , שעסק בקריירה הפוליטית של נתניהו עד לאותו מפץ גדול, טענתי שההבדל העיקרי בין הקריירה הבינונית שלו עד אז, לבין הפיכתו לפוליטיקאי שמדינה שלמה מסתחררת סביבו כבר עשור – נובע בראש ובראשונה מסיקורו בתקשורת.
בשרשור הזה אנסה לשכנע אתכם ש-"ישראל היום" (לצד אמצעי תקשורת נוספים) יצר מציאות תקשורתית שלא הכרנו לפני כן:
כלי תקשורת שבראש מעיניו לא ניצב תיווך המציאות לתקשורת, לא קידום אידיאולוגיה או אג'נדה וגם לא אינטרס כלכלי של הבעלים.
תכליתו המרכזית היתה שירות פוליטי לבנימין נתניהו.
חשוב לעצור ולהדגיש כבר עכשיו:
אני לא מנסה לטעון שהתקשורת "המיינסטרימית" בישראל באותם ימים לא היתה מוטה פוליטית, לא טוען ששאר כלי התקשורת נקיים מאג'נדות או אינטרסים, וגם לא שהם סיקרו את נתניהו באופן הוגן או "אובייקטיבי".
אני טוען שלא הכרנו תקשורת שמשרתת פוליטיקאי בודד.
כן, "הארץ" הוא עיתון עם קו אידיאולוגי מובהק. כן, אפשר לטעון שהתקשורת האלקטרונית של ישראל בשנת 2007 היתה גם היא מוטה לשמאל. וכן, היו – ועדיין יש – כלי תקשורת שמשרתים מפלגה (דבר, על המשמר, המודיע, הצופה וכו').
אף אחד מכלי התקשורת הללו לא סבב סביב דמותו של פוליטיקאי בודד.
עולם התקשורת הביביסטי יצר תופעה אחרת, של אמצעי תקשורת שעוסקים כמעט אך ורק בהאדרת תדמיתו של נתניהו, בתקיפת יריביו ובקידום סדר יום שמשרת אותו. וכאשר היה צורך להפוך את סדר היום על ראשו, כך נעשה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא היחס של "ישראל היום" לחשד לפיו רה"מ ביצע עבירות שחיתות.
כך, בחודשים שלאחר תחילת הדפסת ישראל היום – העיתון נקט בקו בלתי מתפשר נגד שחיתות שלטונית, וזו גם היתה הכותרת של הגיליון הראשון שלו.
ישראל היום גם העניק גיבוי בלתי מתפשר לרשויות אכיפת החוק, כלומר למשטרה ולפרקליטות, והרבה להלעיג את גרסתו או את טענותיו של אולמרט שנחשד אז בפלילים.
בתוך כל אלה, ה-דוגמה ה-קלאסית היא האופן שבו התייחס ישראל היום להמלצות המשטרה ביחס לאולמרט.
ביום שלפני, נמרחה על גבי שער העיתון ההכרזה על ההמלצות הצפויות של המשטרה. חדי העין יוכלו להבחין בכותרת משנה, אשר מתארת "מהלך הזוי בממשלה", שנועד – שומו שמיים – להגביל את סמכויות בג"ץ.
למחרת, שוב שער שהוקדש כולו להמלצות החמורות של המשטרה, שזכו לסיקור אוהד לחלוטין, וגם בעל היקף חסר תקדים. וגם הפעם, תוכלו להבחין בכותרת משנית שמביע זעזוע מכך ש-"בסוף דרכה, הממשלה מחליטה להגביל את בג"ץ".
כלומר, גיבוי מקיר לקיר לרשויות האכיפה, וגינוי של כוונת הממשלה לפגוע בבג"ץ.
כעשר שנים לאחר מכן, הגלגל התהפך:
ראש הממשלה הוא נתניהו, והוא חשוד בעבירות *הרבה יותר חמורות* מאלה שיוחסו לאולמרט, והמלצות המשטרה ביחס אליו היו חד-משמעיות לא פחות. אבל, רצה הגורל והשער של "ישראל היום" נראה, איך נאמר, מעט שונה.
למשל, הכותרת נתנה ביטוי מרכזי לתגובת נתניהו.
גם כותרות המשנה היו מרוככות, ושוב הודגשה תגובת נתניהו וגם העובדה שהכרעה היא בידי היועמ"ש.
הטורים בעיתון היו כמובן ביקורתיים מאוד למשטרה (למעט טור של יוסי ביילין), וכללו מתקפות אישיות חריפות על המפכ"ל אלשיך. בקיצור, לעומת הסיקור של *אותו אירוע* בתקופת אולמרט, מדובר ביום ולילה.
ניתן לתת עוד אינספור דוגמאות לתמיכה הבלתי מתפשרת של ישראל היום בנתניהו, או לתקיפה של כל מי שניצב מולו או בדרכו.
מאחר שכותב שורות אלה עוסק בעיקר במשפט, אשתמש בדוגמה מהתחום:
זוכרים שאי-שם בסוף 2019 הודיע היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגד נתניהו? זוכרים שבג"ץ דן בעניין כשירותו?
מה שאולי אינכם זוכרים הוא שבהתחלה, הדיון היה בפני הרכב של שלושה שופטים. וכמו באינספור עתירות "חשובות" – ההרכב שדן בהן היה "הרכב סיניוריטי", כלומר שלושת השופטים הבכירים ביותר שמכהנים באותה עת, ובענייננו מדובר בחיות, מלצר ופולגמן.
ההתייחסות של "ישראל היום" לסוגיה היא מאלפת.
הכותרת הכריזה על כך שמדובר ב-"משחק מכור", כלומר שגורלו המשפטי של נתניהו כבר הוכרע לחובתו.
"גורם משפטי בכיר" עלום (ומאוד אמיתי) צוטט כמי שמסתייג מכך שעתירה כל כך דרמטית תוכרע על ידי שלושה שופטים בלבד – שכולם אקטיביסטים, וכמובן שחיות בחרה אותם בקפידה ולא חלילה בגלל הוותק.
כותרת נוספת מאותו יום היתה גם היא ליקוק לנתניהו, על אישור של הקמת 3000 יחידות דיור ביו"ש.
למי שבמקרה לא זוכר, לא זו בלבד שבג"ץ לא מנע מנתניהו להרכיב ממשלה – אלא שההרכב כלל לבסוף 11 שופטים, שכולם קבעו זאת פה אחד. כלומר, השער של ישראל היום מדצמבר 2019 היה שקר גמור, לכל אורכו.
בעיתון שלאחר פסק הדין, לא הוזכרו כמובן נבואות הזעם הכושלות לגבי "משחק מכור". חדי העין יוכלו להבחין גם בכותרת משנה המבשרת על "החלת ריבונות" (מה שלא ממש קרה), ועל ליטוף מתמשך סביב הקורונה.
ואיך יש ידיעה שלילית על מערכת החינוך?? תבדקו מי כיהן כשר החינוך בארבע השנים שלפני כן.
כאמור, אפשר להמשיך בלי סוף בבדיקת התכנים של "ישראל היום" לאורך השנים, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה – מדובר בעיתון שפשוט העניק שירותי תעמולה פוליטית לנתניהו:
נמנע מלהעביר ביקורת כלשהי על נתניהו, תמיד הבליט את התייחסותו, תמיד פינק בתמונות מחמיאות – ולעולם הכפיש את יריביו.
מה שמעביר אותנו לצד השני של המטבע – לאופן שבו נתניהו התייחס לעיתון "שלו". גם מבחינה זו, מדובר בתופעה שמדינת ישראל לא הכירה, במסגרתה ראש הממשלה שלה עסוק באופן אובססיבי בתקשורת בכלל, ובעיתון יומי שמשרת אותו בפרט.
ושוב יודגש: כן, קשר בין פוליטיקאים לכלי תקשורת הוא תופעה מוכרת.
אלא שהקשר בין נתניהו לבין ״הבייבי״ שלו היה חסר תקדים בהיקפו ובעוצמתו. דוגמאות לכך יש למכביר, ונסתפק בעיקריות שבהן:
א. בתום הליך משפטי מייגע – ביהמ"ש העליון הורה לנתניהו לחשוף נתונים לגבי שיחות בינו לבין שלדון אדלסון ועמוס רגב (בהתאמה – הבעלים והעורך הראשי של ישראל היום).
מהנתונים שנחשפו עולה כי בשנים 2012-2017, שבכולן נתניהו כיהן כראש הממשלה, הוא שוחח עם אדלסון לא פחות מ-164 פעמים, ועם רגב הוא עשה זאת 357 פעמים. אלה מספרים פשוט מטורפים (אגב, מניתוח המידע והצלבה של מועדי השיחות לעומת אירועים שהתרחשו עולה תמונה מעניינת – שתוכלו לאתר בחיפוש ברשת).
ב. בתאריך 12.11.2014 עברה בכנסת, *בקריאה טרומית בלבד*, הצעת החוק הידוע כ-"כחוק ישראל היום".
מדובר בהצעת חוק שבמרכזה איסור לחלק עיתון בחינם, שכמובן נועדה לפגוע בעיתון הבית של נתניהו, שחולק ללא תמורה באופן שרק בעל כיסים עמוקים כמו אדלסון יכול להרשות לעצמו.
לנתניהו זה הספיק.
התגובה שלו היתה מדהימה, בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל בקריאה טרומית, ובהצעת חוק שכל תוכנה הוא חיוב עיתון לגבות תשלום.
מה שנתניהו עשה זה לפרק את הממשלה ולפזר את הכנסת. כן, על רקע העברת הצעת חוק בקריאה טרומית. נתניהו *בעצמו* הודה בכך, בפוסט ארוך שכתב בפייסבוק ביום 15.1.2017.
ג. כאשר נתניהו הקים את ממשלתו הרביעית בשנת 2015 הוא המשיך בדיוק באותו קו:
לא זו בלבד שהוא התעקש לכהן גם כשר התקשורת, אלא שהוא הכניס להסכמים הקואליציוניים תנאי לפיו כל הסיעות השותפות מתחייבות לתמוך ברפורמות שבדעתו להנהיג בשוק התקשורת, ומתחייבות להתנגד לכל יוזמה אחרת בתחום.
לדעתי, דוגמאות אלה יכולות ללמד אותנו על החשיבות העצומה שנתניהו ייחס לתקשורת בכלל ול-"ישראל היום" בפרט – עניין שהעסיק והטריד אותו באופן אובססיבי וחסר כל פרופורציה.
לימים, האובססיה של נתניהו לתקשורת גם הפכה בחלקה לחשדות בפלילים – והיא עומדת במרכזם של "תיק 2000" ו-"תיק 4000".
באשמתו של נתניהו בפלילים – יכריע כמובן בית המשפט, ורק הוא. עם זאת, מבחינה ציבורית לא נותר למעשה ספק שנתניהו עסק *המון* בשאלת סיקורו בקבוצת "ידיעות אחרונות" כמו גם באתר "וואלה".
על כך, על שאר כלי התקשורת הביביסטים ועל תופעת השופרות – בשרשור הבא, ככל שעדיין יש ביקוש.
שבוע טוב.
קישור לפסק הדין המלא בעניין שיחות נתניהו עם אדלסון ורגב:
https://t.co/7d7ZNnsNxX