קטגוריותההתנתקות

על "המחאה המנומסת" נגד ההתנתקות, והטיפול המשפטי במוחים

על רקע המחאה הגוברת נגד הרפורמה המשפטית, יש רבים ששוב עושים שימוש בתוכנית ההתנתקות. הפעם, הטענה היא שהמחאה נגד התוכנית לא כללה אלימות, שהמוחים נהגו באחריות ובממלכתיות – ושלמרות זאת הם זכו ליחס משפטי מחמיר.
האומנם?

תהליך הרומנטיזציה של השהייה הישראלית ברצועת עזה – הוא עניין לסוציולוגים ולהיסטוריונים, וככזה אינו מענייני. עם זאת, כאשר כחלק מאותו תהליך נעשה ניסיון להשחיר את מערכת המשפט, ולתאר אותה כמי שהתנכלה להנאתה לאזרחים תמימים שהפגינו בשלווה – או אז ראוי להעמיד דברים על דיוקם.

אבל, לפני שנצלול לדוגמאות השונות, צריך לומר גם את המובן מאליו: כן, במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות – היתה אכיפה נרחבת וקשה. בוצעו אלפי מעצרים, הוגשו מאות כתבי אישום, ובלי ספק גם נעשו טעויות.
אבל האכיפה הזו לא נולדה מ-"שמאלנות" ייתר. היא היתה תוצאה של חשש ממשי מאובדן שליטה.

כן. בניגוד לזיכרון המתעתע, המחאה נגד ההתנתקות – שכמובן שרוב המשתתפים בה שמרו על החוק – כללה גם מעשים קשים מאוד, שלא רק סיכנו חיי אדם, אלא קטלו חיי אדם.
האם שמעתם פעם על אשר ויזגן? ביום 14.8.2005 הוא רצח ארבעה פועלים ערבים, וניסה לרצוח פועל נוסף, כדי לסכל את תוכנית ההתנתקות.

לויזגן אפילו היתה החוצפה לטעון לקיומה של הגנת הצורך, כלומר שהרצח היה נדרש כדי להציל את ישראל מאסון ההתנתקות.
ביהמ"ש המחוזי כמובן דחה את הטענה, ויזגן הורשע – ונשלח לארבעה מאסרי עולם.
עשרה ימים קודם לכן, ביצע חייל בשם עדן נתן זאדה רצח המוני נוסף, על אותו רקע אידיאולוגי.

זאדה פתח באש מנשקו הצה"לי בתוך אוטובוס, ורצח ארבעה בני אדם. ההמון שהתגודד סביב האוטובוס ביצע בזאדה לינץ', והוא מת.
יש לציין, כי המדינה עשתה מאמץ אדיר כדי לאתר את תוקפיו של זאדה, וחלקם הועמד לדין – ונידון לעונשי מאסר ממשיים (ויותר ארוכים מזה שהושת על אחד בשם אלאור אזריה).

נבהיר שוב את המובן מאליו: ברור לחלוטין שויזגן וזאדה הם רוצחים נפשעים, שפעלו על דעת עצמם. אני ממש לא מאשים אף אחד מלבדם.  
אבל, וזה חתיכת אבל, המעשים של ויזגן וזאדה ממחישים עד כמה התקופה היתה נפיצה, ומדוע רשויות האכיפה חששו מאובדן שליטה, מנטילת החוק לידיים, ומפגיעה בחפים מפשע.

ואכן, לצד האירועים הקיצוניים של רצח חפים מפשע כדי ליצור כאוס שיסכל את הוצאת תוכנית ההתנתקות אל הפועל – היו גם הרבה מעשים פחות קיצוניים, אבל עדיין חמורים למדיי.
כולכם יודעים לשלוף את הכתבה ההיא שבה מזוז "מאיים" בענישה של עד 20 שנות מאסר על מי שיחסום כבישים. אבל מה קרה בפועל?

דוגמה אחת היא שני נאשמים שהציתו צמיג בשולי כביש החוף הסואן, ניסו להשליכו למרכז הכביש, וכן להצית צמיגים נוספים. הם נתפסו "על חם".
לימים, נכרת עם הנאשמים הסדר טיעון, לפיו יושתו עליהם 4 חודשי עבודות שירות בלבד. ביהמ"ש המחוזי לא כיבד את הסדר הטיעון, וגזר עליהם חצי שנת מאסר בכלא.

הנאשמים ערערו, והפרקליטות הסכימה לקבלת הערעור. בסופו של דבר, העונש נותר 6 חודשי מאסר – אבל לריצוי בעבודות שירות, ולא בכלא. לא 20 שנות מאסר ולא בטיח.
דוגמה דומה היא עניינם של שני נאשמים אחרים, שחסמו את כביש 4 הסואן, והציתו מזרונים במרכזו. בביהמ"ש המחוזי, הם אפילו לא הורשעו.

על אי-ההרשעה המדינה לא הסכימה להבליג, והגישה ערעור.
הערעור התקבל (כולל ע"י השופט לוי ז"ל), והנאשמים הורשעו. אבל העונש שהושת עליהם נותר מגוחך: 200 שעות התנדבות, התחייבות כספית וצו מבחן. רק דמיינו כמה קצף פה ישפך פה אם נאשמים ערבים יקבלו עונש דומה על מעשים שכאלה.
ויש עוד.

שלומציון אלפסי, שהיתה בגירה בזמן ההתנתקות, ביצעה שני מעשים של חסימת כבישים, וכן התפרעות, ניסיון בריחה מהשוטרים שעצרו אותה, ולקינוח כינתה שוטר בתואר "נאצי".
גם עליה הושת עונש קל מאוד של 200 שעות של"צ. היא ערערה וביקשה לבטל את הרשעתה, אבל ביהמ"ש העליון דחה את הערעור.

ביולי 2005, וכדי לסכל את תוכנית ההתנתקות, הגו שני נאשמים תוכנית לפגוע בעבודת כוחות הביטחון, באמצעות הנחת "נינג'ות" על צירים, פגיעה בצמיגי רכבים, חיתוך גדרות ועוד. הנאשמים הצטיידו בכמות גדולה של אמצעים.
שנתיים מאוחר יותר, הושת עליהם עונש של של"צ ומאסר על תנאי בלבד.

דוגמה נוספת היא של אליהו לפיד, שבמסגרת הסדר טיעון הודה בכך שכדי לסכל את תוכנית ההתנתקות הוא ביקש לשפוך חומר דליק ליד אוטובוס, ואז להציתו – כשהאוטובוס מונע ובתוכו ישבו חיילים. אם היה ערבי, הייתם קוראים לו מחבל.
אבל בסוף ההליך, לפיד אפילו לא הורשע, ונידון לעונש של של"צ בלבד.

זוכרים את הטענה של קלמן על ברק ש-"ראה בקריאה לחסום כבישים כהמרדה"?
ובכן, שלושת גיבורי הפרשה, אף על פי שהם בסך הכל "קראו לחסום לכבישים", הורשעו בסופו של דבר בהמרדה, התקהלות אסורה, התפרעות והפרעה לשוטר.
אבל, ההליך נגדם התנהל בצורה כל כך איטית ומסורבלת, שהוא הסתיים רק ב-2011.

בגזר הדין, הושתו על הנאשמים רק עונשי מאסר על תנאי. המדינה ערערה על קולת העונש, וביקשה ענישה בדמות עבודות שירות.  
אלא שביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור, בין השאר נוכח הזמן שחלף ו-"חוק החנינה" המיוחד שנחקק בשנת 2010. הנאשמים, שביצעו שורה ארוכה של עבירות – יצאו למעשה כמעט בלא כלום.

רוצים עוד?
תכירו את הדר תעסה, שבעברית שימושית ביצע ניסיון פיגוע דריסה בחיילים, שלמרבה המזל הספיקו לקפוץ הצידה ולא נפגעו.
נגזרו עליו – תחזיקו חזק – 3 חודשי עבודות שירות. בערעור לביהמ"ש העליון, אפילו בוטל עונש פסילת רישיון הנהיגה שהושת עליו, כדי שלא לפגוע בסיכויי השיקום שלו.

לפני סיום, ניתן דוגמה לאירוע חמור הרבה יותר:
דניאל פינר, תושב תפוח שבשומרון, הגיע לגוש קטיף ביוני 2005, כשהוא חמוש בנשק צה"לי מסוג עוזי.
באחד הערבים, החלו חילופי יידוי אבנים בין יהודים לפלסטינים. פינר החליט להתערב, לקח את נשקו, וירה – הן באוויר והן לעבר פלסטיני, שנפצע בירך.

פינר לא לקח אחריות על מעשיו, וכפר באשמתו הן בביהמ"ש המחוזי והן בערעור לביהמ"ש העליון. בסופו של דבר, הוא הורשע בעבירות אלימות ונשק חמורות, שהעונש המצטבר בגינן הוא יותר משלושים שנות מאסר.
אבל, נגזרו עליו רק שנתיים מאסר בפועל, וערעור המדינה שביקשה להחמיר את העונש – נדחה.

אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. ומה בעצם רציתי להראות לכם באמצעות כל הדוגמאות הללו?
ראשית, הן ממחישות שלצד המחאה הלגיטימית לחלוטין נגד ההתנתקות, היו גם לא מעט אירועים אלימים, שכאמור הגיעו עד כדי שני מעשי רצח המוניים. ממש לא כל המוחים היו מנומסים.

שנית, ובניגוד לנרטיב המתקרבן שמחדירים לכם לראש בכל דרך כבר 18 שנים – מי שביצעו עבירות על רקע המחאה נגד תוכנית ההתנתקות ממש לא זכו ליחס משפטי חריג לחומרא.
אם בכלל, ההיפך הוא הנכון, ועוד לא דיברנו על חוק החנינה חסר התקדים שנחקק בשנת 2010, שמחק מהרישומים את העבירות שבוצעו.

שלישית, כדי להמחיש את חוסר העקביות בין ה-"זעזוע" הנורא שמביעים כיום חוגים פוליטיים מסוימים מהמחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט, לבין הסלחנות הבלתי נגמרת שבה הם תופסים את המעשים הקשים שביצעו חלק המוחים נגד תוכנית ההתנתקות.  
וכאמור, אפשר רק לדמיין מה הם היו אומרים על מחאה מצד ערבים.

נסכם:
זה מגניב לנסות להפוך את המחאה נגד ההתנתקות לאירוע רומנטי, ולנופף שוב ושוב (ושוב) בכמה החלטות מעצר שלא מוצאות חן בעיניכם.
אבל בפועל, היה חשש אמיתי, ומוצדק, מפני אובדן שליטה, והיו גם היו אירועים חמורים. ולמרות זאת, בסופו של דבר רוב המוחים יצאו בענישה מקלה מאוד.

ערב טוב.

קישורים למסמכים המלאים:

https://t.co/Vh8QUdpx8m
https://t.co/tEKM2rCcgD
https://t.co/ZcMBCLI9Hu
https://t.co/9TfYLOOBtP
https://t.co/VBKelmNMHa
https://t.co/qHywTbUOfM
https://t.co/XYdXzhqOhv
https://t.co/RHZkYKJZyC
https://t.co/jT1qxC5xkn