קטגוריותב-7.10 פרצה המלחמהעל זה לחסום?!

על זה לחסום?!

ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין מעניין, שבמרכזו אירוע מרגיז שכולנו חווים מעת לעת – חסימה בטוויטר.
ולמה לכל הרוחות שבתי המשפט יעסקו באירוע כזה? כי הפעם, מדובר בנבחר ציבור – ראש עיריית גבעתיים – שחסם אזרח בגלל ציוץ, ולכן הדבר העלה שאלות משפטיות מורכבות.

נתחיל, כרגיל, בעובדות:
אלמוג רובינשטיין הוא תושב גבעתיים, שרואה עצמו כ-"פעיל חברתי בתחום התחבורה הציבורית", אשר צייץ בשנת 2000 ציוץ ביקורתי למדיי כלפי רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, וגם תייג אותו.
קוניק הבחין בתיוג, ולצד תגובה מילולית קצרה החליט גם לחסום את רובינשטיין.

אלא שבניגוד לתגובה הרגילה לחסימה – רובינשטיין החליט לצאת למאבק משפטי, והגיש נגד קוניק עתירה לבית המשפט המחוזי.
הטענה המרכזית של רובינשטיין היתה שחשבון הטוויטר של קוניק הוא ציבורי, כלומר כזה של ראש עיריית גבעתיים – ולא פרטי, כלומר כזה שמשמש את האדם רן קוניק.
ולמה זה חשוב?

מבחינה משפטית, יש הבדל גדול בין מצב שבו אדם פרטי מסתכסך עם אדם פרטי אחר, לבין מצב שבו הסכסוך הוא בין אדם פרטי לבין גוף של המדינה.
למשל, לאדם פרטי מותר להחליט שהוא מוכר את הבית שלו רק ליהודי או לא לג'ינג'ים. אבל המדינה חייבת לפעול בשיוויון, ואסור לה להפלות בין בני אדם.

הסיבה לכך היא שגופי המדינה השונים כפופים למשפט המינהלי, שכשמו כן הוא – מסדיר את המותר והאסור למינהל, כלומר לרשויות הממלכתיות שמנהלות את חיינו. המגבלות שיש על רשויות כאלה גדולות הרבה יותר מאשר המגבלות שיש על אדם פרטי.
ובהקשר הקונקרטי, השאלה היא לגבי פגיעה בחופש הביטוי.

גם ביחס לפגיעה בחופש הביטוי, יש הבדל תהומי בין המדינה לבין הפרט:
אדם פרטי אינו מחויב לאפשר חופש ביטוי. כל אחד מכם יכול לפתוח אתר אינטרנט, ולמנוע ממי שלא בא לכם טוב בעין לפרסם בו. מותר לכם להחליט לפרסם רק תוכן בגוון מסוים.
אבל כשמדובר ברשות מינהלית, המצב המשפטי שונה לחלוטין.

לדוגמה, עירייה חייבת לאפשר חופש ביטוי.
אם אין לה נימוקים טובים – היא לא יכולה למנוע הפגנה בשטחה, וגם לא יכולה לאפשר רק הפגנות בעלות גוון פוליטי מסוים.
העירייה גם חייבת להתיר את קיום ההפגנה, וגם לעשות זאת ביחס להפגנות מכל קצות הקשת הפוליטית. אסור לה להתחשב במטרה של המפגינים.

באופן דומה, זה המצב גם לגבי חשבון טוויטר:
אם אתם אדם פרטי, מותר לכם לחסום כאוות נפשכם, מותר לכם לפתוח ספייס ולתת זכות דיבור רק למי שמשתייך למחנה הפוליטי שלכם, מותר לכם להשתיק את מי שאתם רוצים וכו'.
לעומת זאת, אם מדובר בחשבון של גוף ציבורי, אז הוא מחויב בכללי המשפט המינהלי.

כל זה מביא אותנו כמובן לשאלה כיצד מבחינים בין חשבון טוויטר של אדם פרטי, או בקיצור חשבון פרטי, לבין חשבון של גוף ציבורי, שהוא חשבון ציבורי שמחויב למשפט המינהלי.
ברור לחלוטין, שאם מדובר בחשבון של הגוף הציבורי עצמו, למשל החשבון של צה"ל שמתופעל על חשבוננו – אז זה חשבון ציבורי.

הקושי מתעורר במצבים האפורים, בהם אין תשובה חד-משמעית.
לדוגמה, רובכם יודעים שלנתניהו יש בעצם שני חשבונות טוויטר: האחד של "ראש ממשלת ישראל", והשני של "בנימין נתניהו". הראשון מופעל על ידי עובדי מדינה, והוא בוודאי חשבון ציבורי. אבל האם זו המסקנה גם לגבי החשבון השני? בכלל לא בטוח.

נניח שנבחר ציבור – שר, חבר כנסת, ראש עיר וכו' – פותח חשבון טוויטר על שמו, שהוא מתפעל בשעות הפנאי שלו, שהתכנים בו הם אישיים. הוא מעלה לשם תמונות, שירים, מתכונים ופאנצ'ים.
אז מצד אחד, מדובר באדם שממלא תפקיד ציבורי. מצד שני, גם עובד ציבור הוא בן אדם, שיש לו חיים פרטיים.

האם חשבון כזה או ציבורי או פרטי? האם בכל מצב שבו ראש עיר פותח חשבון טוויטר הוא מחויב בכללי המשפט המינהלי?
זו בדיוק השאלה המרכזית שעמדה להכרעה.
ביהמ"ש המחוזי, שדן בעתירה של גולדשטיין נגד קוניק, קבע שההכרעה בשאלה נגזרת משאלת המימון, כלומר האם החשבון ממומן בכסף ציבורי.

בהתאם, ומאחר שביהמ"ש המחוזי מצא שהחשבון של קוניק *לא* ממומן על ידי העירייה, ומופעל על ידי קוניק לבדו – הרי שיש לראות בו חשבון פרטי.
ומאחר שמדובר בחשבון פרטי, הרי שקוניק לא מחויב בו בכללי המשפט המינהלי, וגם לא חייב לאפשר בו חופש ביטוי – והחסימה של גולדשטיין היא חוקית.

בתגובה, גולדשטיין הגיש ערעור לבית המשפט העליון – והנה הגענו אל פסק הדין מאתמול. את חוות הדעת המרכזית כתבה ברון.
ברון פתחה בהצגת המציאות שנוצרה בעקבות עלייתן של הרשתות החברתיות, שהפכו ל-"כיכר העיר החדשה", ועוררה שורה ארוכה של שאלות משפטיות חדשות ומורכבות, שאין להן הסדרה בחוק.

השאלה הפעם, כאמור, היא כיצד מסווגים חשבון של נבחר ציבור –כפרטי או כציבורי.
ברון קבעה ששאלת מימון החשבון היא רק ההתחלה: אם החשבון מתופעל מכספי ציבור, אז ברור שהוא חשבון ציבורי.
אבל, גם אם הוא לא ממומן כך, עדיין יש לבחון את מאפייניו, *ויתכן* שגם חשבון שלא ממומן יחשב כציבורי.

ברון קבעה, שקוניק ציין בחשבון שהוא "ראש עיריית גבעתיים", ושה-"מאפיינים החזותיים" של החשבון (למשל, תמונת הרקע) – מלמדים שמדובר בחשבון של ראש העיר, ולא של קוניק האדם הפרטי.
בנוסף, נמצא שהתכנים בחשבון הם גם תכנים ציבוריים באופיים, כלומר ציוצים העוסקים בעירייה, ולא בקוניק עצמו.

ברון אף מצאה שחשבון הטוויטר שימש את קוניק כמעין "מוקד פתרון בעיות": תושבים נהגו להגיב לציוצים של קוניק ולהעיר על מפגעים בעיר, וקוניק היה משיב לתגובה, לעיתים בלשון רבים (למשל: "אנחנו נטפל בזה").
ולפי ברון, כל אלה הם "מאפיינים ציבוריים", שהופכים את החשבון עצמו לציבורי.

אומנם, לצד התכנים הציבוריים באופיים הסתבר שקוניק פירסם בחשבון גם תכנים פרטיים לחלוטין, שעוסקים בחייו כאדם, ולא כראש העיר. אלא שברון קבע "כי עצם קיומם של פרסומים בעניינים פרטיים אינו שולל את האופי הציבורי של החשבון".
אם לחשבון יש "מאפיינים ציבוריים משמעותיים", אז הוא ציבורי.

כלומר, אם ננסה לזקק את ההלכה שנקבעה, אז תחילה יש לבחון האם מדובר בחשבון שממומן או מופעל באמצעות משאבים ציבוריים. אם התשובה היא חיובית, אז החשבון ציבורי.
אבל, גם אם התשובה היא שלילית – זה לא סוף פסוק, ויש לבחון את הדברים מבחינה מהותית, כלומר את התכנים ואת שאר מאפייני החשבון.

אם בחינת החשבון בכללותו מלמדת שיש לו "מאפיינים ציבוריים רבים" – אז גם אם הוא לא מתוקצב בכלל מכספי הציבור, וגם אם הוא מופעל על ידי נבחר הציבור לבדו – עדיין מדובר בחשבון ציבורי, הכפוף לכללי המשפט המינהלי.
וכאמור, ברון קבעה שזה בדיוק המצב לגבי קוניק, ולכן החשבון שלו הוא ציבורי.

השלב הבא, בהינתן הקביעה שהחשבון של קוניק הוא ציבורי ולכן מחויב בכללי המשפט המינהלי, הוא לבחון האם החסימה של גולדשטיין על ידי קוניק מהווה פגיעה אסורה בחופש הביטוי של גולדשטיין.
בהתחשב במאפייניה של פעולת החסימה בטוויטר, שמונעת מגולדשטיין אפשרות ביטוי עתידית, ברון קבעה שכן.


בנוסף, ברון דחתה את טענת קוניק כאילו הציוץ של גולדשטיין היה דיבה או הסתה, וקבעה כי הסגנון הביקורתי של גולדשטיין לא יכול להצדיק צעד כל כך פוגעני בחופש הביטוי שלו כמו חסימה.
לפיכך, ברון קיבלה את הערעור, והורתה לקוניק להסיר את חסימתו של גולדשטיין. רונן וכנפי-שטייניץ הצטרפו אליה.

ועד כאן פסק הדין. אבל לא נסיים בלי פרשנות קצרה:
מצד אחד, ביהמ"ש העליון הדגיש שלא מדובר בהלכה, כלומר בכלל עקרוני לגבי האפשרות של חשבונות ציבוריים לחסום משתמשים ברשתות החברתיות.
ברון הדגישה שמדובר בהכרעה פרטנית, וכי ראוי שהסדרה כוללת של הנושא המורכב הזה תעשה על ידי המחוקק.

מצד שני, ניסיון החיים מלמד שהסיכוי שחברי הכנסת החרוצים שלנו יטפלו בעניין – נמוך מאוד, ובסופו של דבר השופטים הם שיעצבו "חקיקה שיפוטית".
בהתאם, סביר מאוד להניח שלפסק הדין כן תהיה משמעות רוחבית ממשית, ויתכן שהוא ישמש כתקדים שבו ישתמשו נחסמים נוספים, שיעתרו לבתי המשפט.

נסכם:

כדי לקבוע האם חשבון של איש ציבור הוא פרטי או ציבורי, נבחן תחילה האם החשבון משתמש במשאבי ציבור. אם כן, הרי שהוא ציבורי. אבל, גם אם לא – עדיין יתכן שהחשבון יוגדר כציבורי בשל מאפייניו.
אם החשבון הוא ציבורי, הוא כפוף למשפט המינהלי – וחסימת משתמשים עלולה להיחשב כבלתי חוקית.

קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/eQqZ8nU65v

תיקון טעויות סופר:

א. הציוץ שהביא לחסימה פורסם בשנת 2020, ולא בשנת 2000

ב. שמו של המערער הוא כמובן רובינשטיין ולא גולדשטיין.

בוקר טוב.