ב-7.10 פרצה המלחמה.
התחושה היתה שהשמיים נפלו. כאלף וחמש מאות בני אדם – גברים, נשים, קשישים וטף – נטבחו באכזריות בלתי נתפסת. כמאתיים וארבעים בני אדם, ביניהם פעוטות, נחטפו לרצועת עזה.
הלם. אבל אחרי ההלם, צריך להתעשת, להחליף דיסקט ולהתחיל לעבוד.
מאז השבת השחורה חלף כמעט חודש. אבל, נדמה שמרבית משרדי הממשלה ומוסדות המדינה עדיין נמצאים בשלב ההלם. חלקם עדיין עוסקים בפוליטיקה קטנה ובמינויים, חלקם האחר נמצא בשלב גיבוש התוכניות.
במקום להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ושהעולם הישן חרב, הם בשלהם. ההתעשתות והאזרחים יחכו.
אבל מאז שפרצה המלחמה, יש גם מי שהבינו את גודל השעה. שלא במפתיע, בין אלה היו מערכות האכיפה ובתי המשפט, שעמדו בשנים האחרונות תחת מתקפת תעמולה מרושעת, וצוירו כמי שפועלים נגד המדינה.
מטבע הדברים, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט אינם נמצאים בחזית הלחימה. אבל הם נמצאים בחזית העורף.
אחד החששות הגדולים הוא שהטבח בעוטף ייתן "השראה" לשונאי ישראל, ויעודד אותם לצאת ולבצע פיגועים. ואחת הדרכים הבולטות לייצר אווירה שתעודד זאת היא באמצעות הסתה.
לכן, החוק בישראל קובע עבירות של הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, שהרציונל המרכזי מאחוריהן הוא מניעת אווירה תומכת שכזו.
לא נכנס הפעם למבחנים המשפטיים המורכבים של העבירות השונות. אבל, חשוב להבין שעבירות ההסתה למיניהן הן בעלות קושי אינהרנטי עצום, משום שהן משיקות להגבלה על חופש הביטוי – שהוא כמובן עיקרון יסוד בכל חברה דמוקרטית.
לפיכך, אכיפתן של "עבירות ביטוי" בכלל, ועבירות הסתה בפרט – היא מורכבת.
בשל החשש מפני אכיפת ייתר ופגיעה בחופש הביטוי – החוק קובע שכל כתב אישום בעבירת הסתה יאושר באופן אישי על ידי היועמ"ש.
גם אם מדובר בכתב אישום נגד משה מרחובות, שכתב פוסט מסית בפייסבוק – צריך לעבור שרשרת אישורים מתישה של כל הדרגים בפרקליטות, ובסופו של דבר גם של היועמ"ש עצמה.
לכן, כל הגשת כתב אישום בגין הסתה – מצריכה המון עבודה. הפירסום נבחן בשבע עיניים, וכל הזמן נשאלת השאלה האם מדובר במקרה קיצוני המצדיק אכיפה פלילית.
הכל נבדק על ידי כל צמרת התביעה הכללית, עד לעומדת בראשה. וכידוע, לממלאי תפקיד כמו פרקליט המדינה או היועמ"ש יש עוד כמה דברים על הראש.
לפי הנתונים שמסרה הפרקליטות, בשנים 2018-2022 הוגשו בסך הכל 88 כתבי אישום בגין עבירות של הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, כלומר ממוצע של כ-18 כתבי אישום בשנה.
מאז פרוץ המלחמה ב-7.10, ובתוך פחות מחודש ימים, הוגשו 46 כתבי אישום בעבירות אלה – כלומר יותר מכפול מהממוצע בשנה רגילה.
ושוב נזכיר:
כל הגשת כתב אישום היא תוצאה של הרבה מאוד עבודה קשה, בתחילה של גורמי החקירה (המשטרה ולעיתים השב"כ), לאחר מכן של רשויות התביעה – ובסוף אישורים של בכירי המערכת.
כל זאת, בזמן מלחמה, חרף אבדות רבות בגופי החקירה, גיוס מילואים וכמובן ההתמודדות האישית של הנושאים בנטל.
לאחר שכתב אישום מוגש, נכנסים לתמונה בתי המשפט. נוכח צוק העיתים והחשש הכבד מפני יצירת אווירה מסיתה שתביא לידי התלקחות כוללת – לצד ההעמדה לדין נשאלת גם שאלת המעצר.
חשוב להבין, שאם אכיפה פלילית של "עבירות ביטוי" היא בעייתית מעצם טבעה, הרי שמעצר בגינן הוא בעייתי שבעתיים.
מאז פרוץ המלחמה, חלקכם אולי שמע – כמה מפתיע – דווקא על החלטה שיפוטית בודדת כזו או אחרת שבה בתי המשפט לא קיבלו בקשות מעצר בגין עבירות הסתה. שאריות מכונת התעמולה נגד מערכת המשפט טרחו שתשמעו על כך.
אבל על שורת ההחלטות הארוכה שמעידה על הבנה מלאה של גדול השעה – כנראה שלא שמעתם.
מטבע הדברים, לא אוכל להתייחס כאן לכל ההחלטות, אז ממש בתמצית.
קחו למשל את נשאת חאג' יחיא, שעבדה כסייעת. מדובר באזרחית ישראל, בת 21 בלבד, נעדרת עבר פלילי, שהואשמה בכך שפירסמה באינסטגרם שני פירסומים בשבח חמאס.
בשגרה, אין שום סיכוי שמעשים כאלה היו מביאים למעצר עד תום ההליכים.
בית המשפט קבע ש-"מובן כי אין דומים גילויי הזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור בימי שגרה, לאותם המעשים בימי מלחמה. הסכנה כי גילוי הזדהות והסתה לטרור יובילו לביצוע מעשי טרור מתגברת זמן מלחמה, ומכאן שמתגברת גם מסוכנותה של הנאשמת" – ועצר אותה עד תום ההליכים, אפילו בלי לשלוח לתסקיר.
דוגמה נוספת היא מוסטפא ג'מאל, איש דת מעיסאוויה שבירושלים, שנשא דרשה בשבח הצטרפות ללחימה לצד חמאס. הוא הועמד לדין – למיטב ידיעתי באופן חסר תקדים כאשר מדובר "רק" בהתבטאויות – באשמת עבירה של גילוי החלטה לבגוד.
גם הוא נעצר עד תום ההליכים, מבלי לבחון חלופה בתסקיר שירות המבחן.
דוגמה חריגה במיוחד היא יוסף מרעי, תושב פורדיס, שהואשם אף הוא בהזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור. במהלך חקירתו, הוא שוחרר למעצר בית.
למי שלא בקיא נספר שהחזרת אדם למעצר לאחר שכבר שוחרר ממנו – היא מאורע נדיר שבנדירים. לכן גם יש עיכוב ביצוע על החלטות שחרור כדי לאפשר ערר של המדינה.
אותו מרעי הואשם בכך שפירסם תוכן מסית בודד בווטסאפ.
בית המשפט קבע כי "נכון שבדרך כלל אדם ששוחרר בתנאים לא יוחזר למעצר מאחורי סורג ובריח. אך בעתות מלחמה וחירום הדברים שונים" – ועצר את מרעי, בגין פירסום בודד, עד תום ההליכים, וגם הפעם אפילו בלי שהדברים יבחנו על ידי שירות המבחן.
די בשלוש הדוגמאות הללו (וכאמור, יש עוד הרבה) כדי להמחיש את החלפת הדיסקט ואת השינוי התפיסתי העמוק שעשו רשויות האכיפה ובתי המשפט. במלחמה כמו במלחמה, ואי אפשר – פשוט אי אפשר – להמשיך כאילו אנחנו עדיין חיים בישראל שלפי ה-7.10.
היום גם פורסמה כתבה ב-"הארץ" שנתנה המחשה נוספת לכך.
בכתבה (ואדגיש שאיני מנסה להעביר עליה ביקורת) מתואר השינוי התפיסה באכיפה על ידי המשטרה, התביעה ובתי המשפט – וכן הרושם הקשה שיש לכך בציבור הערבי, שרואה זאת כרדיפה וכהגבלה חריפה של חופש הביטוי. ועד כאן לגבי הרשויות והגופים שהתעשתו והבינו את גודל השעה. כעת, למי שקצת פחות.
למי שבדיוק חזר ממאדים, נספר שבשנה האחרונה מדינת ישראל עסקה בעיקר בלאבד את עצמה לדעת. השיח הציבורי התמקד בשיקוץ שכונה "הרפורמה המשפטית", שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין ביום 4.1.2023 – ונושאים זניחים כמו ביטחון, כלכלה, בריאות, חינוך, רווחה ותשתיות נדחקו לקרן זווית.
במסגרת אותה "רפורמה", החליט השר לוין שלא לכנס את הועדה לבחירת שופטים, ולא לבחור שופטים חדשים במקום אלה שפרשו.
אם בעבר היה אפשר, בקושי, להבין כיצד מדינה שלמה עסוקה בהתאבדות קולקטיבית ובשיסוע חברתי רק כדי לפתור "בעיה" שכלל אינה קיימת – הרי שהחל מ-7.10 זה כבר בלתי ניתן לתפיסה.
אם בעבר צפינו בעיניים כלות בשר המשפטים שלנו, של כולנו, מתעקש בשל גחמה פוליטית להחזיק את כל אזרחי ישראל כבני ערובה, ולכפות עלינו לקבל שירות מבתי משפט שכורעים תחת הנטל ושעובדים בחוסר כוח אדם – אחרי ה-7.10 זה כבר מרתיח את הדם.
מה עוד צריך לקרות כדי להבין שהעולם השתנה?
וכך, בתי המשפט, שכאמור הבינו מזמן את גודל האירוע ונרתמים אף הם למאמץ המלחמתי, נאלצים להמשיך ולמלא את תפקידם בתקינה חסרה.
במקום למלא את השורות באמצעות בחירת שופטים חדשים, שיוכלו לתת מענה לכל אחת ואחד מאיתנו – יריב לוין ממשיך להתעקש לא לחלוק את הצעצוע שלו עם אף אחד אחר.
נשיאת בית המשפט העליון חיות – פרשה מתפקידה. אבל שר המשפטים מתעקש שלא למנות לה מחליף.
שופטים פרשו, אבל במקום שאחרים יכנסו בנעליהם ויתחילו להשתפשף בעבודה לקראת הימים הקשים שעוד צפויים לנו, לוין הסכים בטובו רק למינוי של "שופטים עמיתים" – שופטים שכבר פרשו ו-"גויסו למילואים".
אכן, זו לא העת להתחשבנות על העבר. את כל התהליכים והגורמים שהביאו על ישראל את הקטסטרופה של ה-7.10, ואת האבדות והנזקים שנגרמו מאז – נתחקר בשש אחרי המלחמה.
אבל עד שיגיעו הניצחון והשעה המיוחלת הזו, יש מלחמה שמתנהלת, ויש מדינה לנהל. וחלק מניהול מדינה, זו רשות שופטת מתפקדת.
אז אדוני שר המשפטים:
מספיק ודי. אם לא הבנת, הטירוף שכונה "הרפורמה המשפטית" עלה בעשן השמיימה יחד עם נשמותיהם של 1500 נרצחים.
הגיע הזמן לשנות דיסקט. הגיע הזמן להילחם באויב, ולא בבתי המשפט. ההתעקשות שלך פוגעת במאמץ המלחמתי, ותפגע ביכולתנו להשתקם מהאסון הנורא. תתעשת.
שבת שלום.
הפירסום בטוויטר עובד?
(למען הסר ספק, זו בדיחה. ברור לי שלא השפעתי על התהליך)