בג"ץ פירסם אתמול את פסק הדין בעתירה שהגישו מספר ארגונים, שהסעד המרכזי שהתבקש בה היה הפסקת השימוש במחנה "שדה תימן".
בשרשור הבא, אנסה לשכנע שקריאה קפדנית ומושכלת של פסק הדין מלמדת עד כמה בית המשפט העליון עושה "שמיניות באוויר" כדי להגן על פעולות הממשלה.
אבל לפני שנגיע לפסק הדין עצמו, צריך הקדמה:
המחבלים שמשתייכים לארגוני הטרור השונים ברצועת עזה, או אלה שאינם משתייכים לארגון כלשהו אבל ביצעו פעולות נגד ישראל – אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה (מטעמים שלא נכנס אליהם הפעם).
אז מה הדרך החוקית לפיה הם מוחזקים במתקני כליאה בישראל?
ובכן, יש שני מסלולים חוקיים מרכזיים:
א. פתיחה בהליך פלילי, במסגרתו מוחזקים מי שיש נגדם ראיות המקימות לפחות חשד סביר שהיו מעורבים בפעולות חבלניות כלשהן. חשודים אלה "מיועדים" לעמוד לדין, אז יוגש נגדם כתב אישום ויתנהל הליך פלילי לכל דבר.
ב. חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים.
חוק זה, המכונה "חוק הלב"ח" בז'רגון המשפטי, מגדיר בעצמו את מטרתו: "להסדיר את כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, אשר אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה, בדרך העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי המשפט הבין-לאומי ההומניטרי".
בקיצור, החוק מאפשר להחזיק מחבלים בכלא, ללא משפט.
החוק קובע מי מוסמך להוציא צו לכליאת לוחם בלי חוקי, את הביקורת השיפוטית על צו שהוצא, וכן קובע זכויות כמו מפגש עם עורך דין, החזקה "בתנאים הולמים שלא יפגעו בבריאות ובכבוד", ועוד.
בנוסף, החוק מסמיך את שר הביטחון להתקין תקנות לגבי תנאי הכליאה שבהם יוחזקו הלוחמים הבלתי חוקיים.
תקנות כאלה אכן הותקנו, והן קובעות, למשל, את זכויות הכלואים לגבי מזון, טיפול וציוד רפואי, תנאי היגיינה, סידורי שינה, טיול תחת כיפת השמיים, ספרי ותשמישי קדושה, תפילה משותפת, ביקורי צלב אדום ועורך דין, שליחת וקבלת מכתבים, זכות לקבל חפצים אישיים ואפילו סיגריות מידי יום, ועוד.
מה שעוד צריך לדעת הוא שמחנה "שדה תימן" נועד לשמש מעין "תחנת מעבר" עבור עצורים מעזה, ובשום אופן לא כמתקן כליאה קבוע.
כלומר, הכוונה המוצהרת של צה"ל היתה שעצור יקלט בשדה תימן לצורך חקירה ומיון ראשוני בלבד – ואז יועבר לשירות בתי הסוהר, או לחילופין ישוחרר חזרה לרצועת עזה.
לאחר פרוץ המלחמה ב-7.10 הכריז שר הביטחון על שדה תימן כמתקן כליאה, שכאמור נועד לשמש לשהייה קצרה בלבד.
לאחר שהצטברו עדויות שונות, הוגשה במאי העתירה ובה הועלו טענות קשות בנוגע לתנאי הכליאה במקום, טענות להפרת הדין הישראלי והבינלאומי, וכן טענות לפיהן עצורים שוהים במתקן זמן ממושך.
ותאמינו או לא, אבל המדינה לא ממש הכחישה את הטענות הקשות הללו. להיפך.
המדינה אישרה שבשדה תימן כלואים יותר עצורים מהמתוכנן, לפרק זמן ארוך מהמתוכנן; כי "ננקטות פעולות לשיפור התשתיות במתקן ולהתאמתן לנדרש בתנאים" וכן "פעולות שנועדו להביא להתאמת התנאים במקום לקבוע בחוק ובתקנות".
בנוסף, המדינה עדכנה, מספר פעמים, שהיא פועלת כדי להקטין את מספר העצורים במקום, ובהמשך עדכנה על הקמת תשתיות ספציפיות (תאי שירותים, מקלחות, חצר טיולים ועוד).
העותרים שמו כמובן לב שהמדינה לא מכחישה את הטענות שלהם, ולכן שבו ועמדו על כך שהחזקת כלואים בשדה תימן – לא נעשית לפי הדין.
בתאריך 11.7.2024 ראש הממשלה קבע, במסגרת דיון בקבינט, שאין להחזיק עצור בשדה תימן למעלה מ-14 יום, וכי על משרדי הממשלה "להביא בדחיפות הצעה כוללת ליצירת אלפי מקומות כליאה חדשים".
בקיצור, גם ראש הממשלה והקבינט הסכימו שהאופן שבו עצורים נכלאו בשדה תימן – לא תאם את החוק והתקנות.
בשלב הזה בג"ץ הוציא צו על תנאי, בנוסח די מוזר:
במצב "רגיל", צו על תנאי בנסיבות העתירה היה כזה שמתייחס להפסקת השימוש במקום, או הפסקת שימוש בפרקטיקות מסוימות. במקום זאת, הצו על תנאי היה "מדוע לא ייקבע כי הפעלתו של מתקן הכליאה 'שדה תימן' תותנה בעמידה בתנאים הקובע בחוק ובתקנות".
לאחר הוצאת הצו, המדינה עדכנה על בניית תשתיות בשדה תימן, וציינה כי היא מקיימת את "עיקר" התנאים שקבועים בתקנות.
בדיון שהתקיים המדינה טענה כי מקיימת את "ליבת" התקנות, ובהמשך הציגה את דו"ח הוועדה שבחנה את התנאים במקום, וכן עדכנה לגבי איזוק, שימוש בכיסוי עיניים והטיפולים הרפואיים.
העותרים שמו לב שהמדינה עדיין לא מכחישה את טענותיהם לגבי הפרות של הדין שהתרחשו בשדה תימן, ושוב ביקשו את קבלת העתירה והוצאת צו מוחלט.
והנה הגענו אל פסק הדין מאתמול, ואל חוות הדעת של פוגלמן.
בפתח הדברים, פולגמן הזכיר לנו במה עוסק הצו על תנאי שהוצא בעתירה – בקיום החוק והתקנות.
קצת קשה להאמין, אבל השאלה המרכזית בפסק הדין היתה לפיכך כדלקמן:
"האם מוטלת על הממשלה חובה לפעול בהתאם למסגרת החוקית שהתוותה לה הכנסת ובהתאם למסגרת החוקית שקבע שר הביטחון".
שלא במפתיע, התשובה של פוגלמן לשאלה היתה בחיוב – וכמובן שלא היתה מחלוקת שהחוק והתקנות מחייבים את המדינה.
בהתאם, פוגלמן קבע שעמדת המדינה עצמה לפיה היא מקיימת רק את "עיקר" הוראות החוק והתקנות, או את "ליבתן" – אינה יכולה לעמוד. פשוט לא ניתן לקבל מצב שבו בית המשפט יכשיר מצב שבו הממשלה מודה שהיא מפרה את הדין.
מצב חירום, חמור וקשה ככל שיהיה, לא יכול להכשיר פעולות בלתי חוקיות.
בשורה התחתונה, פוגלמן הסתפק במבט צופה פני עתיד, וקבע את המובן מאליו, והוא שהחזקת עצורים במתקן "שדה תימן" צריכה להיעשות לפי הדין.
ומה לגבי הטענות הקשות לגבי אירועים שהתרחשו בעבר, ושהמדינה בעצם לא הכחישה? אותם, קבע פולגמן, יבדקו "מנגנוני ביקורת אחרים, לרבות חקירות פליליות".
גרוסקופף הסכים עם פולגמן.
כמו פולגמן, גם ברק-ארז ציינה שההליך לא בוחן את העבר – "אך די לנו במה שהתברר, כמו גם בעמדת המדינה, כדי לומר: מה שהיה לא עוד יהיה". או, במילים אחרות, ברק-ארז אמרה שהמידע שהוצג מלמד שבשדה תימן אכן היו הפרות של הדין על ידי המדינה עצמה, וזה מצב בלתי נסבל.
ברק-ארז הדגישה שאי אפשר לקבל מצב שבו המדינה עצמה מודה שהיא מקיימת רק את "עיקר התנאים" או מספקת את "ליבת ההגנות" לכלואים.
גם כשזה "קשה ומר", גם בעת מלחמה, וגם כש-"אחינו ואחיותינו נמקים בשבי אכזרי ברצועת עזה" – "בניגוד לארגוני הטרור, מדינת ישראל היא מדינת חוק, וגם בזה כוחה".
ועד כאן פסק הדין.
כעת, בואו ננסה להבין מה בעצם קרה פה:
השופטים קיבלו לידיהם עתירה ובה טענות קשות מאוד (שנמנעתי מפרטיהן הגרפיים) לגבי האופן שבו ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה נוהגת בעצורים שהיא מחזיקה במשמורת.
והפלא ופלא – המדינה לא הכחישה את הטענות הקשות הללו. ההיפך הוא הנכון.
המדינה אפילו הודתה שהיא מפרה חלק מהוראות הדין שהיא בעצמה קבעה, ותיארה כיצד היא עושה שורה של צעדים כדי לתקן את הליקויים שעליהם הצביעו העותרים.
במצב "נורמלי", מה שבג"ץ היה "אמור" לעשות זה פשוט להוציא צו שמורה למדינה להפסיק מיד כל הפרה של החוק, ולדרוש בירור עובדתי של הטענות.
אבל בג"ץ לא עשה את זה.
במקום זאת, בג"ץ איפשר למדינה זמן כדי לתקן את הליקויים, נמנע במפגיע מבירור של הפרקטיקות שבהן – כך על פי הנטען – נעשה שימוש בשדה תימן לפני הגשת העתירה, וחיכה בסבלנות עד שהתשתית העובדתית תשתנה, במובן זה שהמדינה תוכל להצהיר שהתשתיות והתנאים שופרו כנדרש.
ואז, ורק אז, בג"ץ "הרשה" לעצמו להוציא צו מוחלט "חלבי", שקבע את המובן מאליו – על המדינה לקיים את החוק.
למה בג"ץ עשה את זה?
ובכן, כי בניגוד לתעמולת השנאה של סוכני "המשילות" ושופרות הביביזם – שופטי בג"ץ אינם מהאו"ם. גם הם מבינים היטב את גודל השעה, ורוצים לעזור למדינת ישראל.
ותאמינו או לא, גם לממשלה האמיצה שלנו – יש רצון גדול שהמעשים שלה יעברו תחת ביקורת שיפוטית. לכן היא גם לא טוענת ל-"היעדר שפיטות" ושאר הסיסמאות שאתם קוראים בטוויטר ושומעים בערוץ 14.
כאשר בג"ץ דוחה עתירה, ובעצם מגבה את פעולות הממשלה – זה נותן לה הרבה מאוד אוויר בזירות השונות.
בענייננו, בג"ץ לא דחה את העתירה – כי הוא לא היה יכול. כי אפילו הממשלה הודתה שהיא הפרה את הדין, וכנראה שבשדה תימן התרחשו לא מעט מעשים שאסור היה שייעשו.
לכן, בג"ץ העדיף לשמש כמעין גננת שבודקת את המצב, וכך הממשלה יכולה לפחות לטעון שתיקנה את הליקויים, ושמכאן והלאה היא תתנהג יפה.
אז שוב נשאל – מה בעצם קרה פה?
ובכן, גם במקרה הזה – בג"ץ הגן על ישראל. אין לממשלה, שהיא וראשיה מסובכים בשלל פורומים בינלאומיים, תעודת כשרות טובה יותר מזו שמספק בג"ץ.
כשבג"ץ יכול, הוא מגבה ודוחה את העתירה. כשהוא לא יכול, הוא "דוגר" על העתירה עד שהליקויים מתוקנים.
בוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/pi5PiF1XAc