ביהמ"ש העליון פירסם השבוע פסק דין בפרשה שזכתה לתהודה ציבורית רבה – החיפושים בטלפונים הסלולריים של יועצי רה"מ, על רקע חשד כי אלה היו מעורבים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. אבל כדי להבין את פסק הדין, צריך לחזור אחורה.
וכל כך למה?
כי אני מניח שמרבית הדיווחים שקראתם על פסק הדין עסקו בשורה התחתונה, כלומר בכך שנקבע שהמשטרה כן יכולה לעשות חיפוש – בהיקף מוגבל – בטלפונים המדוברים.
אבל, התוצאה הסופית הזו הרבה פחות מעניינת אם לא מכירים את הרקע המשפטי שקדם לפסק הדין – ובעיקר את הדין לגבי פסילת ראיות.
נתחיל ממש בהתחלה:
כדי להוכיח טענה עובדתית מסוימת בבית המשפט, צריך להגיש ראיות להוכחת הטענה. ראיה יכולה להיות עדות, מסמך, סרטון, בדיקת מעבדה, חוות דעת מומחה וכו'. אבל, ישנן ראיות שאי אפשר להגיש לבית המשפט, משום שהן נחשבות ראיות בלתי קבילות, כלומר כאלה שלבית המשפט אסור לקבל.
יש כל מיני סוגים של ראיות בלתי קבילות. למשל, בדיקת פוליגרף (בהליך פלילי).
הסוג שמעניין אותנו הוא ראיות שנחשבות בלתי קבילות משום שהשגתן פגעה בערך חשוב אחר. כלומר, מצב שבו בית המשפט כמו ״עוצם את עיניו״ ולא מסכים לקבל ראיה שתסייע לבירור האמת, בגלל פגיעה באינטרס או בזכות אחרים.
בחוק יש שלושה מקרים עיקריים שבהם המחוקק עצמו קבע שראיה היא בלתי קבילה בגלל התנגשות ערכים שכזו, קרי מתח בין ערך גילוי האמת לבין ערך אחר – פקודת הראיות (לגבי הודאת חשוד), חוק הגנת הפרטיות, וחוק האזנת סתר 👇.
הצרה היא, שאלו סעיפים שעוסקים בסיטואציות מאוד מסוימות וממוקדות.
מה זה אומר? זה אומר שאם נצמדים לגישה שמרנית (הפעם בלי מרכאות), התוצאה היא שבית המשפט בעצם אנוס לקבל כל ראיה, גם אם היא הושגה תוך הפרת חוק, אלא אם המקרה נופל לאחד הסעיפים הנ"ל. והרבה מאוד פעמים, הגישה הזו הביאה לתוצאות שהיום נראות לנו אבסורדיות.
למשל, זוכרים את פרשת ועקנין?
בפרשת ועקנין (שרשור 👇), סוהרים השקו עצור במי מלח, כדי לגרום לו להקיא סמים שבלע. תאמינו או לא, אבל בית המשפט העליון קבע שהסמים שהעצור פלט – הם ראיה קבילה. למה? כי התקיפה הברוטלית של העצור לא נכנסת לתוך אף אחד מהסעיפים שמגדירים אי-קבילות, ולכן הסמים הם ראיה קבילה להוכחת האשמה.
הרבה מאוד זמן, נשמר בית המשפט העליון מלהשיג את גבולות המחוקק, וחיכה על הגדר עד שהכנסת תועיל בטובה לחוקק סוף סוף כלל פסלות רחב, כזה שיאפשר לקבוע שראיה היא בלתי קבילה, אם היא הושגה בדרך לא חוקית. אבל המחוקק, גם הפעם, לא קפץ על המציאה, והשנים חלפו.
עד שלבית המשפט העליון נמאס.
בשנת 1998, הגיע התיק המתאים, בעניינו של חייל בשם רפאל יששכרוב.
הנה העובדות 👇, שאינן חשובות במיוחד, ועיקרן בכך שיששכרוב נחקר מבלי שהוסברו לו זכויותיו, והודה בכך שעישן סמים במסגרת שירות הצבאי.
השאלה היתה, האם ההודאה הזו, שנגבתה תוך פגיעה בזכויות החשוד, קבילה כראיה.
גם הפעם, בית המשפט לא מיהר להכריע, עד שבשנת 2006, עשור לאחר חקירתו של יששכרוב במשטרה הצבאית – פורסם פסק הדין המכונן, הידוע בקהילה המשפטית כ-"הלכת יששכרוב".
וההלכה הזו בישרה על מהפכה של ממש בדיני הראיות בישראל, והכל, כאמור, באמצעות פיתוח פסיקתי בלבד, ללא מעורבות של המחוקק.
אם ננסה לתמצת את ההלכה המאוד מורכבת שנקבעה (את פסק הדין כתבה ביניש), בעצם מדובר בכלל גמיש ועמום, שמאפשר לבית המשפט לפסול ראיה אם היא הושגה בדרך שאינה חוקית, ואם השגת הראיה פגעה באופן משמעותי בהוגנות ההליך נגד הנאשם.
אבל לכלל הפסלות הפסיקתי הזה יש שתי מגבלות משמעותיות.
המגבלה הראשונה היא שגם אם ראיה הושגה בניגוד לחוק, והיא פגעה בהוגנות ההליך נגד הנאשם – זה לא גוזר בהכרח את פסילתה. צריך לאזן בין האינטרסים השונים, ולבחון את עוצמת הפגיעה, לעומת חשיבות הראיה במסגרת בירור האמת.
והמגבלה השנייה היא שלא מדובר באימוץ של דוקטרינת "פרי העץ המורעל".
"פרי העץ המורעל" היא דוקטרינה שמוכרת בעיקר מארה"ב, לפיה אם ראיה הושגה בניגוד לדין – אז הראיה היא פסולה, וכך גם כל הראיות ש-"צמחו" ממנה. למשל, אם שוטר נכנס לבית וביצע חיפוש בלא צו – מה שנמצא בחיפוש אינו קביל, אבל גם כל התוצרים של פעולות חקירה שצמחו מהחיפוש יהיו בלתי קבילים.
הלכת יששכרוב היתה אם כן צעד מרחיק לכת ביותר, ונקבעה בה דוקטרינה משפטית-פסיקתית של פסילת ראיות. אבל, בית המשפט לא היה מוכן גם לאמץ את דוקטרינת פרי העץ המורעל. לכן, נוצר מצב שיכול להיראות לחלקכם תמוה – שראיה שהושגה בניגוד לדין נפסלת, אבל ראיה שנבעה מהראיה הפסולה – דווקא קבילה.
למשל, זה מה שקרה בעניין יששכרוב עצמו: ההודאה שלו לגבי שימוש בסמים בעבר נפסלה, אבל הוא כן הורשע בהחזקת סמים – שקית שנתפסה על גופו לפני שנחקר ונעצר. הראיה הזו נותרה קבילה, והיא ביססה את הרשעתו.
עד כאן הלכת יששכרוב, שהיתה המפץ הגדול של דיני פסלות הראיות. ומה קרה בעקבותיה?
הלכת יששכרוב קבעה איפוא את הכלל הבסיסי. וכעת, נסיבות החיים הביאו למקרים שעוררו דילמות. הראשון שבהם, משנת 2011, הוא בעניינו של אדם בשם איתן פרחי.
ומעשה שהיה כך היה: המשטרה ניסתה לפצח שלושה מעשי אונס, שנותרו בלתי מפוענחים. בשלושת המקרים, נאספה דגימת דנ"א מתאי הזרע של התוקף.
במסגרת חקירה שונה לחלוטין, שבמרכזה אירוע רצח, מסר פרחי דגימת דנ"א, תוך שהובטח לו שהדגימה תשמש אך ורק לצורך חקירת תיק הרצח. עד מהרה הסתבר, שפרחי לא קשור לרצח, אבל חוקרת המשטרה שבדקה את הדגימה שמה לב להתאמה בין הדגימה שמסר פרחי לבין הדגימות שנאספו בשלושת מעשי האונס הנ"ל.
בעקבות זאת, פרחי נעצר, הפעם בחשד לביצוע עבירות המין. החוקרים אף הפיקו דגימת דנ"א נוספת מבדל סיגריה שאותו עישן פרחי, וגם הפעם נמצאה התאמה בין הדגימה לבין הדנ"א שנאסף בשלושת מעשי האונס.
החוקרים אספו ראיות נוספות, ובסופו של דבר פרחי הועמד לדין – והורשע בכל המעשים שיוחסו לו.
בערעור לביהמ"ש העליון, השאלה היתה קבילות הראיות שנאספו נגד פרחי. אם היינו בעולם של דוקטרינת "פרי העץ המורעל", ברור שכל הראיות שנאספו נגד פרחי הן פסולות, שכן החקירה כולה החלה בעקבות מעשה בלתי חוקי. אבל כזכור, הלכת יששכרוב לא אימצה את הדוקטרינה הזו.
אז מה היה גורלו של פרחי?
השופט לוי לא התקשה לקבוע שראיית הדנ"א הראשונה, שנאספה במסגרת חקירת תיק הרצח – פסולה. הוא התלבט לגבי ראיית הדנ"א השנייה, שנאספה מבדל הסיגריה – אבל לבסוף קבע שגם היא פסולה, כי הקשר בינה לבין הפגיעה בזכויותיו של פרחי הדוק מידי, הגם שראיה זו, כשלעצמה, לא נאספה תוך הפרת החוק.
אבל כל זה לא עזר לפרחי. אומנם, ראיות הדנ"א נגדו נפסלו, אבל במסגרת החקירה נאספו הרבה ראיות נגזרות, שלא היו קשורות לפגיעה בזכויותיו של פרחי, ולא היו קשורות במישרין לראיות הדנ"א – והראיות האלה הספיקו להרשעתו.
וכך נוצר מצב שבו חרף אי החוקיות בתחילת החקירה, ההרשעה נותרה בעינה.
נסיים הפעם בעוד פסק דין חשוב, משנת 2012, הידוע כ-"הלכת בן חיים".
הפעם, התברר עניינם של כמה נאשמים, ששוטרים ביצעו עליהם חיפוש בניגוד לדין, כי החיפוש בוצע ללא חשד סביר. בחיפוש נמצאו סכין, סמים וכו' – והשאלה היתה האם הראיות החפציות הללו, שמקורן בחיפוש בלתי חוקי, הן קבילות.
ביניש, שכתבה את פסק הדין המרכזי, קבעה שני דברים חשובים:
א. הראיות שנתפסו אינן קבילות, כי החיפוש הבלתי חוקי הופך את הראיות הללו, הגם שהן ראיות חפציות ואובייקטיביות, לכאלה שפוגעות בהוגנות ההליך נגד הנאשמים.
ב. גם אם אין חשד סביר – חיפוש יכול להיות חוקי אם הוא נעשה בהסכמה.
כלומר, אם שוטר, שאין לו עילה חוקית לבצע חיפוש, מבקש את הסכמת החשוד, ומודיע לחשוד שיש לו זכות לסרב ושהסירוב לא ישמש לחובתו, והחשוד מסכים – אז החיפוש חוקי, ותוצרי החיפוש קבילים כראיה.
ואדגיש שוב: כל הכללים האלה הם יציר הפסיקה, במסגרת הכרעה בתיקים קונקרטיים. אין לכך שום זכר בחוק.
נסכם:
בשנת 2006 יצר ביהמ"ש העליון יש מאין כלל פסיקתי שמאפשר פסילת ראיות שהושגו שלא כדין.
כלל הפסילה בישראל הוא גמיש, ותלוי בהרבה מאוד משתנים. משום שמדובר בכלל גמיש, התעוררה במלוא עוזה שאלת קבילות הראיות שנתפסו בטלפונים הסלולריים של יועצי רה"מ.
קישור ל-״הלכת יששכרוב״: https://t.co/sttU5QOcKZ
קישור לפסק הדין בעניין פרחי: https://t.co/loVxFyBWVA
קישור ל-״הלכת בן חיים״: https://t.co/nDyb4w3Yom
שבוע טוב ובריא לכולנו.