ביהמ"ש העליון פירסם השבוע פסק דין מעניין, שעשוי להיות גם בעל חשיבות מעשית עבור חלקכם, בפרשה שכונתה "נישואי יוטה". בתמצית, מדובר בהכרעה בשאלה האם זוג ישראלי, שהתחתן לפי דיני מדינת יוטה שבארה"ב, באמצעות וידאו קונפרנס – רשאי להירשם כזוג נשוי במשרד הפנים.
כדי להבין מה נפסק בפסק הדין (פוגלמן, בהסכמת כנפי-שטייניץ וכשר), אין מנוס מלחזור אחורה 60 שנים ועוד חודש אחד, אל פסק הדין האייקוני הידוע כ-"הלכת פונק שלזינגר", שפורסם בפברואר 1963.
באותה פרשה, ביקשו גבר יהודי ואישה שאינה יהודיה להירשם בישראל כנשואים, לאחר שנישאו בקפריסין.
הם פנו למשרד הפנים – אך סורבו, ועתרו לבג"ץ.
בג"ץ, בדעת רוב, קבע שבכל הנוגע ברישום במרשם האוכלוסין – אין למשרד הפנים סמכות לדון בשאלה האם הנישואין תקפים או לא מבחינת הדין המהותי בישראל. אם בני הזוג מגישים למשרד הפנים ראיות שמוכיחות לכאורה שהם נשואים – יש חובה לרשום אותם כך.
כלומר, ברגע שבני זוג מציגים תעודת נישואין תקינה – משרד הפנים חייב לרשום אותם כנשואים, ולא יכול לסרב לעשות כן משום שלדעתו אין לנישואין הללו תוקף במדינת ישראל (שלגבי יהודים מכירה, כידוע, רק בנישואין שנערכו לפי כללי הרבנות).
וכל כך למה? כי הרישום המינהלי לחוד, והדין המהותי לחוד.
זו נקודה שחשוב להתעכב עליה:
מה שבג"ץ עשה בהלכת פונק שלזינגר זו הליכה בשביל ביניים. בג"ץ ידע היטב שאין לו סמכות לקבוע עבור הכנסת מה יחשב כנישואין, ושזו שאלה מורכבת בתחום הרגיש של דת ומדינה.
ולכן, בג"ץ "עקף" את השאלה הזו. הוא לא קבע שבני הזוג נשואים מבחינת המעמד האישי שלהם.
בג"ץ הסתפק במשהו צנוע הרבה יותר, אם כי מהפכני גם בפני עצמו: ברישום במשרד הפנים. בני הזוג יכולים להירשם כנשואים, אבל הרישום הזה לא הופך אותם "באמת" לנשואים. מבחינה סטטיסטית, משרד הפנים יספור אותם כזוג נשוי, אבל זה לא אומר שהמדינה מכירה בהם כבעל ואישה.
אבל, מה בעצם ההבדל?
ובכן, יש הבדל גדול. רישום כנשוי אינו סטטוס של "נשוי". לדוגמה, אם הגבר יישא אישה נוספת לאישה, זו לא פוליגמיה. מצד שני, ועל כך נמתחה לאורך השנים ביקורת נוקבת על הלכת פונק שלזינגר הן בפסיקה והן באקדמיה, ברור שעצם הרישום במרשם האוכלוסין אינו רק אקט טכני גרידא. יש לו משמעות.
המשמעות הזו היא חברתית, אישית, תרבותית – וגם מהווה, בכל זאת, הכרה עקיפה של המדינה בנישואין.
ב-60 השנים שחלפו מאז שפורסמה, הלכת פונק שלזינגר הורחבה עוד ועוד, ונעשה בה שימוש גם לצורך רישום אדם שהתגייר כיהודי – גם אם מבחינה מהותית הוא לא נחשב כ-"יהודי" לעניין חוק השבות 👇.
בשרשור הזה, נתמקד בהרחבה של הלכת פונק שלזינגר לצורך רישום בני זוג כנשואים.
עד השבוע, ההרחבות המרכזיות של ההלכה היו ההכרה באפשרות של בני זוג מאותו מין להירשם כנשואים ("פרשת בן ארי"), וכן האפשרות להינשא באמצעות ייפוי כוח, מבלי לנכוח פיזית במדינה זרה ("פרשת אל סלבדור").
ומה קרה בפסק הדין בעניין "נישואי יוטה" מהשבוע האחרון?
הפעם, ההרחבה שנידונה היתה, כאמור, מצב שבו טקס הנישואין נערך באמצעות היוועדות חזותית, כאשר בני הזוג הישראליים נמצאים פיזית בארץ, ועורך טקס הנישואין נמצא ביוטה שבארה"ב. בתום הטקס, בני הזוג קיבלו תעודת נישואין מטעם יוטה.
מצוידים בתעודת הנישואין, ביקשו הזוגות השונים ממשרד הפנים לרשום אותם כנשואים – אך סורבו. הם עתרו לביהמ"ש המחוזי, והעתירה התקבלה. המדינה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון – והנה הגענו, תודה לאל, לפסק הדין של פוגלמן.
הטעם לסירוב של המדינה לרישום הנישואין היה שלשיטתה הטקס נערך בישראל.
אלא שפוגלמן קבע שלא ברור כיצד הנתון הזה משפיע, מכמה וכמה סיבות:
ראשית, פוגלמן קבע שאם מדינת יוטה סיפקה לבני הזוג תעודת נישואין, אז תם הטקס, תרתי משמע. מה זה משנה איך נערך הטקס, בהינתן שהתעודה היא תעודת נישואין תקפה?
שנית, הנישואין נערכו במרחב הוירטואלי, ולא בישראל.
אומנם, בני הזוג נכחו פיזית בישראל – אבל זה לא אומר שמבחינה משפטית הפעולה נעשתה בישראל.
שלישית, פוגלמן לא מצא הבדל ממשי בין נישואין בחו"ל באמצעות מיופה כוח, כשהזוג נשאר בארץ (פרשת אל סלבדור) לעומת האופן שבו נערכו הנישואין בענייננו. אם כבר יש הבדל, הוא "לטובת" נישואי יוטה.
מהטעמים הללו, ועוד כמה, פוגלמן קבע שאין שום סיבה שמשרד הפנים לא יכיר בתעודת הנישואין של יוטה ככזו שמוכיחה שבני הזוג נישאו – ולכן יש חובה לרשום אותם כך במרשם.
זה כמובן לא גוזר, כאמור, מסקנה שבני הזוג נחשבים כנשואים מבחינת הדין המהותי. אבל לצורך הרישום המינהלי – זה מספיק בהחלט.
ולכן, בשורה התחתונה הערעור של המדינה נדחה, והיא חויבה לרשום את מי שנישאו ב-"נישואי יוטה" כנשואים. ואולם, ואני מדגיש זאת בפעם השלישית, פסק הדין *לא* קבע שבני הזוג שנישאו כך הם נשואים מבחינה מהותית. עניין זה בעצם נותר ללא הכרעה, כי משרד הפנים הוא לא גוף שאמור לדון בכך.
עד כאן פסק הדין. וכעת, כמה הערות.
א. באופן ברור, פסק הדין הופך את עניין ה-"נישואים האזרחיים" לפשוט הרבה יותר. כבר לא צריך לנסוע לקפריסין, לצ'כיה או לניו יורק. אפשר להישאר בארץ, להתחתן בשיחת וידאו, ואז לגשת למשרד הפנים.
מהבחינה הזו, מדובר בבשורה של ממש עבור לא מעט מכם.
ב. מצד שני, ואף על פי שבג"ץ הדגיש, הן בהלכת פונק שלזינגר עצמה והן בהלכות שאחריה, שהוא נשאר רק בפן הטכני-מינהלי, ולא משיג את גבולה של הכנסת בשאלה המהותית – ברור שפסק הדין הזה מוסיף שמן למדורת היחסים הטעונים בין הרשויות.
כי גם רישום שהוא ״רק טכני״ – הוא בעל משמעות מעשית ממשית.
ג. לא בכדי, התגובה של המערכת הפוליטית לפסקי הדין פונק שלזינגר ואלה שפורסמו לאחריה – היתה סוערת. לא כולם קנו את ה-"טריק" של בג"ץ, כאילו הוא פוסק רק בעניין הטכני.
בפסקי הדין השונים גם היו, באופן עקבי, שופטים דתיים בעמדת מיעוט (למשל: זילברג בפונק שלזניגר, רובינשטיין בבן ארי).
ד. וזה לא מפתיע.
לא מוכר לי אפילו מחקר אמפירי אחד ש-"הוכיח", למשל, שבג"ץ בכלל, או שופט מסוים, מוטה לשמאל הפוליטי, במובן זה שהוא מקבל, באופן יחסי, יותר עתירות "משמאל" מאשר "מימין".
אבל, בתחום של דת ומדינה – יש מחקרים שהוכיחו מתאם מובהק בין הרקע של השופט לבין פסיקותיו.
שאלת המפתח היא, כמובן, האם הפעם הכנסת סוף סוף תגיב להלכת פונק שלזינגר והשלכותיה, או שלכולם יהיה נוח להמשיך "ללכת עם ולהרגיש בלי", במובן הזה שאנשים ירשמו כנשואים – אך לא יחשבו כנשואים.
בהתחשב בתקופה החוקתית-משפטית הסוערת שלפנינו, קשה להעריך את התשובה לשאלה זו.
בוקר טוב.