בית המשפט המחוזי בירושלים (מאק-קלמנוביץ, ליפשיץ-פריבס, סלע) פירסם אתמול החלטה מעניינת בפרשה הכאובה של היעלמות ניסים שטרית.
שטרית בן ה-17 נעלם מעל פני האדמה בשנת 1986, וגם כיום גורלו נותר בלתי ידוע. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2021, התרחשה תפנית דרמטית בפרשה.
בעקבות חקירה משטרתית, נאספו ראיות שהביאו להגשת כתב אישום נגד בנימין זאבי, שהואשם ברצח שטרית.
לפי כתב האישום, הרקע לדברים הוא קהילת "שובו בנים", בראשות מיודענו אליעזר ברלנד. גורמים שונים באותה קהילה חשדו ששטרית "מקיים מפגשים עם נשים בניגוד לנורמות הדתיות של אנשי הקהילה".
ב-1985 נעשתה פעולה אלימה ראשונה, ובראשית 1986 התארגנה קבוצת אנשים, וביניהם זאבי (ואדם בשם ברוך שרביט), על מנת לפגוע בשטרית.
לפי הנטען, בינואר 1986 שטרית תומרן להגיע ליער אשתאול, שם הוכה למוות, כפעולה עונשית ובמטרה להרתיע אחרים לנהוג כמותו. גופתו נקברה בבור במקום (ולא נמצאה).
בתגובה להגשת כתב האישום, זאבי טען להתיישנות העבירה. כלומר, הוא טען שעוד טרם הבירור העובדתי והמשפטי בנוגע לשאלה האם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום – יש לבטל אותו משום שהעבירה שבה הוא מואשם, שהיא כמובן עבירת רצח, התיישנה.
והטענה הזו היא שהוכרעה אתמול בבית המשפט המחוזי.
החוק שמסדיר את הפרוצדורה שלפיה מתנהלים הליכים פליליים בישראל הוא חוק סדר הדין הפלילי (הידוע בפי כל כ-חסד"פ). סעיף 9 לחוק הזה קובע שורה ארוכה של הוראות לגבי השאלה מתי עבירה מסוימת מתיישנת.
נקודת המוצא המשפטית היא שבחלוף תקופת ההתיישנות של עבירה – אי אפשר להעמיד בגינה לדין.
מה שעוד חשוב לדעת הוא שאם עבירה מסוימת התיישנה ברגע כלשהו – אז היא התיישנה "לנצח", ואין אפשר "להחיות" אותה. גם אם המחוקק יאריך את תקופת ההתיישנות לאחר מכן, זה לא ישפיע על אותה עבירה.
לעומת זאת, אם עבירה מסוימת טרם התיישנה, ותקופת ההתיישנות מוארכת – ההארכה כן תחול.
ולמה זה חשוב?
כיום, ובעקבות תיקון משנת 2019, אין התיישנות על עבירת רצח. אבל, עד אותו תיקון, החוק קבע תקופת התיישנות של עשרים שנים בלבד.
לפיכך, כל רצח שבוצע משנת 1999 ואילך – כבר לא יתיישן לעולם, כי התיקון חל עליו. אבל, יתכן שרצח שבוצע לפני כן כבר התיישן, ואז ההארכה לא חלה.
וכעת, סיבוך משפטי נוסף:
הרצח שבו הואשם זאבי בוצע, כאמור, בשנת 1986. לכן, כביכול עבירת הרצח התיישנה בשנת 2006, והארכת תקופת ההתיישנות בתיקון החוק משנת 2019 לא משנה דבר.
אבל, החסד"פ קובע שכל פעולת חקירה שבוצעה – "מאפסת" את מירוץ ההתיישנות (שימו לב: לא עוצרת, אלא מאפסת).
כלומר, אם מתרחשת עבירה מסוימת, ונפתחת בעקבותיה חקירת משטרה – אז כל פעולת חקירה שהמשטרה מבצעת מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות ומאפסת אותו.
העבירה תתיישן רק אם לאחר פעולת החקירה האחרונה שבוצעה חלפה מלוא תקופת ההתיישנות.
וזו בדיוק היתה הטענה של הפרקליטות ביחס לזאבי.
לטענת הפרקליטות, פרשת היעלמותו של שטרית (שהחשד העיקרי היה, כמובן, שהוא נרצח) נחקרה ברציפות בשנים 1988-1992, ובנוסף התבצעו פעולות חקירה גם בשנת 1995.
בהמשך, בשנת 2010, בוצעו פעולות חקירה "במסגרתן ערכה המשטרה בירור בנוגע לאפשרות לקבל דגימות דנ"א מבני משפחתו של שטרית".
כלומר, לפי הפרקליטות בשום שלב לא חלפו 20 שנים שבהם העבירה התיישנה, משום שמירוץ ההתיישנות התאפס בשנת 1995, התאפס שוב בשנת 2010 – ומכאן שהעבירה טרם התיישנה.
סנגוריו של זאבי הסכימו שפעולות החקירה שבוצעו עד שנת 1995 אכן "איפסו" את תקופת ההתיישנות – אך לא כן לגבי הפעולות ב-2010.
זאבי טען שהמשטרה אכן אספה דנ"א מבני משפחתו של שטרית בשנת 2010 – אבל לא מדובר בפעולת חקירה כמשמעותה לעניין ״איפוס״ מירוץ ההתיישנות.
כדי להבין מה המשטרה בעצם עשתה בשנת 2010, בית המשפט המחוזי שמע עדים, ובראשם את יואב סגלוביץ', שכיהן באותה עת כראש אח"מ, וכיום הוא חבר כנסת.
מהעדויות שנשמעו עלה כי הפעולות המדוברות היו נטילת דגימות דנ"א מקרובי משפחה של אנשים שהוגדרו כנעדרים (לא רק לגבי שטרית), על מנת להכלילן במאגר ממוחשב, וכן על מנת להשוותן עם גופות של אלמונים (כלומר גופות שאותרו אך אין מידע לגבי זהותן).
השאלה היא, האם כל זה נחשב כ-"פעולת חקירה".
בהחלטה מאתמול, בית המשפט המחוזי קבע שלא:
הפעולות המדוברות משנת 2010 לא נעשו על מנת לפענח את האירוע הפלילי שהביא להיעלמותו של שטרית, אלא כדי לנסות "לחבר" בין נעדרים לבין אלמונים, כלומר בין אנשים שגורלם אינו ידוע – לבין גופות שזהותן אינה ידועה.
וזה לא עולה כדי "פעולת חקירה".
אומנם, הפעולה של נטילת דגימות הדנ"א מבני משפחתו של שטרית נעשתה כאשר קיים תיק פתוח ובלתי מפוענח, שבמרכזו חשד לביצוע רצח.
אבל, אין בקיומו של תיק פתוח כדי להפוך את הפעולה לכזו שנעשתה לתכלית חקירתית, כלומר על מנת לנסות ולאתר את מי שביצע את הרצח או מעורב בהיעלמותו של שטרית.
אשר על כן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שהפעולות שביצעה המשטרה בשנת 2010 אינן בגדר "פעולת חקירה" אשר מאפסת את מירוץ ההתיישנות.
בהתאם, עבירת הרצח שבה הואשם שטרית התיישנה בשנת 2015 – בחלוף עשרים שנים מפעולות החקירה שבוצעו בשנת 1995. וברגע שהעבירה התיישנה, אי אפשר להחיותה.
משמעותה של החלטה זו היא מחסום דיוני אשר מונע את העמדתו של זאבי לדין, ומאחר שהוא כבר הועמד לדין – התוצאה הקשה היא ביטול כתב האישום, ללא בירור השאלה העובדתית, כלומר האם זאבי אכן היה מעורב ברציחתו של שטרית (והאם שטרית בכלל נרצח).
אבל, לא בטוח שההחלטה הזו היא סוף פסוק.
קודם כל, לפרקליטות יש זכות ערעור לביהמ"ש העליון, שעשוי להתערב.
בנוסף, ברוך שרביט – שמואשם גם הוא ברצח – הועמד לדין בכתב אישום נפרד. גם הוא טען להתיישנות, אך הרכב השופטים שדן בענייננו טרם הכריע בשאלה זו.
יתכן, שההליך לגביו "יוקפא" עד שההכרעה שהתקבלה לגבי שטרית תהפוך לחלוטה.
לא נסיים לפני שנצביע על נתון עגום:
כתב האישום נגד זאבי הוגש בדצמבר 2021, לפני כשנתיים וחצי – ורק היום הוכרעה השאלה המקדמית לגבי התיישנות העבירה. פרק זמן כזה, שבו בית המשפט אפילו לא סיים לדון בטענות שקודמות לבירור האשמה, הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת מבחינה ציבורית.
בוקר טוב.
קישור להחלטה המלאה:
https://t.co/xpqEgeE9Qo