בואו נחזור לעניין חסינות הח״כים, שמעורר לאחרונה סערה ציבורית, על רקע חקירות רה״מ והכוונה לשנות את חוק חסינות חברי הכנסת.
כדי להבין על מה הסערה, נדבר קצת על עקרונות החסינות, ואז על פרשת גורולובסקי, שעיצבה את הדין הנוהג כיום.
כאמור בשרשור הזה👇, חסינות הח״כים מתחלקת לשניים: חסינות עניינית, שנוגעת למילוי תפקידו של ח״כ (וממנה נתניהו נהנה בעבר, כמפורט בשרשור); וחסינות דיונית, שנוגעת בכל עבירה פלילית באשר היא.
הפעם, נתמקד בחסינות הדיונית – שהיא החסינות שנמצאת במרכז השיח כיום.
מאז ומעולם, החוק הכיר בשני סוגי החסינות. אך בעוד שהחסינות העניינית היא נצחית ולא ניתנת להסרה, החסינות הדיונית היא זמנית (רק בזמן הכהונה כח״כ), ואפשר להסיר אותה, או לחילופין להעניק אותה.
ולמה ״להסיר או להעניק״? כי החל משנת 2005, כבר לא מסירים חסינות דיונית, אלא מעניקים אותה.
כלומר, עד שנת 2005 ח״כ שביצע עבירה פלילית – כל עבירה פלילית – היה חסין מהעמדה לדין (בזמן כהונתו), אלא אם חסינותו הוסרה. מאז ועד היום, ח״כ שביצע עבירה פלילית חשוף להעמדה לדין, אך יכול לבקש מהכנסת להעניק לו חסינות.
מה שקרה בין לבין, וחולל את השינוי בחוק, הוא פרשת גורולובסקי.
מדובר בפרשת ״ההצבעות הכפולות״ – אירוע שבו ח״כים הצביעו במליאה פעמיים. נגד שניים נפתחה חקירה פלילית בחשד לזיוף ומרמה והפרת אמונים – יחיאל חזן ומיכאל גורולובסקי. גם עניין חסינותו של חזן הגיע לבג״ץ, אך הפרשה החשובה יותר מבחינה משפטית (לא מבחינה פלילית) היא חסינותו של גורולובסקי.
באותם זמנים, ברירת המחדל היתה כאמור שלח״כ יש חסינות מפני העמדה לדין (ראו החוק דאז). לכן, כשהיועמ״ש החליט להגיש כתב אישום נגד גורולובסקי – הוא פנה לועדת הכנסת וביקש את הסרת חסינותו.
אלא שועדת הכנסת דחתה את הבקשה. בתמצית, הועדה קבעה שהליך פלילי הוא סנקציה חמורה מידי בנסיבות.
בתגובה להחלטה, התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג״ץ. השאלה המרכזית שנידונה היתה מהם השיקולים שיכולה ועדת הכנסת להביא בחשבון בבואה לדון בבקשת היועמ״ש להסיר חסינות דיונית של ח״כ (אעיר, כי גורולובסקי טען שמעשיו חוסים גם תחת החסינות העניינית, וטענה זו נדחתה מכל וכל).
את פסד הדין המרכזי כתב ברק.
ברק הציג שלוש גישות פרשניות:
א. הועדה יכולה לשקול הכל, לרבות האם יש די ראיות וכו׳;
ב. הועדה מוגבלת אך ורק לשאלה האם הגשת כתב האישום נבעה מטעם פסול (כגון שיקול פוליטי);
ג. גישת ביניים, לפיה הועדה לא תיכנס לעובי הקורה הראייתי, אך יכולה לקבוע שמעשה מסוים אינו מצדיק סנקציה פלילית.
לפי ברק, האיזון הנכון בין התכליות השונות של החסינות הדיונית מוליך למסקנה שהאפשרות השנייה היא הנכונה, כלומר: ועדת הכנסת מוגבלת *אך ורק* לבחינת טוהר שיקוליו של היועמ״ש. מסקנה זו נסמכת בעיקרה על הרציונל הבסיסי של החסינות, והוא מניעת התעמרות של הרשות המבצעת בחברי הרשות המחוקקת.
בשפה פשוטה, המשמעות היא שברק קבע ששיקולים כמו קיומן של ראיות מספיקות, או השאלה האם המעשה מצדיק העמדה לדין פלילי (ולא רק סנקציה אתית, לדוגמה) – אינם מעניינה של ועדת הכנסת, אלא הם שיקולים שהיועמ״ש בוחן אותם באופן שווה לגבי חבר הכנסת החשוד, כפי שהוא בוחן אותם לגבי כל אדם אחר.
מאחר שאלה היו השיקולים שהביאו את ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו של גורולובסקי – ברק קבע שההחלטתה בטלה, ושעליה לדון בעניין פעם נוספת, והפעם להביא בחשבון רק את טוהר שיקוליו של היועמ״ש.
למסקנתו זו של ברק הצטרפו כל ששת השופטים הנוספים (מצ״ב קטע קצר מתוך פסק דינו של ריבלין).
סוף הפרשה? ממש לא.
ועדת הכנסת התכנסה פעם נוספת, ושבה והחליטה – הפתעה הפתעה – שלא להסיר את חסינותו של גורולובסקי.
גם נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג״ץ, ובעקבותיה גם שונה חוק החסינות – אך נשאיר משהו לפעם הבאה, כי יש לי תחושה שחסינות תעסיק את הפיד בחודשים הבאים.
שבוע טוב
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/lAJQFq5Oqd