בג"ץ פירסם אתמול פסק דין בו נדחתה עתירה על הסף נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה.
אבל, בתוך פסק הדין "הקטן" הזה, שנראה כמו עוד דחייה שגרתית של עתירה – "מתחבא" סיפור משפטי מעניין שעוסק בהטרדה מינית במקום העבודה, ובשאלת קיומם של "יחסי מרות".
לפני שניכנס לעובדות, בואו נעשה היכרות עם החוק למניעת הטרדה מינית.
סעיף 3 לחוק מגדיר "רשימת מכולת" של מעשים שהם הטרדה מינית. למשל, מעשה מגונה, כלומר מגע מיני ללא הסכמה – הוא גם הטרדה מינית.
ב-"רשימת המכולת" הזו יש שני סעיפים עם דרישה מיוחדת – שהאדם יראה למטריד שאינו מעוניין.
שני הסעיפים הללו ((א)(3) ו-(א)(4)) קובעים שכדי שהצעות בעלות אופי מיני, או התייחסות מינית, יחשבו כהטרדה מינית – הן צריכות להיות חוזרות, ולהמשיך גם אחרי שהמוטרד הבהיר שאינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות.
כלומר, הצעה או התייחסות בודדת, גם אם הסתיימה בסירוב – *אינה* הטרדה מינית.
לדרישה הזו – של חזרתיות והבהרה של המוטרד כי אינו מעוניין – יש חריגים. למשל, אם ההצעה היתה לקטין מתחת לגיל 15, אז גם אם הקטין לא הבהיר שאינו מעוניין, עדיין מדובר בהטרדה מינית.
חריג נוסף לכלל הזה הוא במצב של "ניצול יחסי מרות". והשאלה מתי מתקיימים יחסי מרות, היא שבמוקד הסיפור.
אז במה מדובר?
ענייננו בחברה מסחרית, שהיא בעלים של בית מלון, בו עבדו הגבר והאישה. בחורף 2017 החלה האישה, שהיתה כבת 21, לעבוד במלון, בעת שהגבר, שהיה כבן 32, הועסק בו כשף. האירועים הרלבנטיים התרחשו במסיבת פורים באותה שנה, בה ניסה הגבר ליזום מגע עם האישה, במספר הזדמנויות.
האישה הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, הן נגד הגבר והן נגד החברה-המעסיקה, בטענה כי מעשיו של הגבר כלפיה מהווים הטרדה מינית. בית הדין האזורי דחה את מרבית תביעתה, ועיקר ענייננו בכך שנקבע כי בין הגבר לבין האישה לא התקיימו "יחסי מרות". בנסיבות, היתה לקביעה הזו משמעות קריטית.
וכל כך למה?
כי לפי העובדות שנקבעו, לא היה ברור, לפחות ביחס לחלק מהאירועים, האם האישה הבהירה שאינה מעוניינת. לכן, בהיעדר יחסי מרות – לא מתקיים החריג לכלל, ואין הטרדה מינית (ולהיפך).
האישה הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שפרס יריעה פרשנית רחבה על המונח "יחסי מרות".
תחילה, בית הדין הארצי עמד על כך שתופעת ההטרדה המינית הינה תופעה שעיקר נפגעותיה הן נשים, וכי כשליש מההטרדות מתבצעות במקומות העבודה. בית הדין מצא כי הטרדות מיניות "מהוות פרקטיקה פסולה נפוצה להנצחת נחיתות נשים בחברה", ו-"משמרות את תלותן הכלכלית המקצועית והאישית של נשים בגברים".
בית הדין אף הפנה לכתיבה הפמיניסטית הענפה בנושא, והדגיש כי "לכל הטרדה מינית בודדת, של אישה אחת במקום עבודה מסוים, ישנה [משמעות] מעשית חמורה על מקומן של הנשים כולן בחברה הישראלית".
מכאן, פנה בית הדין לניתוח של החוק למניעת הטרדה מינית בכלל, ושל הסעיפים הרלבנטיים בפרט.
לגבי הסעיפים "המיוחדים" (3)-(4) הדגיש בית הדין כי הם מעניקים מעין "כרטיס יציאה", כך שהמבצע יכול לא להיחשב כמטריד אם הפסיק עם ההצעות או ההתייחסויות לאחר שקיבל הבהרה מהמוטרד שאינו מעוניין בכך.
אלא, וכאמור לעיל, שאותו "כרטיס יציאה" אינו קיים כאשר מתקיימים "יחסי מרות".
ומה זה "יחסי מרות"? שלא במפתיע, אין למונח הזה הגדרה בחוק. כלומר, המחוקק הותיר לבתי המשפט לצקת לתוכו תוכן פרשני. כאשר מדובר בממונה ישיר, המרות היא בעצם מובנת אליה. אבל, בפסיקת בית המשפט העליון, "מרות" לא הוגבלה רק לכפיפות ישירה, אלא גם יכולת של "השפעה וסמכות עקיפה".
כלומר, אם למטריד יש יכולת להשפיע על עתידה של המוטרדת, על תשלום זכויותיה, על קידומה העתידי וכו' – מתקיימים יחסי מרות, אף אם המטריד אינו הממונה הישיר של המוטרדת. בכל הנוגע בדרישה כי יהיה *ניצול* של יחסי המרות, הפסיקה פירשה יסוד זה בהרחבה, ולמעשה כמעט רוקן אותו מתוכן.
נקבע, שבמקום שבו קיימים יחסי מרות – חזקה כי התקיים ניצול שלהם. המטריד אומנם יכול להפריך את החזקה הזו, אבל הנטל הוא עליו, והוא כבד מאוד. כסיכום ביניים, עד לפסק הדין שבמרכז שרשור זה, המוקד היה בהוכחת יחסי מרות, שיכולים להיות, כאמור, גם סמכות או יכולת השפעה עקיפה, ולא רק ישירה.
בית הדין הארצי קבע שלפי המבחנים האלה – אכן לא ניתן לראות בגבר כמי שניצל יחסי מרות מול האישה. הגבר, שהועסק כשף, לא היה בעל תפקיד בכיר בחברה, הוא לא היה ממונה על האישה, ולא היתה לו יכולת להשפיע על תנאי העסקתה או על המשך עבודתה.
אבל, בנקודה הזו הכניס בית הדין חידוש משפטי.
בית הדין קבע שיש להכיר ב-"מצב אפור":
בקצה האחד, נמצאים עובדים שמעמדם זהה, ואז לא מתקיימים יחסי מרות. בקצה האחר, נמצא מצב של כפיפות, ואז אלה יחסי מרות מלאים. בתווך, עשויה להיווצר מערכת יחסים שבה יש פער היררכי בין העובד לבין העובדת, שנובע ומתפתח מנסיבות עובדתיות שונות.
את מערכות היחסים הללו כינה בית הדין "יחסי השפעה".
יחסי השפעה יכולים להיווצר בשל פער מקצועי, לדוגמה כאשר העובד הוא בעל ניסיון רב יותר, בעל חשיבות רבה יותר למקום העבודה, או מוערך הרבה יותר מהעובדת. יחסי השפעה יכולים להיות גם מעמדיים, בשל הוותק של העובד, קשריו או המוניטין שלו.
לפי בית הדין, במקום חלוקה דיכוטומית, כלומר אם אין יחסי מרות אז המוטרד צריך להראות חוסר עניין, ואם יש יחסי מרות אז הצעה היא הטרדה – החלוקה היא למעשה ספקטרום:
ככל שהיחסים פחות שיוויוניים, כלומר יש יותר ויותר השפעה, עד למצב של מרות "מלאה", הדרישה להראות התנגדות הולכת ופוחתת.
אם מדובר בשני עובדים שווי מעמד, העובדת המוטרדת תצטרך להוכיח שהראתה חוסר העניין באופן מלא. אם מדובר ביחסי מרות, העובדת המוטרדת לא תצטרך להוכיח דבר מבחינה זו. ובאמצע, יש "יחסי השפעה". ככל שיש יותר "השפעה", כך הדרישה מהעובדת להוכיח ביטוי לחוסר הרצון שלה בהצעות תלך ותעלה.
ומה בענייננו?
בית הדין הארצי קבע כי הגבר עבד בתפקיד בכיר יחסית, בעוד האישה היתה מלצרית. הגבר אף היה בעמדת חוזק מקצועית, שכן תפקידו היה משמעותי יותר. בנוסף, הגבר היה מבוגר יותר, ותיק יותר, ובעל קשרים עם עובדים בכירים במלון.
לכן, התקיימו "יחסי השפעה" בין הגבר לאישה.
לקביעה זו היתה חשיבות לגבי חלק מסוים באירוע בין השניים, שהתרחש במכונית, שם האישה לא ביטאה באופן ממשי את חוסר העניין שלה במגע. אלא שמאחר שמדובר ביחסי השפעה, בית הדין קבע שדי בכך שהאישה "קפאה" ושניסתה להתרחק מהגבר שישב לצידה, אף אם לא התנגדה "ממש", כדי להוות ביטוי חיצוני מספק.
ועד כאן החלקים הרלבנטיים מפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שכנגדו הוגשה כאמור עתירה לבג"ץ.
אלא שבג"ץ העדיף שלא להיכנס לגוף העניין. שטיין קבע שהדוקטרינה של יחסי השפעה, לעניין יחסי מרות בעבודה, היא אכן חידוש משפטי – אבל היא נמצאת בראשית דרכה, והיא צפויה להמשיך ולהתעצב בעתיד.
כלומר, בג"ץ העדיף שלא להכניס את ראשו לדוקטרינה בשלב זה, במיוחד כאשר היא הוגבלה אך ורק ליחסי מרות במסגרת מקום עבודה, ולאפשר לבית הדין הארצי לעבודה להמשיך ולעצב את הדין. זה לא אומר שבג"ץ "אישרר" את הדוקטרינה, או שלא יתערב בה בעתיד – אבל בינתיים, הוא יושב על הגדר.
לכן, העתירה נדחתה על הסף.
וכאן נכנסת שאלת מיליון הדולר: כאמור, מי שעיצב את הדוקטרינה החדשנית של "יחסי השפעה", שהם מעין יחסי מרות "מוחלשים", הוא בית הדין הארצי לעבודה. אבל האם הדוקטרינה תישאר רק שם?
למשל, בחוק העונשין יש לא מעט סעיפים שעוסקים במצב של "יחסי מרות".
את המונח הזה אנחנו מוצאים בעבירות שקשורות בזנות, בסיוע לאחר מעשה, ברצח בנסיבות מחמירות – וכמובן בהקשר של עבירות מין והטרדה מינית. האם פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שעסק בתביעה אזרחית לגבי מקום עבודה, יביא בהמשך ל-"פתיחת" הפרשנות לגבי מהותם של יחסי מרות גם בהקשרים נוספים?
כאמור, קשה להעריך האם אכן תהיה השפעה פרשנית כזו, שכן בג"ץ דחה את העתירה על הסף.
אבל, גם מפסק הדין הקצר נושבת "רוח" אוהדת יחסית לדוקטרינה של "יחסי השפעה", ויחד עם השינויים החברתיים האיטיים (תכנו אותם איך שאתם רוצים) אפשר בהחלט להעריך שהפרשנות של "מרות" תלך ותתרחב.
ערב טוב.
קישור לפסק הדין המלא של בית הדין הארצי לעבודה:
https://t.co/4zLCENoOqN
קישור לפסק הדין המלא בעתירה לבג״ץ:
https://t.co/1sfgikbVvs