שלשום פירסם היוזר "אודינקה" שרשור שהפך לויראלי, שכותרתו "מדריך תביעות ספאם". השרשור זכה לשלל תגובות, והתפתח דיון ער בעיקר סביב השאלה האם תביעות שכאלה הן בכלל "מוסריות", בהינתן האפשרות לבקש הסרה.
ננצל את הסערה, וננסה לראות איך המשפט בישראל מתייחס לתביעות הללו.
סיפורנו מתחיל בשנת 2008, אז נחקק תיקון מס' 4 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) – תיקון אשר ידוע כפי כל כ-"חוק הספאם".
מאז בוצעו תיקונים נוספים לחוק, אבל אנחנו לא נתמקד בפרטי הפרטים, אלא בעקרונות הכלליים והמרכזיים של "חוק הספאם", שנותרו ללא שינוי – ושבהם עסקו פסקי הדין שתיכף נסקור.
ברקע לדברים – תופעת הספאם בכללותה, שבוודאי מוכרת לכולנו, והפכה ל-"מכה" בעולם הדיגיטלי.
מצד אחד, העלות של שליחת הודעת ספאם, כלומר פרסומת, היא זניחה. מצד שני, התופעה יוצרת מטרד ונזק: הפצת מידע שקרי, פוגעני או זדוני; פגיעה בפרטיות; ופגיעה ביעילות ובתועלת של הממשקים הדיגיטליים.
לכך יש להוסיף את העלויות הישירות של הנמענים, שנדרשים לבזבז זמן ומשאבים כדי למיין את ההודעות שהם מקבלים בין הודעות "אמיתיות" לבין ספאם. בפסק הדין שתיכף נרחיב לגביו צוטט מחקר משנת 2012 לפיו העלות של "סינון" דואר זבל בארה"ב בלבד עמדה על 20 מיליארד דולר.
דמיינו מה המצב בשנת 2024.
ומכאן ל-"חוק הספאם" עצמו.
העיקרון המרכזי הראשון של החוק הוא מודל של Opt-in. ומה זה אומר?
אם המחוקק רוצה להגן עלינו מפני תכנים כאלה ואחרים, יש שתי אפשרויות: האחת, שמי שרוצה להימנע מתוכן צריך לבקש זאת; והשנייה, שאלא אם ביקשתם לקבל את התוכן – אז ההנחה היא שאתם לא מעוניינים בו.
בישראל, המחוקק החכם שלנו החליט על האפשרות השנייה. לכן, באופן עקרוני, איננו נדרשים לבקש שלא לקבל ספאם, אלא ברירת המחדל היא שכולנו לא רוצים לקבלו.
העיקרון המרכזי השני הוא ששליחת ספאם הוא עוולה אזרחית, אשר מקימה עילת תביעה למקבל ההודעה, שיכול לקבל עד 1000 ש"ח בגין כל הודעה.
הנזק שנגרם לנו מקבלת הודעת ספאם הוא כמובן לא "בשווי" של 1000 ש"ח, אלא הרבה פחות מכך. אבל, המחוקק קבע שכדי לקבל פיצוי בגין קבלת הודעת ספאם – אין צורך בהוכחת נזק, בטח לא בשווי כזה.
הרציונל הוא לתמרץ הגשת תביעות כאלה, משום שאם היינו מחילים את הדין "הרגיל" – הן לא היו מוגשות.
כלומר, המחוקק הבין שאם אדם שמקבל הודעת ספאם ידרש להוכיח את הנזק שנגרם לו, ויקבל פיצוי בשווי הנזק שנגרם לו – התוצאה תהיה שאף אחד לא יגיש תביעה. כי למי יש כוח לכל כך הרבה בירוקרטיה בשביל לקבל כמה עשרות שקלים (במקרה הטוב)?
דין כזה היה יוצר הרתעת חסר, ומאפשר השתוללות של ספאם.
וזו נקודת המוצא של "חוק הספאם":
מאחר שתופעת הספאם היא שלילית, ומאחר שהנזק האמיתי שנגרם לנמען ספאם נמוך בהרבה מהעלות שבהגשת תביעה "רגילה" – צריך לייצר מסלול דיוני שיתמרץ אותו להגיש תביעה בכל זאת, וכך לייצר הרתעה של המפרסמים, כדי שימנעו משליחת ספאם – וייחסך הנזק הנלווה לכך.
במילים אחרות, "חוק הספאם" הוא חריג (לא יחיד) לעולם המשפט האזרחי, שבו הרציונל של פיצוי נפגע הוא להחזיר אותו למצב שבו היה אלמלא בוצעה כלפיו עוולה.
המחוקק קבע בכוונה פיצוי שעולה בהרבה על הנזק האמיתי, ואף פטר את התובע מהוכחתו – והכל כדי לעודד את הציבור להגיש תביעות נגד ספאמרים.
ואחרי שהבנו את כל זה, עדיין נשאלת השאלה:
אומנם, המחוקק התכוון לעודד הגשת תביעות, ואף קבע שבית המשפט יכול לפסוק פיצוי בסך 1000 ש"ח בגין כל הודעת ספאם.
אבל, ברור שאין פה סתם אריתמטיקה, ובית המשפט לא אמור לשלוף מחשבון ולקבוע אוטומטית פיצוי של הכפלת מספר ההודעות באלף.
אז איך בית המשפט אמור לפסוק פיצויים בגין תביעות לפי "חוק הספאם"?
בדיוק בעניין הזה הכריע ביהמ"ש העליון בפסק דין משנת 2014.
וכאן חשוב להדגיש, שהן פסק הדין הזה, והן כל מה שנכתב ויכתב בשרשור עוסק בתביעות "רגילות" – ולא בעולם התובענות הייצוגיות, שמעורר שאלות נכבדות אחרות.
באותו פסק דין, התברר עניינו של אדם שפתח 13 כתובות דוא"ל וקיבל 27 הודעות ספאם.
בית משפט השלום קבע שהתובע יקבל פיצוי בסך 1000 ש"ח ביחס לכלל ההודעות, משום ש-"יכול היה למנוע את קבלת רוב ההודעות על ידי מתן הוראה להסרה מרשימת התפוצה, וזאת בלחיצת מקש אחת, אך בחר שלא לעשות זאת".
התובע ערער לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור והעיר מצידו כי היה על התובע לפעול כדי להקטין את נזקיו, וזאת באמצעות "קליק אחד וללא כל קושי".
התובע החרוץ שלנו לא ויתר – והגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, שהחליט לתת רשות ולדון בבקשה כבערעור. את פסק הדין המוביל כתב פוגלמן.
פוגלמן קבע, שפסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי למעשה חותרים תחת הרציונל המרכזי של "חוק הספאם" ומכרסמים בהרתעה המבוקשת:
אין מקום לדרוש מהנמען של ההודעה להקטין את נזקיו, לחייב אותו "להקליק" ולהיות חשוף לוירוסים, וגם אין משמעות לעובדה ששולח הספאם כלל אפשרות של הסרה.
בנוסף, פוגלמן קבע כי נקודת המוצא היא שכל הודעת ספאם כשלעצמה מצדיקה פיצוי בסך של עד 1000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.
עם זאת, נוכח הנסיבות החריגות, של 13 תיבות דוא"ל ו-27 הודעות, פוגלמן בחר בפיתרון יצירתי: הפיצוי הועמד על 10,000 ש"ח – ולכך התווספו הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח נוספים.
השופטים הנוספים, רובינשטיין ועמית, הסכימו עם הקביעות המרכזיות של פוגלמן:
א. אין חובה על התובע להקטין את נזקו (כגון לבקש הסרה מרשימת התפוצה).
ב. הפיצוי אינו אריתמטי, אלא מותאם לנסיבות (ובעיקר לכמות ההודעות). עם זאת, באופן עקרוני כל הודעת ספאם היא הפרת חוק שמצדיקה פיצוי.
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שפסק הדין של בית המשפט העליון נתן "רוח גבית" משמעותית לתביעות לפי "חוק הספאם".
במקביל, החלו לפעול בישראל חברות שמתמחות בתביעות שכאלה, אשר הציעו מעין שיתוף פעולה עסקי עם מי שקיבלו הודעות ספאם – עזרה בהגשת התביעה תמורת חלק מהפיצוי שייפסק.
התופעה הזו היא שעמדה במוקד פסק דין חשוב נוסף של ביהמ"ש העליון, משנת 2018, שבו התבררה תביעת ספאם "קלאסית" – אדם אחד, שקיבל הודעה אחת, והגיש תביעה קטנה על סך 1000 ש"ח.
אלא, שהתביעה הזו הוגשה בעזרתה של חברה בשם "ספאם אוף" – ולכן בימ"ש השלום דחה אותה.
התובע ערער לביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור, וקבע – כמו בימ"ש השלום – שתביעה שהוגשה תוך הסתייעות בחברה שמתמחה בתביעות שכאלה, כמו "ספאם אוף" – אינה מגשימה את תכלית החוק, ואין לעודד הגשת תביעות שכאלה באמצעות פיצוי כספי.
וגם הפעם, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (היי, @LVertzhaizer).
את פסק הדין המרכזי כתב מזוז.
לאחר סקירת מוסד "התביעה הקטנה" (שאינו מענייננו), מזוז חזר וקבע כי "חוק הספאם" נועד לתת מענה לתופעה של שליחת הודעות פרסומת בתפוצה המונית, שגורמת להטרדה, פגיעה בפרטיות, בעיות אבטחת מידע ויוצרת עלות כלכלית עצומה בשל הצורך לטפל ולסנן את ההודעות הללו.
עוד ציין מזוז שהחוק "ביקש להתמודד עם תופעת הספאם באמצעות אימוץ מודל של אכיפה פרטית בדרך של יצירת תמריץ לנפגע לתבוע, בעלויות נמוכות וללא שמוטל עליו הנטל להוכיח את נזקו" – וכך ליצור הרתעה מפני שליחת הודעות ספאם בעתיד.
ומה לגבי הסתייעות בחברות שמתמחות בהגשת תביעות לפי חוק הספאם?
מזוז קבע כי שאף על פי שהמחוקק ייצר מנגנון שמעודד אזרחים להגיש תביעות – "עדיין קיימים חסמים לא מבוטלים בפני נפגעי הודעות ספאם להגיש תביעות", הן בשל התועלת הכספית המוגבלת (אלף ש"ח, אבל הרבה טרטור), והן משום שגם ניהול תביעה קטנה כרוך בקשיים, כולל הקושי בבירור של זהות השולח.
לפיכך, לא זו בלבד שמזוז לא מצא פסול בהסתייעות של אזרחים בחברות כמו "ספאם אוף, – אלא שהוא קבע כי מדובר בפעילות מבורכת, שמקלה על נפגעי הודעות הספאם, תורמת להגשמת תכליות החוק, ויוצרת הרתעה יעילה יותר ואכיפה אפקטיבית יותר.
ולכן, הבקשה התקבלה, והתובע זכה בפיצוי בסך 1000 ש"ח.
וילנר ופוגלמן הצטרפו, וכך קיבלנו הלכה לפיה לא זו בלבד שאדם אשר מקבל הודעת ספאם לא נדרש לפעול כדי להקטין את נזקו (למשל, לבקש הסרה מרשימת התפוצה), ולא זו בלבד שעקרונית כל הודעת ספאם מצדיקה פיצוי – אלא שאין שום דופי לפנות לחברות שמתמחות בהליכים שכאלה כדי לממש את זכות התביעה.
וכעת, נחזור לראשית השרשור, ולסערה שהתחוללה בעקבות שרשורו של אודינקה:
לפי פסיקת בית המשפט העליון, כאשר מדובר באדם יחיד (להבדיל מתובע ייצוגי) – הדין בישראל מעודד ומתמרץ אותנו להגיש תביעות בגין כל קבלה של הודעות ספאם. העובדה שניתן לבקש הסרה – אין בה ולא כלום.
ערב טוב ושקט.
קישורים לפסקי הדין המלאים:
https://t.co/4WA0Lx4pdw
https://t.co/coZdVKkb1U