לפני כשבוע החליט הקבינט לאשר את בקשת שר האוצר להצבת מיגוניות ב-"התיישבות הצעירה", כלומר ב-"התיישבות ישראלית בלתי מוסדרת ביהודה ושומרון", שהיא שם מכובס למאחזים בלתי חוקיים.
ההחלטה הזו הפכה כמובן לעוד סיבוב בקרב האיגרוף בין הממשלה לבין היועמ"ש.
וכל כך למה?
ממכתב ששלחה היועמ"ש לראש הממשלה עולה שההחלטה על הצבת המיגוניות עולה שההחלטה שהתקבלה היא "ריקה", משום שלא קדמו לה הליכים מתבקשים של קבלת התייחסות הגורמים הרלוונטיים, לגבי המשמעויות הביטחוניות, התקציביות והמשפטיות של ההחלטה.
מזכיר הממשלה יוסי פוקס השיב ליועמ"ש במכתב משלו.
במכתבו, פוקס מציין כי הקבינט קיבל "החלטה דחופה" על "איגום תקציבי לשם הצבת מיגוניות ניידות בהתיישבות הצעירה שבה מתגוררים אלפי אזרחים, בשל העובדה שאין באתרים אלו ממ"דים או מקלטים, ולאחר שנורו מאות רקטות / טילים לכיוון אזורים אלה".
"מדובר בסוגיה של פיקוח נפש", הדגיש פוקס.
במבט ראשון, זה נשמע משכנע – איך אפשר להתנגד להצבת מיגוניות להגנת אזרחים שמאוימים מטילים ורקטות?
אבל אז נזכרתי בשני פסקי דין של בג"ץ, שעסקו בסוגיות דומות. אלא שבאותם מקרים, המדינה סירבה להציב מיגוניות למען פיקוח נפש, ולכן האזרחים עתרו לבג"ץ ודרשו שיחייב את הממשלה לעשות כן.
העתירה הראשונה הוגשה בימי "צוק איתן".
בין היישובים שטווחו ברקטות החמאס היו 46 כפרים בדואים, שלא היתה בהם תשתית מיגון ממשית, ושבהם חיו כ-100,000 איש. בימים שלפני הגשת העתירה נפצעו בכפרי הפזורה שתי נערות, ומספר ימים לאחר שהוגשה נהרג אדם ונפצעו נוספים.
נשמע כמו פיקוח נפש, לא?
אבל המדינה סירבה להציב מיגוניות בשטח הכפרים, וטענה בפני בג"ץ ש-"ההחלטה שלא להקצות מיגוניות לכפרים מקורה בין הייתר בהערכה, המגובה בנתונים אמפיריים, לפיה הכפרים אינם מהווים יעד לתקיפה באמצעות רקטות".
ולכן, יש הצדקה להציב מיגוניות ביישובים יהודיים, ולא בכפרי הפזורה.
בג"ץ (דנציגר, בהסכמת זילברטל וסולברג) דחה את העתירה, וקבע כי "כמות אמצעי המיגון העומדת לרשות המדינה ברגע מסוים אינה בלתי מוגבלת", וכן כי "שמיכת אמצעי המיגון הקיימים קצרה מלכסות את כל האזורים המצויים בטווח הרקטות. משיכת השמיכה לאזור אחד תביא לחשיפתו של אזור אחר".
בהתאם, בג"ץ לא מצא דופי בשיקול הדעת של המדינה, שכן השתכנע כי "שיקולים עניינים בלבד עומדים בבסיס ההחלטות בעניין המיגוניות".
כלומר, אף על פי שבאותם ימים כפרי הפזורה טווחו ברקטות והביאו לנפגעים בנפש – המדינה הסבירה לבג"ץ שמיגוניות זה משאב מוגבל, ובג"ץ קיבל את הסבריה.
נדלג לימי ״חרבות ברזל״ שאחרי טבח ה-7.10, שבהם תל אביב היתה יעד יומיומי לרקטות מרצועת עזה.
הפעם העותרים היו תושבי דרום תל אביב, שבשכונותיהם אין מענה מיגוני – לא ממ"דים, לא ממ"קים ואפילו לא מקלטים. אין לתושבים בשכונות הללו שום אפשרות להגיע למרחב מוגן בקבועי הזמן הרלוונטיים.
המדינה השיבה לבג"ץ שהצבת מיגוניות נעשית "בהתאם לשיקולים מקצועיים ומבצעיים הנוגעים בין היתר למרחק היישובים מגבולות המדינה", והשכונות בדרום תל אביב "אינן עומדות בקריטריונים לשם קבלתן".
לכן, על התושבים "לפעול על פי תפיסת 'הכי מוגן שיש'", שזה במילים אחרות להסתדר עם מה שיש.
בג"ץ דחה את העתירה, ובדומה לפסק הדין לגבי הפזורה קבע כי "מיגוניות הן משאב מוגבל" אשר "הצבתן מתבצעת בהתאם לשיקולים מבצעיים וצרכים ביטחוניים. פיקוד העורף ממקד את חלוקתן באזורים המצויים בטווח של 40 ק"מ מגבול עזה ומגבול לבנון, שבהם קיים האיום המשמעותי ביותר לאוכלוסיה".
עוד נקבע כי "השמיכה קצרה, ולא לנו להורות מה לכסות באמצעותה ומה לא".
בג"ץ הסתמך על עמדת המדינה לפיה המיגוניות "מיועדות בעיקר לצמצום הנזק כתוצאה מהדף ורסיסים" אבל "אין בהן משום אמצעי יעיל להתגוננות מפני איום של ירי לטווחים ארוכים" – וכמובן שתל אביב היא "בטווח ארוך" מהגבולות.
לפיכך, בג"ץ (מינץ, בהסכמת וילנר וכשר) דחה את העתירה, שכן יש "שיקולים כבדי משקל אשר עומדים ביסוד סירוב המדינה להציב מרחבים מוגנים ניידים בעיר ובשכונות העותרים".
אז מה אנחנו למדים משני פסקי הדין הללו?
תחילה, אנו למדים שמיגוניות לא גדלות על העץ, אלא הן משאב יקר, ובעיקר מוגבל.
לכן, המדינה נאלצה להפעיל שיקול דעת קר, ובמובן מסוים אכזרי, ולהודיע למאה אלף תושבי הפזורה הבדואית שטווחו ברקטות בימי "צוק איתן" – שאין מיגוניות לתת להם, אף על פי שאין בכפרים אמצעי מיגון ממשיים, ושרקטות נפלו ופצעו והרגו.
גם למדנו שהכפרים הם לא ממש מטרה מועדפת מבחינת חמאס.
עוד למדנו שהמדינה סירבה להציב מיגוניות בשכונות בדרום תל אביב, שבהן מתגוררים עשרות אלפי אנשים בלי שיש להם אמצעי מיגון יעיל.
הסיבה המרכזית, גם הפעם, היא שיש עדיפות ליישובים שסמוכים לגבולות המדינה בקבלת מיגוניות, ובנוסף ממילא המיגוניות לא ממש יעילות נגד טילים לטווח ארוך.
כעת, נחזור להחלטת הקבינט.
לפתע פתאום, מסתבר שיש שפע של מיגוניות. לכן, אין בעיה לחלק אותן ל-"התיישבות הצעירה" ביהודה ושומרון, שבה מתגוררים הרבה פחות אנשים מאשר בפזורה הבדואית או בדרום תל אביב.
בנוסף, מזכיר הממשלה טען שהרקע הוא טילים מאיראן. אז איך מיגוניות יעילות לגביהם?
כמו כן, לא ממש ברור למה המדינה טענה שהכפרים הבדואים הם לא יעד מועדף לטילים, אבל אזור יהודה ושומרון – דווקא כן. גם לא זכור לי שהמאחזים שם קרובים יותר לגבול עזה או לבנון מאשר השכונות בדרום תל אביב.
ואם כל זה לא מספיק, אפשר פשוט לבדוק כמה רקטות נורו לעבר כל אחד מהאזורים.
אין לי נתונים, אבל נדמה שתסכימו איתי שמאז ה-7.10 – הרבה יותר טילים נורו על תל אביב מאשר על יישובים ביהודה ושומרון.
ולגבי כפרי הפזורה הבדואית, הם ספגו כאמור נפילות של רקטות, וגם פצועים והרוג.
אבל, שם לא הוצבו מיגוניות.
כעת, אתם מבינים למה היועמ"ש כתבה את מה שכתבה?
בוקר טוב.
פסק הדין (החלקי) המלא בעניין הפזורה הבדואית:
https://t.co/DzyQ1s8tS3
פסק הדין המלא בעניין דרום תל אביב:
https://t.co/TIo4A0H0Xc