אם לא צפיתם בראיון של אילנה דיין עם נדב ארגמן, ראש השב"כ הקודם – צפו. לא משום שדעתו של ארגמן "חשובה" יותר מדעתו של אחרון האזרחים, ולא משום בקלפי הקול שלו שווה יותר.
וגם לא כי הוא "פריבילג", "הגמוני", "שמאלני", "אליטיסט", או שאר ההבלים הללו.
יש כמה סיבות שבגללן הצפייה בראיון חשובה – ולא משנה מה דעתכם הפוליטית, או מה עמדתכם לגבי "הרפורמה המשפטית" – אבל נתמקד רק באחת:
כדי להבין את עוצמת השבר.
לפני הכל, נדב ארגמן, ושכמותו (ובכל הכבוד, גם כותב שורות אלה) – הקדישו את כל חייהם הבוגרים להגנתה ולרווחתה של מדינת ישראל.
נדב ארגמן היה שם. בקור, בחום, תחת ממשלות ימין, תחת ממשלות שמאל-מרכז, בכל זירה שממנה נשקף איום על מדינת ישראל ותושביה. הוא ושכמותו, גם לאחר שהקימו משפחה, היו נכונים לסכן את חייהם עבור הממלכה.
רוצים לנופף בפנסיה התקציבית? תנופפו. המציאות מורכבת בהרבה, ובעיקר הרבה פחות זוהרת.
במציאות הזו, אתה נאלץ לוותר על השתתפות באירועים שהם המובן מאליו עבורכם, כי יש פתאום התלקחות בזירה כלשהי. בן או בת הזוג נושכים שפתיים, ומבינים שגם הפעם הם יתמודדו לבד.
את הכישורים הייחודיים שלך אתה לא משקיע כדי להפוך למיליונר ולחיות חיים נוחים, אלא כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת.
ובשנים האחרונות, המציאות הזו נעשתה יותר ויותר קשה לעיכול.
נדב ארגמן, הוא ושכמותו, לא מצפים שתשלחו להם פרחים כל יום שישי. הוא אפילו לא ביקש שתגידו לו תודה.
אבל פתאום, רק כי הוא נותר נאמן לממלכה, לדין ולדמוקרטיה – הוא הפך לבוגד. למוגלה. לפריבילג. לאחד שמנסה להגן על "החונטה".
ונדב ארגמן, הוא ושכמותו, נשכו שפתיים. המשיכו לעזוב את הבית הנוח, להתייצב היכן שצריך להתייצב, לעבוד בשעות מטורפות – כי הם האמינו בצדקת הדרך. כי הממלכה יותר חשובה מהם. כי אם כל אלה שמשמיצים אותם בטוויטר ובערוץ 14 היו יודעים את האמת, הם היו מוחאים להם כפיים.
והם הסתפקו בכך.
נדב ארגמן, הוא ושכמותו, לא העלו על דעתם שיגיע היום שבו הם יפנו עורף לממלכה, שלמענה לחמו, שעבורה ויתרו על כל כך הרבה. הם נשאו על גבם את עול הביטחון ואת העול הכלכלי, כי הם האמינו במרקם המורכב והעדין שמשתקף בפסיפס החברתי של אזרחי ותושבי ישראל.
וכל אחד מהם המשיך וביצע את תפקידו.
יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. חודש אחר חודש. שנה אחר שנה. עשור אחר עשור.
ביצוע המשימה מעל הכל, גם משימות שקשה להבין, גם משימות שאתה לא שלם איתן. כי כולנו שותפים לאתוס שמחבר ביננו – קדושת הממלכה.
ואם נדב ארגמן, הוא ושכמותו, הגיעו לנקודת שבר – כדאי שנעצור ונקשיב ברוב קשב.
לא יעזור כמה תצעקו, נדב ארגמן, הוא ושכמותו, אינו איש פוליטי. הוא לא "שמאלני", הוא לא "רק לא ביבי", והוא היה ממשיך ומבצע את תפקידו במסירות אין קץ תחת כל ממשלה, גם בראשות בנימין נתניהו. זה אפילו קרה בפועל. אבל נדב ארגמן נשבר. וזה שבר אמוני לכל דבר ועניין, שקשה להפריז בחומרתו.
נדב ארגמן, הוא ושכמותו, צופים בהתאבדות הדמוקרטית המתרגשת עלינו, והם מאבדים את האמונה באתוס שלאורו הלכו. הם יוצאים בשאלה, ואינם מוכנים עוד להמשיך להאמין בסמל, באמנה החברתית המכונה "ישראל", שתמיד היתה ההצדקה לפעולות שביצעו ולמחיר ששילמו.
הם חשים שהמדינה כבר לא מייצגת אותם.
הערכים של נדב ארגמן, הוא ושכמותו, מעולם לא השתנו. מה שעומד להשתנות, ולא שינוי טבעי כזה או אחר שהוא תולדה של מהפך פוליטי – זה מה שאיגד את סט הערכים הזה. ומה שאיגד אותו זו כמובן המדינה.
וכשאדם כמו נדב ארגמן, הוא ושכמותו, מגיע לנקודה כזו – זו לא פחות מרעידת אדמה בעוצמה אדירה.
אתם יכולים לענות לי באוסלו ובהתנתקות, ויכולים לדבר על מסתננים בדרום תל אביב. ואני אפילו לא אתווכח איתכם. אבל עוצמת השבר שמשתקפת מהדברים שאמר נדב ארגמן, הוא ושכמותו, היא בסדר גודל אחר לגמרי. היא בסדר גודל של חורבן הבית. ואם לא הבנתם את זה עדיין, תקשיבו לו עוד פעם.
שבת שלום.