ביהמ"ש העליון פירסם אתמול פסק דין בערעורו של נאשם שהואשם בשוד ובמעשה מגונה שביצע בשנת 2008 באישה כבת 61. במשך תריסר שנים, התיק נותר לא מפוענח, עד שפוצח בעקבות התאמת טביעת אצבע ודנ"א. אלא שבינתיים, האישה נפטרה, וכמובן לא היתה יכולה להעיד במשפט.
הנה העובדות:
מדובר, כאמור, באירוע שהתרחש בשנת 2008, אז נכנס הנאשם בכזב לביתה של המנוחה. כחצי שעה לאחר מכן, אחד השכנים שמע צעקות וניגש לדירה. המנוחה אמרה לו שנשדדה, וכן תיארה שהנאשם ניסה לרצוח אותה, לאנוס אותה ואף החדיר סכין לאיבר מינה. בין לבין, הנאשם נמלט דרך מרפסת הדירה.
ב-2020 הנאשם אותר, נעצר והועמד לדין – כאשר הראיות המרכזיות נגדה היו, כמובן, גרסאותיה של המנוחה, כפי שנמסרו באוזני גורמים שונים, לרבות חוקרי המשטרה,
ואיפה הבעיה?
הכלל הגדול בדיני הראיות – שאגב לא כתוב בשום מקום – הוא שעדות מפי השמועה אינה קבילה, כלומר לא ניתן להשתמש בה כראיה.
ומה זה "עדות מפי השמועה"?
הכוונה *אינה* לעדות שמיעה, אלא לעדות על התרחשות כלשהי שהאדם שמעיד על אודותיה לא עמד עליה בחושיו. הוא לא ראה אותה, לא שמע אותה, לא מישש אותה ולא כלום. הוא *שמע* עליה מאדם אחר.
כדי להמחיש את הדברים, נחשוב על מתלוננת בעבירת מין, שטוענת שגבר אנס אותה.
נניח שהמתלוננת פונה לאדם כלשהו, ומספרת לו על האונס. אותו אדם הוא עד מפי השמועה לגבי האונס, שכן לא עמד על אירוע האונס בחושיו. לכן, הוא לא יכול להעיד על כך שהגבר אנס את האישה – וביחס לכך עדותו היא עדות מפי השמועה, ואינה קבילה. הוא יכול רק להעיד על כך שהאישה אמרה לו שנאנסה.
לעומת זאת, אם אדם אחר עבר בזירה, וראה את אירוע האונס, או שמע את צעקות האישה – עדותו של אותו אדם כמובן קבילה לגבי הדברים שקלט בחושיו. במונחים משפטיים, האדם שעמד על האירוע בחושיו יכול להעיד על אמיתות התוכן. לעומת זאת, מי שרק שמע על האירוע יכול להעיד רק על עצם אמירת הדברים.
הרציונל הבסיסי מאחורי הכלל הגדול האוסר על קבלת עדות מפי השמועה הוא חוסר היכולת לחקור נגדית את העדות. בדוגמה שלנו, אין שום דרך לעמת את האדם ששמע את המתלוננת על נסיבות האירוע – הוא לא יכול לאשר או להכחיש כלום לגבי האירוע עצמו. כלומר, אין דרך ממשית לבחון את מהימנות העדות.
מצד שני, יש מצבים שבהם אף על פי שמדובר בעדות מפי השמועה, הסיטואציה שבה נאמרה העדות יוצרת *הנחה* מובנית שהעדות היא מהימנה יחסית. מסיבה זו, כמו גם בשל אילוצים הנובעים מהמציאות – נוצרו בחקיקה ובפסיקה חריגים שונים ומשונים שקובעים שבנסיבות מסוימת, עדות מפי השמועה כן קבילה.
אחד החריגים המוכרים הוא הודאת חשוד במשטרה:
נניח שנאשם הודה בעבירה בעת שנחקר במשטרה, אך לאחר שהועמד לדין – חזר בו, וכפר באשמה.
במצב כזה, השוטר אשר שמע את הנאשם מודה בביצוע העבירה יכול להעיד על כך, והעדות הזו תהיה קבילה *לאמיתות התוכן*, כלומר לכך שהנאשם אכן ביצע את העבירה.
חריג ידוע נוסף, שעלה לכותרות בעקבות העניין הציבורי סביב "תיקי האלפים" עשויה להתרחש במצב שבו עד חוזר בו מגרסה מפלילה שמסר במשטרה. במצב כזה "מתעורר" סעיף 10א לפקודת הראיות, אשר מאפשר, בתנאים מסוימים, להגיש באמצעות שוטר את גרסת העד במשטרה – אף שעד עצמו לא העיד עליה בבית המשפט.
במרכז הסיפור שלנו נמצא חריג אחר – זה הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות, העוסק באמרה שאמר קורבן אירוע אלימות. סעיף זה מגדיר חריג נוסף לכלל הגדול האוסר עדות מפי השמועה, ומאפשר להגיש לבית המשפט – בתנאים מסוימים – את גרסתו של הקורבן *על ידי מי ששמע אותה*, אף אם הקורבן לא מעיד.
אז ראינו מה זו עדות מפי השמועה, והבנו שיש חריגים לכלל הגדול האוסר עליה.
כעת, חשוב לדעת שבשל הבעייתיות האינהרנטית של עדות מפי השמועה, שהיא מטבעה עדות שאי אפשר לחקור לגביה חקירה נגדית אפקטיבית – מקובל להוסיף "מנגנון אבטחה" נוסף מפני הרשעה שווא שנובעת מהסתמכות על עדות כזו.
מנגנון האבטחה הזה מכונה "תוספת ראייתית", כלומר ראיה שצריכה להתווסף לעדות המרכזית. במילים אחרות, הדין יצר מצב שבו עדות מפי השמועה, חזקה ככל שתהיה – לא תספיק לבדה להרשעה. למשל, אי אפשר להרשיע אדם רק על סמך הודאה שמסר בחקירתו במשטרה, ונדרשת ראיה נוספת שמכונה "דבר מה נוסף".
סוגים נוספים של ראיות תומכות שכאלה הם "חיזוק" ו-"סיוע" (ולא נכנס הפעם להגדרה של סוגי הראיות התומכות, או לאבחנה ביניהן). הנקודה החשובה היא שלהבדיל מראיה ישירה (כמו עדות של מתלוננת, או עדות של עד ראיה, שיכולות להביא להרשעה לבדן) – אי אפשר להרשיע רק על סמך עדות מפי השמועה.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, בואו נחזור לפסק הדין מאתמול.
כאמור, העדות מפי השמועה שבה נעשה שימוש נגד הנאשם היו הדברים שהמנוחה אמרה לאנשים שונים סמוך לאחר אירוע השוד. היא עצמה כבר לא יכולה להעיד עליהם, אבל האנשים ששמעו אותה – כן יכולים, והעדות שלהם תהיה קבילה לאמיתות התוכן.
הרציונל לקבל עדויות כאלה הוא שמקובל להניח שאדם שחווה אירוע אלימות – לא ישקר ביודעין, ולכן ניתן לראות בדברים כבעלי מהימנות גבוהה. וכעת, נשאלת השאלה לגבי התוספת הראייתית, כלומר הראיה *שאינה* העדות מפי השמועה, אשר תומכת בה. ובעניין הזה, לא תאמינו, היה עד אתמול מעין ואקום.
בדרך כלל, מי שקובע את סוג התוספת הראייתית הנדרשת הוא המחוקק. ויש גם מקרים, שבהם ביהמ"ש העליון הוא שקבע את סוג התוספת שהתביעה צריכה להגיש. אבל לגבי סעיף 10 לפקודת הראיות, כלומר עדות של קורבן אירוע אלימות – החוק שתק, וגם בית המשפט העליון לא קבע דברים ברורים, לפחות עד אתמול.
ההלכה שנקבעה אתמול (את פסק הדין כתב כבוב) היא שכמו בכל שאר המקרים שבהם ההרשעה מבוססת על עדות מפי השמועה – אי אפשר להסתפק רק בעדות עצמה, ויש צורך ב-"ראיות מפלילות נוספות".
ולהלכה הזו היתה משמעות ישירה על ההכרעה במקרה הקונקרטי, כלומר בערעור של הנאשם על הרשעתו בשוד ובמעשה מגונה.
לפי כבוב, גרסת המנוחה לגבי אירוע השוד שחוותה – נחזית כמהימנה, ובעיקר היא נתמכת בראיות חיצוניות רבות (עדות השכן, כתמי דם בזירה וגם הודאה של הנאשם עצמו). לעומת זאת, אין שום ראיה שתמכה בגרסתה של המנוחה כאילו הנאשם גם ביצע בה מעשה מגונה מיני, מה גם שגרסתה השתנתה שוב ושוב.
בפועל, הראיות שנאספו לימדו שהמנוחה לא נאנסה, וודאי שלא הוחדר סכין לאיבר מינה, וגם הגרסה "המרוככת" שהמנוחה מסרה לגבי המעשה המיני שהנאשם ביצע בה – היתה בעייתית, ועל פני הדברים קשה להשתחרר מהחשש שמבחינתה היא חוותה אירוע של תקיפה מינית, אך שתקיפה מינית שכזו לא התרחשה.
ולכן, בשורה התחתונה כבוב הותיר את ההרשעה בשוד בעינה, אך זיכה את הנאשם מהעבירה של מעשה מגונה. סולברג וכנפי-שטייניץ הסכימו, והערעור התקבל בחלקו פה אחד. ועד כאן פסק הדין. אם שרדתם עד פה, קצת פרשנות על ההלכה שנקבעה בו:
כביכול, ניתן לטעון שההלכה שנפסקה היא מחמירה במיוחד.
הסיבה לכך היא שלכאורה כבוב קבע שנדרשת ראייה מחזקת *לכל חלק* בעדות של קורבן האלימות.
לדוגמה, בענייננו המנוחה טענה שנשדדה ושבוצעה בה תקיפה מינית, אבל מאחר שאין ראיות שיתמכו את התקיפה המינית, אלא רק כאלה שתמכה את אירוע השוד – אפשר להרשיע את הנאשם רק בשוד.
וזה אכן בעייתי.
במקרים אחרים שבהם עושים שימוש בעדויות מפי השמועה, בדרך כלל דורשים תוספת ראייתית אחת שתתמוך בכל חלקי העדות. לדוגמה, אם חשוד מודה במשטרה במספר עבירות – ככלל לא צריך ראיה נפרדת לכל אחת ואחת מהעבירות שבהן הודה. ולכן, לדרוש דרישה כזו דווקא לגבי קורבן אירוע אלימות, נראה מוזר.
אלא שלדעתי, קריאה קפדנית של פסק הדין מלמדת שכבוב אכן לא קבע שנדרשת תוספת ראייתית לכל חלק בעדות. הסיבה לזיכוי הנאשם מהעבירה של מעשה מגונה לא היתה "טכנית", כלומר לא נבעה מכך שאין ראיה שתתמוך בגרסתה לגבי עבירה זו. הזיכוי נבע בעיקרו מכך שגרסתה של המנוחה לגבי זה היתה בעייתית.
כלומר, *אם* כבוב היה משתכנע שגרסת המתלוננת לגבי המעשה המגונה היא מהימנה, בהחלט יתכן שהוא היה קובע שדי בראיות שתמכו בשוד כדי לבסס הרשעה גם במעשה מגונה – והוא לא התכוון לקבוע דרישה גבוהה במיוחד דווקא לגבי עדות של קורבן מעשה אלימות.
זהו. עד כאן "האסקפיזם" מהרפורמה, ובוקר טוב.
קישור לפסק הדין המלא:
https://t.co/Le6iriLO7Y