כמו שכולכם שמעתם, אתמול פירסם בג"ץ את פסק הדין בעתירות בעניין גיוס בני ישיבות. את פסק הדין כתב ממלא מקום הנשיא פוגלמן, אליו הצטרפו כל שמונת השופטים הנוספים – כך שפסק הדין ניתן פה אחד.
בואו ננסה, בלי להיכנס לפלפולים משפטיים, להבין מה בעצם בג"ץ קבע.
נתחיל ברקע ההיסטורי.
סמוך לאחר הקמת המדינה, החליט בן גוריון להעניק פטור משירות צבאי לכ-400 תלמידי ישיבה. התקדים הזה הפך למדיניות ממשלתית מוצהרת, בגדרה הממשלה פטרה יותר ויותר בני ישיבות מגיוס.
שלא במפתיע, הדבר עורר מחלוקת ציבורית עזה – שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון.
בעשורים הראשונים, בג"ץ נמנע מלדון בסוגיה, בין אם מטעמים משפטיים (היעדר זכות עמידה, חוסר שפיטות), ובין אם מטעמים פרקטיים (מספר תלמידי הישיבות שקיבלו פטור).
עד שבשנת 1998 נפל דבר, ובג"ץ קבע שנוכח ההיקף הגדל והולך של תלמידי ישיבות שמקבלים פטור – אי אפשר להסתפק בהחלטת ממשלה.
כלומר, בג"ץ קבע שסוגיה כל כך משמעותית, שאותה הגדיר כ-"שאלה לאומית נוקבת" – חייבת הסדרה בחקיקה ראשית של הכנסת. רק הכנסת יכולה להסמיך את הממשלה להעניק פטור גורף בהיקפים כל כך גדולים.
בעקבות פסק הדין, חוקקה הכנסת בשנת 2002 את מה שידוע כ-"חוק טל" – ואז הוגשו עתירות נגד החוק.
בג"ץ לא מיהר, ונתן ל-"חוק טל" לעמוד בתוקפו במשך עשר שנים, עד שהשתכנע, בעקבות הנתונים שנאספו – שהחוק לא מגשים את תכליותיו, פוגע בשיוויון ולמעשה מנציח את ההשתמטות של המגזר החרדי.
לכן, בג"ץ קבע ש-"חוק טל" אינו חוקתי, ודינו להתבטל.
בתגובה, הכנסת חוקקה חוק חדש בשנים 2014-2015.
שלא במפתיע, הוגשו עתירות גם נגד החקיקה הזו (שנכנה אותה "חוק הגיוס השני").
ב-2017 בג"ץ קבע שגם חוק הגיוס השני אינו חוקתי, בשל הפגיעה הקשה שלו בזכות לשיוויון. יחד עם זאת, בג"ץ קבע שהחוק ימשיך לחול במשך שנה נוספת, על מנת לתת לכנסת זמן כדי לחוקק חוק חדש, בהתאם לקביעות בפסק הדין.
אלא שחלפה שנה, ודבר לא נשתנה. הכנסת לא חוקקה חוק גיוס חדש. סמוך לאחר מכן, ישראל נקלעה לסחרור של חמש מערכות בחירות סמוכות, וכך נוצר מצב שבו הכנסת והממשלה פנו פעם אחר פעם לבג"ץ בבקשה לדחות את מועד בטלותו של חוק הגיוס השני.
ובג"ץ נעתר שוב ושוב לבקשות האלה, במשך שש שנים תמימות.
לאחר אינספור ארכות, חוק הגיוס השני בוטל סופית ביום 30.6.2023.
אבל, כמו שכולכם יודעים – גם במועד הזה הכנסת הנוכחית לא חוקקה חוק גיוס חדש.
במקום חוק, הממשלה החליטה – לפני שנה בדיוק – "להנחות את שר הביטחון", שמצידו "ינחה את צה"ל" – לא לנקוט הליכים לשם גיוס של בני ישיבות.
אם קראתם בעיון עד עכשיו, אתם אמורים לעצור ולשאול: רגע אחד. הרי כבר בשנת 1998 בג"ץ קבע שהממשלה לא יכולה לפטור בני ישיבות מגיוס, והדרך היחידה לעשות כן היא באמצעות חוק של הכנסת (שצריך להלום את עיקרון השיוויון).
אז איך הגענו למצב שבו הממשלה "מנחה" את שר הביטחון לעשות בדיוק את זה?
ובכן, אתם לא טועים, ותיכף נראה מה בג"ץ קבע לגבי זה. עם זאת, חשוב לדעת שהיועמ"ש – שכביכול פועלת נגד הממשלה ומנסה להפיל אותה – גיבתה את ההחלטה הזו.
מה שעוד חשוב לדעת הוא שהחלטת הממשלה הוגבלה עד ליום 31.3.2024, כאשר הכוונה היתה שעד אז יחוקק חוק גיוס חדש, לתפארת מדינת ישראל.
אני מניח שלא תיפלו מהכסא כשאספר לכם שנגד החלטת הממשלה לשוב ולפטור את בני הישיבות מגיוס – שוב הוגשו עתירות לבג"ץ, שהן בעצם העתירות שהוכרעו אתמול.
בנוסף, וגם זה ודאי לא יפתיע אתכם, בשנה שחלפה מאז החלטת הממשלה – לא נחקק שום חוק גיוס חדש.
והנה הגענו אל גוף פסק הדין מאתמול.
אם ננסה לסכם את האמור עד כה, הרי שבג"ץ נדרש למעשה לקבוע מה עושים במצב שבו אין שום חוק שמסמיך את הממשלה לפטור בני ישיבות מגיוס, ואפילו החלטת הממשלה מיוני 2023 פקעה ב-1.4.2024.
וכאשר מבינים שזה המצב – לא צריך להיות משפטן כדי להעריך מה תהיה התוצאה, ולא בכדי פסק הדין ניתן פה אחד.
בג"ץ שב וקבע שהדרך היחידה להעניק פטור גורף לבני הישיבות – היא באמצעות חקיקה של הכנסת. בהינתן שאין חוק כזה, משום שחוק הגיוס השני פקע ב-30.6.2023, הרי שממועד זה היה על הממשלה לגייס את בני הישיבות.
אלא שכזכור, הממשלה החליטה, בגיבוי היועמ"ש, להמשיך לפטור בני ישיבות עד 31.3.2024.
על החלטה זו, כמו גם על הגיבוי שנתנה לה היועמ"ש – בג"ץ שפך אש וגופרית, וקבע שהחלטת הממשלה התקבלה בחוסר סמכות ובניגוד לדין.
בנוסף, בג"ץ קבע שההחלטה פסולה גם לגופה, משום שבפועל הממשלה הנחתה את רשויותיה לאכוף את החוק באופן מפלה, תוך פגיעה קשה בעיקרון השיוויון ובשלטון החוק.
מכל מקום, בעת הזו אין חוק שמאפשר לפטור בני ישיבות מגיוס, אין החלטת ממשלה שמאפשרת את זה, והדברים מקבלים משנה תוקף נוכח כל מה שעברנו בשנה האחרונה (גיוס מילואים המוני, העלאת גיל הפטור משירות מילואים, קיצור דחיית השירות של המכינות הקדם צבאיות, הקדמת גיוס בני ישיבות ההסדר, ועוד).
לפיכך, המסקנה החד-משמעית היתה שעל הממשלה לגייס את בני הישיבות, כפי שהיא מגייסת אוכלוסיות אחרות.
יחד עם זאת, בג"ץ נמנע מלעסוק בפן הפרקטי של הדברים, כלומר לא קבע שום דבר קונקרטי לביצוע. הממשלה נדרשת להתחיל ולגייס, ומן הסתם האופן שבו היא תפעל או לא תפעל עוד יבחן בבג"ץ בעתיד.
ועד כאן עניין הגיוס.
לצד שאלת הגיוס, בג"ץ דן גם בשאלה האם אפשר להמשיך ולהעביר כספים ממשלתיים לתלמידי הישיבות, בהינתן העובדה שכבר אין חוק שפוטר אותם מגיוס.
לא נכנס לפרטים הטכניים המייגעים, וניגש לשורה התחתונה לפיה "דחיית השירות והלימודים התורניים הם שני הצדדים של אותו מטבע".
כלומר, בג"ץ קבע שהגיוס והתמיכה הכספית כרוכים זה בזה.
משאין הסדר חוקי שפוטר את בני הישיבות מגיוס – ממילא "נשמט הבסיס החוקי לעידוד ולתמיכת המדינה בפעילותם של אלה שנמנעים מגיוס". בלתי מתקבל על הדעת שהמדינה עצמה תעודד, באמצעות העברת תקציבים, פעילות שחותרת תחת החובה להתגייס לצה"ל.
לכאורה, המשמעות היא שהחל מיום 30.6.2023, אז פקע סופית תוקפו של חוק הגיוס השני – אסור היה להמשיך ולהעביר כספי תמיכות ממשלתיים לבני הישיבות.
יחד עם זאת, כדי לא להנחית מכה מיידית קשה מידי, בג"ץ קבע ש-"המועד הקובע" הוא מיום 1.4.2024. ממועד זה, לא ניתן יותר להעביר כספי תמיכות.
והנה הגענו אל השורה התחתונה:
"הלכה למעשה, מצויים אנו באותו המקום שבו עמדנו לפני למעלה מ-25 שנים", קבע פוגלמן. הממשלה רוצה לפטור בני ישיבות מגיוס, מטעמים פוליטיים – אבל אין חוק שמאפשר את זה. ואם אין חוק שמאפשר את זה, יש חובת גיוס ויש איסור להעביר כספים לבני הישיבות הלומדים.
אם בתחילת הדרך היה מדובר על פטור ל-400 תלמידים, הרי שכיום מדובר על 63 אלף (בערך פי 160, כאשר האוכלוסיה היהודית במדינה גדלה בערך פי 13).
המשך המצב הקיים "יוצר הפליה קשה בין אלה הנדרשים לשרת, לבין אלה אשר לא ננקטים הליכים לשם גיוסם" – במיוחד על רקע מאורעות השנה האחרונה.
בהתאם, העתירות התקבלו כאמור פה אחד (פסק הדין עסק גם בשאלת ייצוג הממשלה על ידי היועמ"ש, אבל נשאיר את זה להזדמנות אחרת).
ועד כאן פסק הדין. במעט המקום שנותר, אבקש להעיר הערה אחת:
טוב היו עושים חסידיה המתמעטים של הקואליציה הנוכחית אם היו באים בטענות לנבחריהם, במקום לשופטים.
הכנסת הנוכחית נבחרה כידוע בנובמבר 2022, והממשלה הנוכחית הושבעה בסוף דצמבר 2022.
בגלל הרכב הקואליציה, די ברור שלא היתה לה שום כוונה לחוקק חוק גיוס שיוויוני, ולמעשה מה שהיא באמת רצתה לעשות הוא להנציח את ההשתמטות החרדית – וזה גם היה האינטרס של החרדים לתמוך ב-"רפורמה המשפטית".
במילים אחרות, התוכנית של נתניהו, לוין, רוטמן והסיעות החרדיות היתה קודם כל להרוס את יכולתו של בג"ץ לבצע ביקורת שיפוטית – ואז לחוקק חוק מפלה שיכריח את שאר אזרחי מדינת ישראל גם להגן בגופם על בני הישיבות באמצעות גיוס לצה"ל, וגם לממן אותם באמצעות העברת כספים שמקורם במשלם המיסים.
למרבה המזל, הלוחמים הרבים בעד הדמוקרטיה – מנעו את חקיקת "הרפורמה" ואת נפילת המבצר. במקביל, הקואליציה המשיכה לעשות כלום, ורק ניסתה לקנות עוד ועוד זמן.
אתמול, הסבלנות של בג"ץ (ושל רוב מוחלט של אזרחי ישראל) – פקעה. אפליה פסולה, גם אם התקיימה מאז קום המדינה, היא עדיין אפליה פסולה.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/USdRp9hY96
בוקר טוב.