בשבוע שעבר דיווחה אילנה דיין על הצעה להפנות את ״תיקי האלפים״ להליך של גישור.
זו הזדמנות טובה לנסות ולעשות (שוב) סדר לגבי משמעותו של ההליך הזה, וגם להפריך את הספינים הרבים שנלוו לדיווח של דיין (שאין לי מושג אם הוא נכון אם לאו).
אז מה זה בעצם גישור פלילי?
ראשית, חשוב להדגיש שגישור פלילי הוא הליך שאין לו זכר בחוק, והוא יציר הפסיקה בלבד.
כמו מוסד הסדרי הטיעון, שגם הוא קיים רק בפסיקה ולא בחוק, הגישור נועד בראש ובראשונה להתמודד עם התשומות המטורפות שגובים דיונים בהם נאלץ בית המשפט לשמוע הוכחות, ו-״תיקי האלפים״ הם דוגמה טובה לכך.
להליך הגישור יש מעין ״אח קטן״, שהוא הדיון המקדמי, שמקדים את שמיעת הראיות, ושגם תכליתו היא לצמצם את המחלוקות או להגיע להסדר טיעון ללא צורך בשמיעת עדים – והכל, שוב, במטרה לחסוך בתשומות דיוניות.
הדיון המקדמי דומה במהותו לגישור, אך נבדל ממנו בזמן, וגם לא מתקיים בעבירות חמורות.
סוגיה חשובה נוספת לגבי גישור היא שמאחר שהליך הגישור אינו מוסדר בחוק – מדובר בהליך וולונטרי. ככזה, הוא יתקיים *אך ורק* אם שני הצדדים מסכימים לקיים אותו.
לשום בית משפט אין סמכות לכפות על הצדדים לפנות לגישור, כפי שאין לו סמכות לכפות עליהם לנהל משא ומתן או להגיע להסדר טיעון.
הגישור הפלילי עצמו הוא משא ומתן לכריתת הסדר טיעון – רק שחוץ מהתביעה והנאשמים, בגישור משתתף גם שופט, שלמעשה מנהל אותו.
כלומר, התכלית של הגישור היא להביא את הצדדים להסכמה על הסדר טיעון, תוך שהשופט המגשר משמש כגורם אובייקטיבי מקצועי שמנסה *לגשר* על המחלוקות בין התביעה לבין ההגנה.
לשופט המגשר, שהוא *לעולם* שופט שלא דן בתיק עצמו (כלומר לא שומע את העדים) – *אין* סמכות לכפות על הצדדים שום דבר. הוא יכול רק לנסות לשכנע אותם להתגמש בסוגיה מסוימת, תוך שיקוף דעתו כשופט על מערך הסיכויים והסיכונים של כל צד.
במקרה שהגישור מצליח, התוצאה היא כמובן הצגת הסדר טיעון.
במצב שכזה, ההליך נשאר בדרך כלל אצל השופט המגשר, והוא שגוזר את העונש, ואין צורך ״להחזיר״ את התיק לשופט שדן בהליך העיקרי ושמע את העדים (זאת בהתאם להלכה שנפסקה בשנת 2019).
במידה שהגישור נכשל, הצדדים פשוט ממשיכים בשמיעת הראיות, כאילו לא היו דברים מעולם.
וזה מביא אותנו לדגש נוסף.
במסגרת הגישור, הצדדים – וגם המגשר – משחקים בקלפים פתוחים, והדיון הוא ללא סדרי דין מוגדרים.
הצדדים יכולים להתבטא באופן חופשי, משום שיש ״חומה סינית״ בין הליך הגישור לבין הליך שמיעת העדים, וכל מה שנאמר בגישור הוא חסוי ואסור לחשוף אותו, בטח לא בפני השופט שמנהל את ההליך העיקרי.
בפרקטיקה, הליך גישור הוא נפוץ למדיי, אם כי יש שונות בין המחוזות, כלומר יש מחוזות שבהם ההליך יותר שכיח, וכאלה שבהם הוא פחות.
דבר אחד בטוח: אי אפשר לגזור שום מסקנה ממשית מכך שההליך מועבר לגישור, כי כאמור הליך גישור הוא פשוט משא ומתן לכריתת הסדר טיעון, במטרה לחסוך בתשומות.
לכן, ולא משנה מי יזם את הליך הגישור ב-״תיקי האלפים״ – זה לא מלמד על כלום ושום דבר. גם סירוב של המדינה לא ילמד אותנו הרבה, למעט אולי סקפטיות של התביעה לגבי התוחלת של קיום גישור.
בהתאם, כל מי ש-״הסביר״ לכם שהגישור מלמד על חולשה או חוזקה של אחד הצדדים או של חלק מהתיקים – מקשקש.
בשולי הדברים, לפי מספר דיווחים היוזמה לגישור באה מבני הזוג אלוביץ׳.
ביחס לכך, יש להעיר שמצבם הראייתי של האלוביצ׳ים שונה מאוד מזה של נתניהו: ישועה מפליל אותם (ולא את נתניהו), והם היו חשופים להליכים שונים, כמו חיפוש ותפיסה של רכוש, שנתניהו היה חסין מפניהם בשל היותו חבר כנסת.
נסכם:
גישור פלילי הוא הליך שכיח, שבו הצדדים מנהלים מו״מ להסדר טיעון ונעזרים בשופט שיגשר על המחלוקות ביניהם. הגישור מותנה בהסכמת הצדדים, וקיימת הפרדה בינו לבין הליך שמיעת הראיות (שופט אחר, דיון חסוי).
הפניית הצדדים לגישור לא יכולה ללמד שום דבר לגבי מצבם של הצדדים.
בוקר טוב.
קישורים לפסקי הדין המלאים שצוטטו בשרשור:
https://t.co/hGXrQgETev
https://t.co/s5aYhKgXLf
ותיקון טעות: פסק הדין לגבי סמכותו של המגשר לגזור את הדין פורסם בשנת 2020 (ההליך הוגש בשנת 2019).
דוגמה יפה לחירטוט אופייני בנושא, שנראה מאוד מרשים ומביא המון לייקים – אבל אין לו שום קשר למציאות:
