ב-7.10 פרצה המלחמה.
נקודת הפתיחה של המלחמה היתה איומה. שחורה ואפלה מכל הסיוטים הגרועים ביותר. איך לכל הרוחות הגענו למצב שבו ארגון טרור בגודל בינוני, חמוש באמל"ח פרימיטיבי, הצליח להנחית עלינו כזו מהלומה?
לדעתי, במידה רבה זה קרה בגלל "הקונספציה".
הקונספציה המדוברת היא כמובן התפיסה העקרונית בישראל לגבי ההתמודדות עם המציאות שנומקה בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על רצועת עזה בשנת 2007, לאחר ההתנתקות, והיווצרותה של יישות מדינית, המחזיקה בטריטוריה, אוכלוסיה ואמל"ח.
למי שלא זוכר, בשנת 2007 כיהנה פה ממשלה בראשות אהוד אולמרט.
ישראל לא התערבה בהשתלטות חמאס על רצועת עזה.
שלא במפתיע, סמוך לאחר מכן החל, לאט לאט, להתגבר הטרור שיצא מהרצועה – בעיקר בדרך של ירי רקטות. מאחר שמדובר בימים שלפני "כיפת ברזל", יכולת ההכלה של ירי כזה היתה מצומצמת יחסית.
בסופו של דבר, בשלהי 2008 יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה".
במהלך המבצע, צה"ל נכנס קרקעית בהיקף גדול לתוך הרצועה, אך ישראל לא מוטטה את שלטון חמאס.
במקביל למבצע, ובעיקר לאחריו, התנהלה בישראל מערכת בחירות.
שבוע לפני הבחירות, בפברואר 2009, עמד ראש האופוזיציה דאז, ח"כ בנימין נתניהו, באשקלון והצהיר כי ממשלה בראשותו תמוטט את שלטון החמאס.
כחודש וחצי לאחר מכן, במרץ 2009, הושבעה ממשלת נתניהו השנייה. מאז ועד יוני 2021, וכן מסוף דצמבר 2022 ועד עצם היום הזה – נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל.
לעומת זאת, מה שלא קרה מאז ועד היום הוא מיטוט שלטון חמאס.
איך זה קרה? איך הגענו מ-"עופרת יצוקה" למלחמת ה-7.10 עם חמאס ששולט בעזה?
נוכח שני האירועים הכמעט חופפים בלוחות הזמנים – כהונת נתניהו כרה"מ, ושלטון חמאס בעזה – התזה שאני מציע היא שהקונספציה של ישראל לגבי עזה היא בעצם הקונספציה של נתניהו.
וכדי להבין את התפיסה של נתניהו, צריך להבין מה המטרות שלאורן הוא פעל והפעיל את הגופים שנתונים למרות הממשלה.
מטרת העל של נתניהו היא להישאר ראש הממשלה. לצורך העניין, פחות חשוב האם זה נובע מכך שהוא סבור שמנהיגותו היא הטובה ביותר לישראל, או האם זה נובע ממאפיינים אישיותיים כלשהם. בפועל, זה היה הדבר החשוב ביותר מבחינתו, מעל הכל.
וכדי להגשים את המטרה הזו, נתניהו לא היה צריך לעבוד קשה.
מערכת הבחירות בשנת 2009 היתה, פחות או יותר, הפעם האחרונה שבה הבחירות התנהלו כפי שהכרנו אותן עד אז:
שני גושים, שכונו "ימין" ו-"שמאל", כאשר בראשות כל גוש יש מפלגה גדולה (מפא"י, העבודה, המערך או קדימה מצד אחד, וחירות או הליכוד מצד שני).
הקרב בין הגושים היה על "הקולות הצפים".
זוכרים את המונח הנשכח הזה?
בכל מערכת בחירות, שתי המפלגות הגדולות ניסו "לפזול למרכז", במטרה לשכנע את אותם "קולות צפים", שלא היו נטועים עמוק בתוך הגוש. כל אחד מהמועמדים לראשות הממשלה ידע שהדרך לכסא עוברת דרך שכנוע המנדטים שנמצאים במרכז המפה הפוליטית.
אבל המצב השתנה עם הזמן.
מה ששינה את המצב היתה הדמוגרפיה:
שתי קבוצות אוכלוסיה, החרדים והציונות הדתית (ובמיוחד החרד"לים), מתאפיינות בילודה גבוהה בהרבה לעומת שאר קבוצות האוכלוסיה במגזר היהודי.
לכן, ובהינתן שהמצביעים מקבוצות האוכלוסיה הזו משתייכות ל-"ימין", נשבר התיקו ההיסטורי בין הגושים הפוליטיים.
האפקט הדמוגרפי הזה שינה באופן דרמטי את פני הבחירות:
כעת, כדי שגוש ה-"ימין" יזכה ברוב, כל מה שנדרש ממנו הוא לשמור על הקיים. לא צריך לשכנע אפילו מצביע אחד מהמרכז הפוליטי, מאותם "קולות צפים".
במקום לפזול למרכז, כפי שעשה כל מנהיג של הליכוד לפניו, נתניהו פנה לשימור ה-"בייס".
נתניהו הבין שכדי להיבחר שוב ושוב לראשות הממשלה, הוא רק צריך לא לעשות טעויות קולוסאליות. כל עוד לא יקרה אירוע דרמטי, שיחולל שינוי טקטוני בדפוסי ההצבעה בישראל – מצבו מצוין, כי בכל מערכת בחירות מצטרפים יותר מצביעים מהגוש שלו, מאשר מצביעים מהגוש השני.
ואיך נמנעים מטעויות שכאלה?
מן הסתם, לראש ממשלה בישראל אין יכולת לשלוט על אירועים כמו משבר כלכלי גלובלי, מגפה עולמית או שינוי אקלימי. מה שכן נמצא תחת שליטתו זה הפעלת כוח צבאי.
אין דבר שהחברה בישראל יותר רגישה לו מאשר נפגעים מטרור וממלחמות. ובעיקר, שבויים או ארונות של חיילים הם קטסטרופה פוליטית ממשית.
לפיכך, התפיסה הביטחונית של נתניהו היתה כמעט מתבקשת:
היות שמטרתו היא להישאר ראש ממשלה, היות שהדמוגרפיה והזמן פועלים לטובתו, והיות שכל מה שהוא צריך לעשות כדי להישאר בשלטון זה להימנע מטעויות גדולות – הוא פשוט לא יעשה אותן. הוא יספוג כמה טעויות קטנות שרק צריך, כי הן לא ישפיעו.
ולכן, ואף על פי שכהונת נתניהו כראש הממשלה מאז 2009 היא הארוכה ביותר, בפער עצום מכל ראשי הממשלה מאז שמיר – הממשלות בראשותו התאפיינו בעיקר באי-עשייה, בדגש על נושאי ביטחון.
הוא לא נסוג מלבנון, לא ביצע התנתקות, לא הפציץ כור בסוריה, לא יצא לשום מלחמה, ולא השמיד את הגרעין האיראני.
נתניהו פשוט ספג והכיל. הוא יכול לספוג טרור, הוא יכול להימנע מפעולה צבאית באיראן, והוא לא צריך לקדם שום מהלך מדיני.
כל עוד אין זעזוע גדול, המשך כהונתו למעשה מובטח, מעצם השינוי הדמוגרפי הזוחל. כל מה שהוא צריך זה לקדש את הסטטוס קוו.
ומן הכלל אל הפרט – אל שלטון החמאס בעזה.
משנת 2009, אז החל נתניהו את כהונתו הכמעט נצחית שנמשכת עד היום (עם הפסקה בזמן "ממשלת השינוי") – ישראל סופגת טרור מעזה.
מההצהרות על "מיטוט שלטון חמאס" לא נותר כמעט כלום, ובפועל נתניהו התנהל באופן הפוך לחלוטין מתפיסת עולמו וממדיניות ניצית ביטחונית.
דוגמאות לכך, יש למכביר.
אפשר להזכיר את "עיסקת שליט"; את מבצע "עמוד ענן" שלא כלל כניסה קרקעית; את מבצע "צוק איתן" שבו הכניסה הקרקעית היתה מאוד מוגבלת, ונועדה רק להסרת איום המינהרות ההתקפיות (וכניסה נרחבת יותר נמנעה, במידה רבה, בשל יד נעלמה שהדליפה את המצגת המפורסמת) – ובעיקר את הכלת "הטיפטופים".
לכל אורך השנים, חמאס עזה הטריד את מדינת ישראל בכלל, ואת תושבי הדרום בפרט, באינסוף ספור "טיפטופים" של טרור: בלוני תבערה, עפיפוני נפץ, קונדומי חבלה, רקטות שמופעלות באמצעות ברקים, ופצצות מרגמה שנורו על ידי "סוררים".
וממשלות נתניהו לא עשו כלום. העכבר החמאסי גבר על האריה הישראלי.
נתניהו, נאמן לקונספציה, החליט שהוא מוכן לשלם המון מחירים "קטנים" – העיקר לא להסתכן בטעות גדולה, שהיא היחידה שיכולה לסכן את המשך כהונתו כראש ממשלה.
ליברמן יכול להתפטר במחאה על אוזלת היד, אפשר לקנות שקט בכסף קטארי, ולהוציא מיליארדים על מכשול תת-קרקעי. הכל, רק לא להסתבך במלחמה.
לאורך הרבה מאוד שנים, הקונספציה עבדה. אומנם, תושבי הדרום סבלו מריצות לממ"ד, ביטול מסגרות חינוכיות, שדות חיטה שרופים ועפיפונים לא ידידותיים – אבל כל אלה הם בסך הכל רעשי רקע. הכלה שלהם, לא מסכנת את הכסא.
לעומת זאת, ניסיון אמיתי לסיים את מחלת הטרור הכרונית, פירושו סיכון משמעותי.
וכך, לאט לאט, צמחה המפלצת.
הקונספציה של ישראל, כלומר של נתניהו, איפשרה לחמאס בעזה לפעול כמעט באין מפריע – ומי שבאמת הורתעה היתה דווקא ישראל, ולא חמאס.
סינוואר הבין בדיוק את מה שכתוב בשרשור הזה, קרי שישראל לא מוכנה לצאת נגדו למלחמה, ובעצם השלימה עם יישות הטרור המדינית בעזה.
השקט הזה שירת את שני הצדדים:
נתניהו, מצויד במכונת תעמולה משוכללת, הרבה להתהדר ב-"עשור הביטחוני השקט ביותר" – שקט שכמובן נקנה במחיר דמים עתידי, שאותו שילמנו במלחמה הנוכחית. שקט מדומיין שהתמכרנו אליו.
וסינוואר? הוא קיבל את כל הזמן שהיה צריך כדי לבנות את הכוח ולתכנן את המערכה.
וב-7.10 פרצה המלחמה.
הקונספציה – תפיסת הביטחון של בנימין נתניהו – עלתה בעשן השמיימה יחד עם 1400 נרצחים, 240 חטופים, ומתקפות מלבנון, סוריה ותימן.
האירוע הטקטוני שנתניהו כל כך חשש ממנו, היחיד שיכול לזעזע את כסאו, התרחש. הכסות של "מר ביטחון" התגלתה כבגדי המלך החדשים.
ערב טוב.